מארב - אמנות . תרבות . מדיה
אודותינוצרו קשר
שלח
שוטף ומתמלא / ביקורות
stars

stars

--

לצלם כמו ג'ויס

יונתן אמיר 2005-04-20 12:42:30   הקטנת הטקסט בכתבההגדלת הטקסט בכתבה

"אני מתעסק במבט האוטומטי של הצילום, מנסה לפרק את המבט המהיר הזה". רועי קופר מתעקש לשעמם בכוונה

"אני מנסה לשעמם בכוונה", סיפר פעם הצלם רועי קופר. "הטקטיקה היא כמו בהיפנוזה: להרדים את הצופה ואז לפתוח אותו לחוויה אחרת. אני חושב שבחזרה על הדברים יש משהו מענג, כמו אצל סיזיפוס - הסיפוק והאושר מצויים בירידה החוזרת ונשנית במורד ההר".
בימים אלו מציג קופר שתי תערוכות במקביל: "נוף דרום", שמוצגת בגלריה של בית-הספר לצילום מוסררה בעיר, ו"כמו כוכבים שנלכדו לרגע במים", שמוצגת בגלריה נגא בתל-אביב. "נוף דרום" מדברת על "צילום ככלי להתבוננות בהוויה הישראלית העכשווית. זהו מבט מפוכח ונוקב,
המעורר שאלות ביחס למקום, מקומיות וישראליות, ומחדד את היופי ושבירותו", נכתב בטקסט המלווה. הטקסט של "כמו כוכבים שנלכדו לרגע במים", בניגוד לזה הראשון, מדבר על החתירה הסיזיפית של האמן בנסיונו לתפוס את הבלתי נתפס. זהו הבדל די גדול בשביל שתי תערוכות של אותו אמן המוצגות במקביל.

דיונה

קופר היה מורה שלי לפני כמה שנים, וכשאנחנו נפגשים אני מזכיר לו שבעבר הוא סיפר שכתיבתו של ג'יימס ג'ויס היא אחת ההשפעות הגדולות על עבודתו. אז מה הקשר בין ג'ויס, "חתירה סיזיפית אל הבלתי נתפס" ו"התבוננות מפוכחת על הישראליות"?
"הכתיבה של ג'ויס היא דבר שמאוד השפיע על דרך ההתבוננות שלי בגלל האופן שבו הוא מושך את הזמן עם הפרטים הקטנים", מסביר קופר. "יש ב'יוליסס' פרק שלם שבו בלום, גיבור הספר, עושה דבר אחד בלבד: הוא מטגן נקניקיות. כך, דרך תיאור הדברים הקטנים, מגיע ג'ויס לדברים המשמעותיים באמת. אני מודה שהצד החברתי לא כל-כך מעניין אותי בעבודות שלי, אבל צילמתי הרבה בדרום. במוסררה ביקשו עבודות מהדרום, אז בחרתי כמה. אני לא עובד על-פי סדר מסוים, ולכן לפעמים יש לי עבודות נוספות שלא הוצגו בעבר. חלקן, כמו צילומי העקבות באדמה, דומות יותר לדברים אחרים שעשיתי, וחלקן פחות. הרבה דברים בדרום נראים כמו הפרעה בנוף. הדשא המלאכותי, החממה האדומה. אלו דברים שמושכים אותי. אם נחזור אל ג'ויס, מה שיפה אצלו הוא שאם אתה רוצה להבין את הספר אחרי שקראת אותו, אתה צריך לחזור ולקרוא אותו שוב. אבל לפני זה אתה קורא על ההיסטוריה של אירלנד, ואז אתה מבין יותר ניואנסים".

