דנה ברגר, MC קרולינה וקורין אלאל (צילום יחצ)
"פמיניזם" זה לא רק לדעת להתפשט לבד ולהרוויח מספיק כדי לקנות לעצמנו טמפונים עם ספיגה מקסימלית. פמיניזם הוא מאבק לשחרור
אירועי "יום האשה הבינלאומי" באוניברסיטת תל-אביב הסתיימו במופע חגיגי של מיטב הזמרות והיוצרות העכשוויות בזמר העברי: קורין אלאל, סיוון שביט, אפרת גוש, MC קרולינה, זהבה בן, דנה ברגר ונינט טייב. מי מאיתנו שחשבה שזה יהיה יום מתאים לחגוג בו מיניות נשית בריאה התבדתה עד מהרה – רחבת הכניסה לאולם העלתה לנו לחלוחית דווקא באיברים הפחות שמחים. נשים צעירות בגרביונים וחצאיות קצרות קידמו את פנינו בכוסיות פלסטיק המכילות יוגורט דיאטתי. מולן, בקוביית פרספקס שקופה, התעופפו טמפונים וסביבם טרחו דיילות בחולצות לבנות לשכנע אותנו שזה שלהן הוא הסופג מכולם. עמדנו דקת דומייה לזכר הפועלות האמיצות שהביאונו עד הלום. 149 שנה של מאבק על תנאי השכר שלנו. הפגנות, רעב, מאבקים, תסכול, מאסרים – וכל זה כדי שנהפוך לכוח צרכני המסתייע בניצול נשים כדי לפתות נשים אחרות לרכוש מוצרים מפולחים היטב. היה שווה.
בקופסת פלסטיק שקופה אחרת רקדו נשים חצי עירומות, עוטות בדים אדומים להנאת הקהל. ראשית סברנו שמדובר בקידום מכירות מחוכם במיוחד לסופגני הדם המעופפים. התבוננו בגברים שריירו אל מול הקולבים המרקדים ממין נקבה ובנשים שצילמו אותם(ן), ואז סוף-סוף נפל לנו האסימון: זו אמנות! מדובר באמירה נוקבת על מצב האשה! "תקרת הזכוכית" במקומות העבודה שלנו, הגברים שמרוויחים יותר ומפשיטים אותנו במבטיהם! אלא שדף המידע שהודבק לאשה העצובה בשמלה האדומה, שהפכה את עצמה לאובייקט מרצונה הטוב, מסר בשורה נשית שרוח מאבק ממנה והלאה. מדובר בכלל בבית-ספר לעיצוב ולאמנויות במה, מתברר, שם נוכל ללמוד על כוחות הנפש הגלומים בביטוי הנשי האישי שלנו, ונתנסה באמון ובביטחון הנולדים מטוויית קשרים בינאישיים תוך יצירה משותפת של נשים. אשה נוספת נכנסה לקובייה השקופה והחלה רוקדת עם חברתה משהו שנראה כמו סימון של ריקוד ארוטי ששתי נשים-נשים עושות עבור המבט של גבר-גבר. קשה היה לאתר אמון וביטחון בפניהן של שתי הנשים היפות, שחדוות יצירה או סתם הנאה ספונטנית נראו מהן והלאה. ישב שם גבר אחד שהתבונן. קיוויתי בשבילו שלפחות הוא נהנה ממה שהוא רואה. חבל שכולם יסבלו.
הסבל הנשי אינו תוצאה של דיכוי שרירותי, חלילה, שיש להפנות את כוח החיים כדי להיאבק בו. "בעצב תלדי בנים" זו עובדה, ממש כמו שהשמש זורחת במזרח, אז אם תחלקי את זה עם החברות תוך כדי טיפול יופי, תוכלי לקבל חבילת שי עם כדור נגד כאבי מחזור
המיצג נקרא "האוהל האדום", אותו אוהל שאליו היו מתנקזות נשים בעת נידתן ולקראת לידה, בהשראת ספרה של אניטה דיאמנט. בשנים האחרונות גם לישראל הגיעה הבשורה: סדנאות רוחניות של מעגלי נשים עושות שימוש במונח "האוהל האדום", ומציעות ללקוחותיהן חוויה נשית מעצימה. אתר הנידוי אמור להפוך למקור לנחמה שתימצא באחוות הנשים החולקות סבל משותף. זה פחות או יותר מה שנשאר מ"מעגלי הנשים" של המאבק פמיניסטי – קיבוע המודעות למגדר לכדי תודעה כוזבת של זהות נשית טבעית. הסבל הנשי אינו תוצאה של דיכוי שרירותי, חלילה, שיש להפנות את כוח החיים כדי להיאבק בו. "בעצב תלדי בנים" זו עובדה, ממש כמו שהשמש זורחת במזרח, אז אם תחלקי את זה עם החברות תוך כדי טיפול יופי, תוכלי לקבל חבילת שי עם כדור נגד כאבי מחזור. בתמיכתה האקטיבית של השיטה הכלכלית, הנשיות שבה להיות קטיגוריה טבעית כאילו לא היו דברים מעולם – רק שהפעם היא כבר לא זקוקה לגברים כדי לומר לה לשוב למטבח. היא עושה את זה יפה לבד.
