עצור, אתה רובוט, אשה, איש משפחה. ארנולד שוורצנגר: עלייתו ועלייתו
"תודה רבה לכם. תודה. איזו קבלת פנים! ואו! זה כמו לזכות באוסקר – כאילו שיש לי מושג... ואם כבר מדברים על משחק, אחד מסרטי נקרא 'שקרים אמיתיים'. כך הדמוקרטים היו צריכים לקרוא לוועידה שלהם"
(- ארנולד שוורצנגר בוועידת הרפובליקאים)
בארצות-הברית של אמריקה אין קו דק שיפריד בין פנטזיה קולנועית לפוליטיקה. את זה יודע ארנולד שוורצנגר טוב מכולם, שכן הקריירה הפוליטית שלו היא המשך ישיר לכשלושים שנות קריירה קולנועית עשירה, שבמהלכן השתתף בכ-29 סרטים, רבים מהם שוברי קופות. בתפקידו הנוכחי כמושל קליפורניה וככוכב הבולט של המפלגה הרפובליקנית לצד ג'ורג' בוש, שוורצנגר מרגיש כאילו סוף כל סוף זכה באוסקר.
כשחקן ראשי בפוליטיקה האמריקאית, דמותו של שוורצנגר מאגדת בדיון קולנועי ומציאות פוליטית. בטקס ההכתרה שלו התערבבו בטבעיות פוליטיקאים ועשרות סלבריטאים הוליוודיים, ובכל נאום פוליטי שנשא מאז ועד היום הוא עירב כבדרך אגב נושאים שברומה של אומה – המלחמה בעיראק, הבחירות הקרובות לנשיאות, ושאר נושאים בוערים על סדר היום – עם ציטוטים וכותרות מסרטיו. למעשה, גם אחרי שנכנס ל"תפקיד", שוורצנגר עדיין ממשיך להופיע בקולנוע (לאחרונה בתפקיד אורח בסרט "מסביב לעולם בשמונים יום").
את דרכו של שוורצנגר לכהונת מושל קליפורניה אין לנתח אלא דרך התחנות הקולנועיות בחייו. הבוחרים של קליפורניה בחרו בשוורצנגר לתפקיד המושל בגלל הדימוי הקולנועי שלו ולא משום סיבה אחרת. כך קרה גם עם התקדים רולנד רייגן, שנבחר לראשות המפלגה הרפובליקנית וכיהן כנשיא ארצות-הברית הודות למצע הקולנועי שלו. כי הפוליטיקה האמריקאית היא פוליטיקה של ייצוגים ממש כמו שהוליווד היא תעשייה של ייצוגים פוליטיים. בעולם של שקרים אמיתיים, לגיבורי האקשן של הוליווד השפעה ממשית ומכרעת על כל תושבי העולם.
אמריקה IS BACK
"גבירותי ורבותי, אמריקה חזרה. חזרה מההתקפה על מולדתנו, חזרה מההתקפה על הכלכלה שלנו, חזרה מההתקפה על דרך החיים שלנו. חזרנו בגלל הנחישות, האופי והמנהיגות של הנשיא ה43 של ארה"ב – ג'ורג' בוש"
I`ll be back (אני אחזור) הוא המשפט המזוהה ביותר עם ארנולד שוורצנגר. כרטיס הביקור שלו. ואכן, שוורצנגר הוא פנומן קולנועי שמסוף שנות השבעים ועד היום מצליח לחזור אל המסך שוב ושוב, וכך עד חזרתו הנוכחית כמושל מדינת קליפורניה.
אבל החזרה של שוורצנגר אינה רק חזרתו שלו, אלא גם חזרתה של המעצמה האמריקאית, חזרתם של הערכים הרפובליקניים, חזרתה של אמריקה הגדולה, הלבנה והגברית. כי שוורצנגר הוא לא סתם עוד שחקן אקשן. שוורצנגר הוא סמל.
שוורצנגר עלה למעמד כוכב האקשן מספר אחת בהוליווד של שנות השמונים מהפלטפורמה של מר עולם, שבה התפרסם כגוף הגברי השרירי בעולם. הר אדם זה, המתנשא לגובה של 188 סנטימטרים של שרירים מנופחים, מופיע בסרטיו המוקדמים כגוף טהור, לרוב עירום למחצה. גוף נטו, שכמעט אינו מוציא מלה. אובייקט ויזואלי טהור המסמל את עוצמתה הגברית של אמריקה הרייגניסטית.