 אין תמונה נכונה

כל ההתעסקות המקומית נראית לחלוטין לא רלבנטית כשנכנסים לגלריה נגא. שלוש סדרות של צילומי מים שצולמו בתעלת למאנש ובישראל תלויות בחלל המרכזי. כל סדרה מכילה כמה צילומים כמעט זהים. הכמעט הזה הוא שעושה את ההבדל, שכן קופר מבקש, כדבריו, להתבונן בפרטים הקטנים. במבט ראשון זה נראה משעמם, אך אז עולים דבריה של חוקרת הצילום רונה סלע, שכתבה פעם כי "מבטו של קופר מופנם, ויש לקלף את פני השטח השלווים, לכאורה, של עבודותיו, כדי להגיע אל מהות הדברים".

 

"אני מתעסק במבט האוטומטי של הצופה, שאמור לזהות תמונה תוך כמה שניות ולדעת מה היא מכילה ומה היא אומרת. העבודות האלו מנסות לפרק את המבט המהיר הזה ההשהיה הקטנה מול התמונות, שנראות כמעט אותו הדבר, גורמת למחשבה נוספת. בצילום אנחנו רגילים לחפש ולמצוא מתי צריך לצלם. מתי אתה עושה את הלחיצה המכרעת. אני מנסה להזיז את הרגע המכריע ולא לקבוע מתי הצילום הוא 'נכון'. המחשבה שלי היא שאם יש לך חמש תמונות שנראות כמעט אותו הדבר, אין לך בעצם תמונה 'נכונה'".
ומה כן נכון?
אני תמיד מתעניין במה שאינו גלוי לעין באופן מיידי. אין לי סבלנות לעבודות שעושות "וואו" קצר. אנחנו שטופים באימג'ים כאלה, שעומדים מולם ואומרים, "או.קיי, יופי, הבנתי את הרעיון". אני הולך למקומות שמעניינים אותי, מקומות שדברים מרתקים קרו בהם. הלכתי לצלם בתעלת למאנש כי זה המקום שממנו התרחשה הפלישה לנורמנדי. אבל לא הלכתי לצלם בנורמנדי. אני אלך למקום שבו דברים התרחשו, אבל לא אלך לצלם את הדבר עצמו. צופה מבחוץ שרואה רק מים ושמים, מאיפה הוא צריך לדעת מה זה? הצילומים שלי אינם צילומי צבא, ולכן אני לא מחפש את האירוע. אני יכול לספר איפה זה צולם, אבל לצופה החיצוני זה בכלל לא משמעותי. מהבחינה הזו זה כמו ג'ויס: אם אתה יודע יותר אתה מרוויח, והוא גם גורם לך לרצות לדעת יותר, אבל בסופו של דבר מה שחשוב הוא על מה אתה מנסה לדבר ואיך הדברים בנויים, ופחות השאלה מה צילמת ואיפה. בצילום שלי זה בכלל לא רלבנטי, איפה צילמתי, אבל אנשים תמיד מדברים על מה שלא רלבנטי. איפה צילמתי זה רכילות. אני יכול לספר סיפורים מהיום עד מחר על איך הגעתי למקומות ומה עשו לי שם, אבל זה לא חשוב.
כפי שאתה אומר, אלו לא צילומי צבא. אבל בעבר צילמת מחנות צבאיים שאי-אפשר להתעלם מן הקונוטציות שלהם.
"נקרופוליס" (סדרת צילומי בסיסים צבאיים שקופר יצר יחד עם גלעד אופיר; י"א) באמת היתה שונה. אבל גם שם לא צילמנו מחנות צבאיים שמתקיימת בהם פעילות, אלא מחנות נטושים, מוזנחים. כאלה שמשהו קרה בהם בעבר ולא בהווה. גם כאן התגובות הכי מעניינות ששמעתי הגיעו מאנשים שראו את העבודות כשהן הוצגו בטייט-מודרן בלונדון. אנשים שלא הכירו את המקומות ואת ההוויה הצבאית. בשבילם זו היתה חוויה גדולה. כאן כולם מכירים מיד. כל אחד עומד מול צילום ומיד אומר, אה, זה כאן, הייתי פה.