כל עוד לא נצליח לשנות את השיטה כך שיתאפשר לנו להיות אנושיות באופן מלא בלי שמיננו יהיה חיסרון במקום העבודה, בפרלמנט ובמיטה, נמשיך לספר לעצמנו שאם ככה גידלו אותנו, אז ככה גם נמות
צרת רבות איננה נחמה, ואין שום סיבה שנסתפק בה. "יום האשה הבינלאומי" אמור להזכיר לנו שאנחנו יצורות אנושיות, אינדיבידואליות שיכולות לממש את הזכות הפוליטית שלהן לחשוב, לדבר, להרוויח, להשפיע ולהיאבק על האפשרות לעשות כל זאת. אנחנו צריכות לעשות זאת כנשים רק מסיבה אחת: כי אנחנו מופלות על רקע המין שלנו. לא כי יש לנו מחזור פעם בחודש, אלא כי מישהו אחר חושב שזו סיבה מספיק טובה כדי לשלול מאיתנו את הכוח הפוליטי שלנו. הייתכן שהמישהו האחר הזה הוא גם אנחנו?
"פמיניזם" זה לא רק לדעת להתפשט לבד ולהרוויח מספיק כדי לקנות לעצמנו טמפונים עם ספיגה מקסימלית. פמיניזם הוא מאבק לשחרור. מאבק בכל מה שמדכא את שמחת החיים שלנו ולא מאפשר לנו לממש את העוצמה האישית שלנו. לא "עוצמה נשית" דווקא – סתם חדווה אנושית צרופה. העובדה שנולדנו עם מערכת רבייה מסוג מסוים לא צריכה למנוע מאיתנו להמציא את הנשיות כל פעם מחדש. "נשיות" היא בראש ובראשונה קטיגוריה פוליטית ולא עובדה טבעית, והיא לעולם תהיה דכאנית כל עוד תישאר מקובעת. מישהו כבר יספר לנו ש"ככה זה בטבע", ולכן אנחנו צריכות לקנות את זה ואת זה, לא יכולות להרוויח כך וכך או להנהיג את המדינה, חייבות ליהנות דווקא כשמחבקים אותנו חיבוק מרדים תוך הבטחות לאהבת אמת ובית בפרברים. המגדר הוא המצאה שאולי אי-אפשר לגמרי להיפטר ממנה, אך ראוי לנסות לפחות להשתעשע בה, לפרק אותה. ודאי שלא צריך לקחת אותה יותר מדי ברצינות. המאבק בחוץ והמאבק בדיכוי שהופנם הם אותו מאבק; כל עוד לא נצליח לשנות את השיטה כך שיתאפשר לנו להיות אנושיות באופן מלא בלי שמיננו יהיה חיסרון במקום העבודה, בפרלמנט ובמיטה, נמשיך לספר לעצמנו שאם ככה גידלו אותנו, אז ככה גם נמות. כל עוד נמשיך כך, לא נצליח לעולם לעשות את המאבק בחוץ, והסטרייטיות שבינינו יסתפקו בלקטר ללסביות שהגברים לא מספקים אותנו במיטה.
לאחר ציפייה ארוכה ובהייה בהרבה נשים נטולות חדווה החוגגות משום-מה את "יום האשה הבינלאומי" נכנסנו להופעה. מזל שעל הבמה היתה קצת יותר שמחה מאשר בכניסה לאולם – שבע נשים נפלאות שלכל אחת מהן היה מבנה מגדרי אחר להציע, קול אחר, חוויה נשית שונה. חבל שגם שם לא הוזכר אף לא פעם אחת לשם מה נקבע היום הזה ומה הוא אמור לציין.