גופו של שוורצנגר בסרטיו המוקדמים הוא מעין שילוב של שני סוגי גוף אמריקאים מנוגדים לכאורה: גוף הבודי-בילדר רב-העוצמה, המעוצב באופן מלאכותי בהתאם לשיגעון ה"פיטנס" האמריקאי, וגוף אוביסי – גוף שעוצמתו גדלה מעבר למידותיו, גוף של עוצמה כלכלית וצבאית מופרזת. למעשה, שני מאפיינים סותרים לכאורה אלו מהווים יחדיו את הגוף האמריקאי, הגוף של אמריקה, שבעצם כוחה המלאכותי העצום פרצה את מידותיה.
בסרטיו המוקדמים, גופו של שוורצנגר משמש המחשה ויזואלית של גבריות מיליטנטית, ספקטקל של כוח צבאי. ב"קונאן הברברי" (82'), הסרט שהעלה את שוורצנגר לגדולה, נוצרת הקבלה בין גופו ובין החרב המחושלת. ג'ון מיליוס, במאי הסרט (שכיום משמש יועץ של הפנטגון למלחמה בטרור), בחר לפתוח את סרטו בציטוט הניטשיאני האהוב ביותר על האידיאולוגים הפשיסטיים: "מה שלא הורג אותך, מחשל אותך". קונאן סוגד לחרב מתוך אמונתו שכלי הנשק ניתנו מידי האלים. מגיל קטן הוא אומן כדי להפוך את גופו לחרב מחושלת של ממש, ועם בגרותו אכן הופך קונאן הקטן לארנולד שוורצנגר, מכונת לחימה קטלנית וחסרת מעצורים. כשנשאל על-ידי מורהו לאמנות הלחימה מהו הטוב שבחיים, קונאן עונה בפסקנות, "להביס את אויביך, לראותם מובלים לפניך ולשמוע את קינת נשותיהם". התכליתיות הצבאית הזאת מטרימה את תפקידו של שוורצנגר כטרמינייטור, הסייבורג מ"שליחות קטלנית" (84'), מכונת מלחמה מחופשת לאדם, שמטרתה היחידה היא חיסול.
בשני הסרטים המצליחים המוקדמים שעשה, האידאל הרפובליקני של עוצמה צבאית אמריקאית מתגלם בגופו של שוורצנגר כאידאל של הגוף הגברי האולטימטיבי. ב"קונאן הברברי" זהו האידאל של גוף הלוחם כפאלוס קטלני, וב"שליחות קטלנית" זוהי הפנטזיה של הגוף הגברי כגוף בלתי חדיר ובלתי שביר, גוף הפלדה של טרמינייטור.
ב"קומנדו" (85') שוורצנגר ממשיך להסתובב עירום למחצה כשהמצלמה מפארת את שריריו בתקריבים פטישיסטיים. גם בסרט הזה הוא כמעט אינו מדבר, למעט מלים ספורות אך הכרחיות כגון "כן", "לא", "פאק יו". וגם הפעם הוא חמוש בכמויות נשק שמספיקות לצבא שלם, ובסצינת הקליימקס הוא מותיר אחריו מספר גופות שלא היה מבייש את הטרמינייטור עצמו. אלא שכאן העוצמה הצבאית המופרזת וגופו המוגזם של שוורצנגר כבר נוטים לכיוון האוביסי, כאילו מאיימים לחרוג מגבולות המסך. בגופו המנופח והמגודל, שוורצנגר נראה בסרט זה יותר כמו דמות קומיקס מאשר אדם אמיתי. כמו גודזילה או הענק-הירוק: יצור מגושם התולש כיסא ממכונית כדי להיכנס לתוכה, מפלצת המחריבה קניון שלם בכוח אגרופיה.