מי היה לפני

מה מושך את המבט שלך בזמן העבודה?
הקטע המעניין שלי הוא לצאת החוצה, לחפש ולכוון את עצמך למקום מסוים. זה סוג אחר של התבוננות, שנמצא אצלי בראש בכל דבר שאני עושה. לפעמים אני נוסע למקומות פשוט בגלל ששמעתי עליהם והסתקרנתי לראות אותם. כמו תעלת למאנש - פעם היה שם משהו, היום אין כלום, אבל עיניין אותי להיות שם. ככה נסעתי גם לגדנסק שבפולין. המהפכה הגדולה של לך ואלנסה התחילה בגדנסק, ובגלל זה רציתי להגיע לשם, אבל כשהגעתי לא צילמתי אתרי מהפכה, אלא צילמתי באזור. נכון, זו פולין, אבל העניין הוא בכלל בראייה. בפירוק ובהשהיה של המבט האוטומטי, שיוצרים מבט חדש. מבחינתי זה לא עקרוני אם אני מצלם בארץ או בחוץ-לארץ. אני מאמין שאפשר לצלם הכל כאן, אבל זה פשוט מעניין יותר לנסוע. חוץ מזה, הארץ קטנה. יום אחד הגעתי למקום כדי לצלם בו, פתחתי את החצובה וגיליתי על הרצפה שאריות של סרטי צילום. מה שהיה מצחיק הוא שעל-פי סוג הסרטים כבר ידעתי מי הצלם שצילם כאן לפני.
אז אתה בעצם מצלם תוך כדי טיול?
אני לא מטייל עם מצלמה. כשאני מטייל אני מטייל בלי מצלמה, וכשאני נוסע לצלם אני נוסע לעבוד. אני יוצא מוקדם בבוקר, מסתובב עד הלילה ועובד. זה לא טיול. כל הזמן אני מוטרד. העין, המחשבה, כל הזמן מוטרדות. הדברים לא קורים מעצמם. זה לא שאתה הולך ופתאום, וואו, אתה רואה את המקום. אתה נמצא במקום ומבין אותו, לאט לאט, כמו במדיטציה.

מפל

הראיון פורסם לראשונה ב"כל העיר"

גרסת הדפסה גרסת הדפסה
תגובות גולשים
הוספת תגובה
1
אני מצטער אבל קופר פשוט משעמם אותי
מייקל

נכון, הוא מדבר מאוד יפה וגם טכנית סבבה. אבל למה אני צריך להיותכל כך משעומם ממנו. לא תודה.

פורסם ב-15:55 ,20/04/2005
2
צלמים גברים-משעממים-שימו לב! (ל"ת)
אשה

פורסם ב-19:15 ,20/04/2005
3
התמונות יפות...
טל

מאוד יפות. עושות חשק להסתכל עליהן בלי לשים לב לזמן שעובר

פורסם ב-13:46 ,21/04/2005
4
אני אני אני
עצבן

למי אכפת מהמבט הפרטי של האמן? רציתי להיות בנורמנדי, אבל לא הלכתי לצלם בנורמנדי... צילמתי נושאים חברתיים, אבל לא ממש אכפת לי מנושאים חברתיים... סוציומט!

פורסם ב-12:38 ,22/04/2005
5
הצילום האחרון-אוהבת.אופס
מיריפליישר

אהבתי את הצילום האחרון במיוחד . אמנם מפל
אבל גם ציור יפני,בחלקו התחתון,ותזכורת
של המציאות בחלקו העליון,יופי תמים
מול מציאות אינפורמטיבית-פוסטמודרניזם
במיטבו. אופס מילה תמימה.

אי-מייל פורסם ב-20:43 ,22/04/2005
6
מה הקשר לפוסט-מודרניזם?
המדקדק

ומה זאת אומרת "תזכורת של המציאות בחלק העליון"?

