על תצלומי המוזיאונים של טלי אמיתי-טביב
גלריה דביר, תל-אביב, עד 28.8
תערוכה יפה ותמימה. תמימה מאוד. תמימה מדי. אתחיל בסיפור מהחיים. פגש מישהו את מישהו ושאל: אתה עובד במוזיאון? ענה: כן. שאל הראשון: מה אתה עושה? אוצר? ענה השני: לא. אני כך וכך. פלט השואל: הא, בקומת המשרדים. ענה הנשאל וגם תמה: גם האוצרים יושבים בקומת המשרדים...
פליטת הפה הסגירה תפישה רווחת מאוד – תמונת אמנות–אמן–אוצר המרחפת אי-שם, חגה בספירות של אור; א-טופיה נטולת כיסא על קרקע. מסתבר שהמיתוס על אמן, על אמנות, ובעשורים האחרונים גם על אוצר, שריר וקיים למרות הכל. ההילה, שהחלה להתפוגג מול האנליזה ההיסטורית של וולטר בנימין במסה "יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני" מהמחצית השנייה של שנות השלושים, מסרבת להיעלם.
מוזיאונים, אם כן, מושא המבט שבחרה טלי אמיתי-טביב, הם אובייקט רצוף מהמורות, תפוח-אדמה לוהט. נסיבות התצוגה – כלומר, תערוכה בגלריה איכותית ושאפתנית כדביר – מחייבות להקשות: האם התצלומים מגלים שמץ מודעות לסכנת הכווייה? קורטוב של אמביוולנטיות, של רב-משמעות, הבאות עם הידיעה?
התצלומים בתערוכה הם תוצר של ביקורים בחללים מוזיאליים, במקדשי האמנות של פירנצה, שהם גם, רחמנא ליצלן, מקדשי תיירות בכל מדריך בסיסי: האופיצי, הגלריה של האקדמיה, פלאצו ואקיו, פלאצו מדיצ'י-ריקארדי, פלאצו פיטי. היופי מתגבה בתמונות בלא זכר לתורים הארוכים בגשם ובחום שבחוץ, בלא קהל שמתחלק בחוויה ומפריע לחלל ה"רליגיוזי" להיראות בכל הדרו, בלא בני-אדם בלבוש של זמן ומקום, בלא ערב-רב עם מצלמות. גם כמעט בלא יצירות מופת, אלא כנקודות מגוז רחוקות – כסימן קריאה בדמות הבתולה הקדושה והרך הילוד, או בדמות דוד של מיכלאנג'לו, או בדמות אור יקרות החודר מבעד חלון מפואר; קרשצ'נדו בסופה של מנהרה. הפרספקטיבה, המודגשת מאוד בעבודות, אלימה, כמעט פוערת עומק אל תוך הקיר, משאירה צלקות. פרספקטיבה תוקפנית מלב הרנסנס הפלורנטיני. מקור האור הוא אחד, נחרץ, מוחלט, מתווה.
נבוכה מעוצמת הסגידה וממחוות האגו, חיפשתי מעט אירוניה, אולי הצטלבות מבטים, שירבדו את היופי, שימהלו בו מעט חריפות. אבל, לא. המבט שמבנה את התמונות עיוור לחלוטין, ולחלופין קורבן תמים של בורות, אולי מתעלם ביודעין ממה שכבר ידוע על מבט של צלם; למשל, מתצלומי המוזיאונים מסוף שנות השמונים ותחילת התשעים של תומס שטרוט הגרמני, שמעשיר את עין העדשה במבטם של בני-אדם מצולמים ובמבטנו שלנו, המתבונן באמן שמתבונן בקהל שמביט ביצירה – באובייקט של תשוקה בחברה של צריכה. ההשגבה הטוטלית של טלי אמיתי-טביב נאיבית מאוד. במקרה הטוב היא נאיבית עד כאב, ובמקרה הפחות טוב – עד גיחוך. האם תיתכן רוח, שהיא גם שאר רוח, שלא מפנה קצת מקום לבצת הקיום?
תמונת עולם של סובייקטיביות היידגריאנית כל-כך בהדפסות הצבע הגדולות של אמיתי-טביב היא כמובן, אולי בלי לדעת, אידיאולוגית. היא מוקש ששמו המובן-מאליו, ופח מועד לצילום שמשתוקק להיות אמנות. צילום שהוא אמנות מאתגר את ברירת המחדל של העדשה, את שתלטנות המבט המוניסטי שמכתיב המדיום. דוגמאות מעולות להירתמות לאתגר הזה היה אפשר לראות בתל-אביב לפני זמן קצר בגלריה שלוש – בעבודות הווידיאו (מהאספקט הרלבנטי כאן, עדשת וידיאו לא משנה מהותית) העזות של גארי היל האמריקאי, אנרי סאלה האלבני ופיפילוטי ריסט השווייצרית; וגם ברפרודוקציות מתוך עבודות וידיאו של יעל ברתנא הישראלית וגבריאל אורוסקו המקסיקאי בחוברת "קו/המעורר" החדשה, המונחת על השולחן בגלריה דביר עצמה.