גם בעלילת "קומנדו" מתפוצץ הגוף האמריקאי המטאפורי מבפנים: קבוצת טרוריסטים חוטפת את בתו של הגיבור, ודורשת ממנו לרצוח את נשיא מדינתם – הנשיא שהוא עצמו העלה לשלטון בימיו כלוחם קומנדו. בין החוטפים נמצאים גם רעיו לשעבר לנשק של הגיבור, שסרחו. העוצמה הצבאית האמריקאית, שהופנתה כלפי חוץ, כהתרחבות שליטתו של הגוף האמריקאי על העולם השלישי, משנה את כיוונה וחוזרת כבומרנג הביתה. כששוורצנגר, המסמל בגופו ובדמותו את אותה עוצמה צבאית אמריקאית, דולק אחר הטרוריסטים, גופו העצום מדי מסב נזק בל יתואר למרחב האמריקאי עצמו.
אבל לא רק הגוף והעוצמה עומדים במרכז סרטיו של שוורצנגר, אלא גם הנרטיב המשפחתי הרפובליקני במובהק. ב"קונאן הברברי" טובחים נציגי הרשע המושחתים את הוריו של קונאן הקטן, וברבות הימים רוצחים גם את אשתו (אנשי הכת המרושעים הללו, אגב, מנהלים אורגיות המוניות; קונאן נותר נאמן לאשה אחת גם לאחר מותה); גם ב"קומנדו" מקושר הרוע עם נטיות אנטי-משפחתיות, והפגיעה באמריקה (בידי אויביה הדרום אמריקאים, הטרוריסטיים והקומוניסטיים) היא קודם כל פגיעה במשפחה ובערכי המשפחה. ב"שקרים אמיתיים" (94') מגלם שוורצנגר מרגל אמריקאי שהטרוריסטים הערבים שבהם הוא נלחם חוטפים את אשתו ואת בתו, ומאיימים להחריב ערים אמריקאיות בנשק אטומי. שוורצנגר נאלץ להילחם בשתי החזיתות – להציל הן את משפחתו והן את אמריקה, שתי משימות שהן למעשה אחת. בסופו של דבר מנצחת המשפחה האמריקאית את הטרור, כמובן. גם בתפקידו הנוכחי כמושל קליפורניה ממשיך שוורצנגר להילחם בחזית ההגנה על המשפחה ועל השמרנות המונוגמית וההטרוסקסואלית, ונגד הליברליות המינית של הרשעים.
בשנות התשעים נפל דבר בקולנוע האקשן ההוליוודי: גיבורי האקשן מגודלי הגוף, המצ'ואיסטים הגסים והמחוספסים כמו סילבסטר סטאלון, צ'אק נוריס ושוורצנגר הוחלפו בגברים בעלי מבנה גוף עדין יותר (ברוס ויליס וקיאנו ריבס, למשל), שאינטליגנציה ומורכבות פסיכולוגית מחליפות אצלם, לפחות במידת-מה, את הכוח הפיזי האגרסיבי של כוכבי שנות השמונים. שוורצנגר, מודע לחילופי השלטון, התייחס אליהם ב-93' בסרט ששמו מכריז על קץ עידן הגבריות המצ'ואיסטית שלו ושל הקולנוע ההוליוודי בכלל: "אחרון גיבורי הפעולה".
הסרט, גרסת שוורצנגר ל"שושנת קהיר הסגולה", הוא סרט רפלקטיבי המבליט את הפיקטיביות של שוורצנגר כאייקון גברי המאבד אחיזה במציאות. שוורצנגר מגלם את ג'ק סליידר, גיבור אקשן המתחבר עם ילד מעברו השני של המסך. יחד הם יוצאים להרפתקה המערבת ממשות ובדיון. כמו הבוחר הקליפורני, תחילה נסחף הילד אחר שוורצנגר לתוך עולמו הקולנועי, שם הוא מנסה לשווא לשכנע את ג'ק סליידר שהוא חי בסרט. "זה לא סרט, זו קליפורניה", משיב סליידר. מאוחר יותר סליידר והילד יוצאים מן המסך אל העולם האמיתי, ושם פוגש סליידר בבן-דמותו, השחקן המיתולוגי ארנולד שוורצנגר. אז הוא מבין את האמת המכאיבה: "אני דמות בדיונית... כל חיי היו סרט ארור".