פורסם ב-12:24 ,25/04/2005
7
יפה, אהוב,אולי
מירי פליישר

הצילום ללא החלק העליון-תחילתו של המפל והעץ נראה כמו ציור יפני "יפה" קומפוזיציה
מסודרת ותמיהה מה זה(אם אין שם). החלק העליון מספר לנו מה זה וקצת מטלטל אותנו
מהנאה צרופה לאינפורמציה של -מה זה וגם
מחבר אותנו אם כך למציאות רגילה יותר ומנוגדת אפילו לקומפוזיציה המסודרת של המפל עצמו. השילוב הזה עושה את התמונה בעיני לעוד
יותר יפה. והמילה יפה כמו אהבה בעייתיים
אם רואים אותם בצורה אדילית. הצילום יפה
בעיני ואניאוהבת אותו, למקום תמים
שמה זה לא מתאים אולי לשיח.וההדגשה עכשיו היא על האולי. הצילום מבטא לדעתי פוסט
מודרניזם בהיותו קורץ קריצה לצופה מתוכו-בחלק העליון מאידך מעורר אצלי חיבה רבה
שנראית לי לא פוסט מודרניסטית בעליל.

אי-מייל פורסם ב-14:10 ,25/04/2005
8
הצילום הזה נראה כמו סקס עם בגדים,
רימונה

או בבגדי ים של כיתן.
בלי רמז אפילו לזירת הפשע (הנטושה?)
טוב, אולי חוץ מהראשונה, עם המים ו"הכוכבים".

אי-מייל פורסם ב-15:49 ,25/04/2005
9
פחדנות, זה הכל
Moff

מצטער, אבל זה פשוט פחדנות להגיד שמעניין לצלם משעמם. לצלם כלום ולהמציא עליו תאוריה פילוסופית/ ראיית עולם. זה גם פלצנות וגם פחדנות מלהתמודד עם משהו אמיתי ומאתגר, הרבה יותר קל ללחוץ על המצלמה בלי חשבון ואח"כ לחבר לזה תירוץ. בכל מקרה עם ההסבר ובלעדיו, זה לא עושה לי כלום.

אי-מייל פורסם ב-18:32 ,27/04/2005
10
נקניקיות - הערה קטנה
דרור

בלום לא מטגן נקניקיות אלא כל מיני אברים פנימיין, כליות וכו'. יותר קרוב למעורב ירושלמי.

פורסם ב-18:18 ,18/05/2005
11
מתי יגמר טרנד השיעמום בצילום הישרלי?
אובסקורה

הי רוזני הצילום הישראלי קופר וחבריו
מלאי הפאסון. המלך כל כך ערום שכבר אף אחד לא צועק. קופר וחבריו מגדלים דור חדש של צלמי שיעמום. קפלו את המצלמה ובקרו קצת בגלריות בחול טרנד השיעמום פאסה.

אי-מייל פורסם ב-04:07 ,18/10/2005
12
הי, איך אתה מדבר על זוכה פרס שרת החינוך
חרירי

לשנת 2004 (בסך 67,000ש"ח)? לפני שנצוטט את נימוקי ועדת הפרס אנקדוטה קטנה על זוכה אחרת של הפרס באותה השנה, מיכל שמיר. נקלעתי פעם לאיזשהו דיון ובו שמעתי את שמיר מהגגת ברמה רדודה ומבישה, פשוט הייתי בשוק. חשבתי לתומי שעם רמה אינטלקטואלית כזאת היא ודאי פועלת בשוליים של האמנות, נגיד פעם בחמש שנים תערוכה או משו כזה. מה רבה הייתה תדהמתי לגלות שזה ההפך הגמור. ברגע זה ממש גיליתי שגם היא זכתה בפרס הזה. טוב, לכסף אין ריח, ואף פעם לא אמרנו שזה כבוד גדול להיות במחיצת שרת החינוך של המדינה.

"רועי קופר הוא מנציגיו הבולטים של דור הצלמים שהביא לפריחת הצילום הישראלי בשנות התשעים של המאה ה-20. צילומיו, המציגים למראית עין את נופי הארץ, נושאים בחובם אמירה אישית מופנמת ורגישה. המתח שהם מכילים, מפעיל אצל הצופה את תחושת הסף והקץ כאחד, והשילוב ביניהם הוא שיוצר צילום טוב. בנוסף לפעילותו כצלם חשוב, תרם קופר לטיפוח דורות הצלמים הבאים באמצעות העשרת מדיום הצילום במגוון תחומים: הוראה, אצירת תערוכות ועריכת צילום."

אי-מייל פורסם ב-09:56 ,18/10/2005
13
לא מבין את זה
אביתר

זה לא שיש לי משהו אישי נגד קופר - אבל אני ממש לא מבין את הייחוד של העבודות הללו. יש בהן יותר מדי "סתמיות" ואין בהן בכלל ייחוד - ז"א אחותי הקטנה עושה דברים כאלו במצלמה הדיגיטאלית של אבא שלי. נו אז? צריך משהו לא? אמירה חחדה ונוקבת, איזושהי סיבה שתצדיק נוכחות של עבודות מעין אלו במוזיאון. לעניות דעתי פה אין ייחודיות שכזו - סליחה רועי קופר. אני מתנצל - אבל זו דעתי

פורסם ב-12:45 ,09/07/2006
14
כך מגיב כל מי שלא מבין
מ.

אמנות אבסטרקטית ודומיה,גם הילד שלי יכול לעשות כזה,ההבדל הוא במודעות. החלטה שמודעת
להיסטוריה של האמנות ולתהליך היצירתי. שלא כמו ילד,שימפנזה או פיל. וכל מי שמחדש - גם - בצילום כזרם התודעה לא מצלם כמו מי שלא מודע.

פורסם ב-18:30 ,09/07/2006
15
כל האמנות הזו, בסופו של דבר,
אכ

היא חסרת תועלת

פורסם ב-11:22 ,11/07/2006
16
תועלת חומרית?
אמא

כשמישהו יוצר ומבטא את עצמו ומישהו אחר מרגיש עם זה משהו , זה לא מספיק תועלת?

פורסם ב-14:25 ,11/07/2006
17
חוסר פירגון,חלק מההגדרה של הישראליות!
מוטי סגרון

אינני מבין את התגובות של חלק מהכותבים.לדעתי חלק מהתגובות נובע מבורות,זה מביך,חוסר הבנה בסיסי,הן בצילום והן בידע כללי,לכול הטוק בקים למה לא לצרף את שמכם האמיתי?כמו מירי.ממה אתם חוששים,בקשה לי לכולם תגיבו רק אחרי שהייתם בתערוכה,ואחרי שעיינתם היטב בהסבריו של קופר,מותר לחלוק, לא להסכים,בתנאי שתנמקו,תפסיקו לירות,ברגל של עצמכם,מביך לקרוא תגובות לא לעניין.מוטי סגרון. www.absolutearts.com/motisag מוזמנים לצפות

אי-מייל פורסם ב-19:01 ,11/07/2006
18
בסופו של דבר, כל האמנות כולה היא
לא גומר

חסרת תועלת. בעיקר זו.
גם אמא תרגיש משהו או תגמור ממנה.

פורסם ב-23:17 ,11/07/2006
19
כמה התלהמות על עבודות כל כך שקטות תרגיעו
אלמוני

פורסם ב-08:08 ,24/09/2008
מתוך שוטף ומתמלא
--
בזהירות ובאירוניה: עיון...
בזהירות ובאירוניה: עיון... שוטף ומתמלא
--
אם רובוטים יכלו לצייר... שוטף ומתמלא
ללמוד ציור מפורמייקה, או: בשבח... שוטף ומתמלא
עולם של קומבינציות שוטף ומתמלא
על יונתן אמיר

כותב על אמנות ועורך שותף במארב.

עוד מ יונתן אמיר
אתר אינטרנט אתר הבית של הכותב
מוסף | שוטף ומתמלא | טורים | מדריך | קהילה