שוורצנגר תמיד חוזר – ולמנגנון החזרה הזה, האופייני כל-כך לייצוגים הגמוניים שמבקשים לבסס את את מערכות הכוח הקיימות באמצעות חזרה בלתי פוסקת, יש גם אפקט הפוך מהמבוקש: אפקט של שכפול, המדגיש את המלאכותיות של החזרה. האידאה של הגוף הגברי היא אידאה של חזרה, אידאה של גוף סגור בעצמו, זהה לעצמו וחוזר על עצמו כדי להבטיח את זהותו היציבה, הטבעית והעקבית – אך זה בדיוק המנגנון שמשליך את הגוף הזה לתהום הנשייה של השכפולים המלאכותיים.
שוורצנגר תמיד חוזר, אבל משנות התשעים הוא חוזר כשכפול של עצמו, כדמות פיקטיבית, כיצור מהונדס ומלאכותי, כסימולציה של גבר ואב. כך בסרטי "שליחות קטלנית" השני והשלישי, שבהם הוא מופיע כשכפול של הטרמינייטור, הסייבורג דמוי הגבר, וכך ב"היום השישי", שבו תאגיד עתידני יוצר שיבוט של שוורצנגר, עותק מדויק שאף משפחתו אינה מזהה ככזה. בשני המקרים שוורצנגר מגלם, כהרגלו, את האב המגן על משפחתו. בשני המקרים הוא מגלם, בעצם, אב פיקטיבי – שגם משפחתו, בעצם, פיקטיבית. למה לא? הרי גבריותו של גיבור האקשן כוללת את כל הנחוץ לו. ב"פגיעה היקפית" משפחתו של שוורצנגר מסולקת בפיגוע מיד עם תחילת הסרט, מה שמאפשר לו לפעול כגיבור אקשן וכמגן המשפחה, ללא הכבלים המיותרים של משפחה ממשית. ב"שקרים אמיתיים" המשפחה אינה אלא כיסוי, ב"זיכרון גורלי" היא וירטואלית, וב"שליחות קטלנית" ו"שוטר בגן ילדים" מדובר מלכתחילה במשפחות אלטרנטיביות, ששוורצנגר הוא רק אורח זמני בהן.
ב"שליחות קטלנית 2" מאיים על שוורצנגר סייבורג מדגם הגבר החדש של שנות התשעים: רזה, עדין, חלקלק, אמורפי. בקשיים רבים מתגבר גבר הפלדה על דגם הגבריות החדשה, אך בחלק השלישי של הסדרה הוא נאלץ לעמוד מול מודל שנות האלפיים: סייבורגית אשה. "אני דגם מיושן", מודה שוורצנגר בעליונות הדגם הנשי. היא "חזקה יותר, מהירה יותר, אינטליגנטית יותר". גופו הנוקשה של כוכב האקשן המצ'ואיסטי אינו יכול לגופה הוורסטילי של הסייבורגית, ובסרטו האחרון לפני הכניסה לפוליטיקה משנה שוורצנגר את סיסמתו הקבועה ל"She'll be back" (היא תחזור).
גירלי מן
"ולמבקרים הפסימיסטיים של כלכלתנו אני אומר: אל תהיו גירלי מן"
שוורצנגר ניצב תמיד על הגבול שבין סמל גבריות מוצקה לפריק של קרקס, שדמותו כה קיצונית בגבריותה עד שנדמה שהיא עומדת להתפקע. כמו שקורה להרבה ייצוגים הגמוניים קיצוניים, גם גופו של שוורצנגר פולש לטריטוריות זרות החותרות תחת מסריו המרכזיים. אם להסתייע בפילוסוף ז'יל דלז, החזרה מתבססת על הבדל, החזרה היא חזרתו של ההבדל – ובמקרה של שוורצנגר, חזרת הגוף המוצק, הגברי, מתבססת בעצם על ההבדל של הגוף הנזיל, ומתבטאת בסדרה של הבדלים המתבטאים כמוטציות מגדריות המתחוללות גופו.
גופו של שוורצנגר נגוע באמביוולנטיות מגדרית כבר מתחילת הקריירה שלו כבודי-בילדר: גוף של פרפורמנס גברי, שמהפך את הדיכוטומיה ההגמונית הקלאסית ומציג את עצמו כאובייקט בעל אלמנט הומו-ארוטי מובהק. לא פלא, אם כן, שכבר בסרטיו הראשונים של סמל גבריות זה ניתן לראות סממנים של הומוסקסואליות. אפשר לראות בהם גם סממנים נשיים מובהקים: ב"קומנדו" יוצא הגיבור להגנת בתו החטופה. הוא מוצג שם ממש כלביאה היוצאת להגנת גוריה, על כל האינסטינקטים המאטרנליים הרלבנטיים לעניין. כדי להציל את בתו (כלומר, לענות לקריאת הנשיות) הוא גם מבצע מעשים נגד המדינה (שקולה הוא הקול הגברי), ולא מהסס לגנוב נשק, להחריב קניון ולהכות שומרים ושומרי ביטחון. כשעליו לבחור בין הנאמנות הגברית למדינה שבצבאה שירת ובין הנאמנות הנשית לבתו, הוא בוחר בהורות – ומסרב לבקשתו של מפקדו, המפציר בו לחזור לשירות פעיל. הוא מעדיף להמשיך להיות אם לבתו.
קומנדו מצטיין גם באלמנטים הומו-ארוטיים בוטים בהרבה מהנהוג ברוב סרטי הלוחמים,שנטייתם הטבעית היא לכיוון ההומו-סוציאליות הלטנטית. סצינת הדו-קרב האחרונה של הגיבור עם בנט, אויבו-אהובו עוד מהימים שבהם לחמו שכם אל שכם, היא סצינה של תשוקה הומוסקסואלית מוחצנת "אני לא אירה בך בין העיניים, ג'ון", מאיים תחילה בנט. "אני אירה בך בין הביצים". "עזוב את הילדה", נענה בנט. "אותי אתה רוצה... אקדח זה לשפנים... אתה רוצה לתקוע בתוכי סכין, להביט לי בעיניים ולראות מה קורה שם בפנים כשאתה מסובב בתוכי את הסכין... אל תמנע מעצמך את התענוג. קדימה, בנט, בוא נחגוג...". בנט, שנראה כאילו הוא כבר עומד לגמור מרוב התענגות על החדירה המיוחלת, משליך את האקדח ותוקף את באקסטזה עם סכינו. הקרב נגמר בהשלכת צינור גדול החודר את גופו של בנט, הממשיך לפרפר בעונג עד מותו, כשקיטור לבן נפלט מן הצינור.
הדוגמה המובהקת לאסטרטגיית החזרה של שוורצנגר היא טרילוגיית "שליחות קטלנית", המבוססת על חזרתיות נרטיבית (בכל חלק חוזר הסיפור על שניים שנשלחים מהעתיד, האחד כדי לחסל את מנהיג האנושות והשני כדי להגן עליו) ועל שכפול (של הסייבורג שוורצנגר). הטרילוגיה מיישמת להפליא את המשפט המפורסם של התיאורטיקנית הפמיניסטית ג'ודית באטלר, "המגדר קודם למין": גוף הגבר של שוורצנגר, המוצג כאן שוב ושוב כשכפול מלאכותי, מערער על הנחת המוצא ההגמונית בדבר מין טבעי הקודם לייצוג התרבותי. כשאנו רואים את עורו של הטרמינייטור מתקלף וחושף את גוף הברזל מתחתיו (ואנחנו רואים זאת בכל אחד מהסרטים), אנחנו רואים שהגבריות אינה אלא עור מלאכותי – ושגם הפנימיות אינה חושפת מיניות אותנטית או טבעית. גם היא רק פבריקציה מלאכותית.
בסדרה אמור שוורצנגר לייצג את הגבריות האולטימטיבית – מכונת לחימה קרה, תכליתית וחסרת רגשות, בעלת גוף מוצק ובלתי שביר – אך מסרט לסרט נעשה הטרמינייטור נעשה אנושי יותר, רגיש יותר ו"נשי" יותר. הוא הופך מרוצח חסר רגש לדמות אם ואב מגוננת. הוא צריך לעשות זאת כדי לשרוד את היריבים החדשים שמספקים לו חילופי העתים (הגבר הרזה והחלקלק בחלק השני, האשה בחלק השלישי) – אבל בכל החלקים, ללא יוצא מן הכלל, גוף הגבריות האולטימטיבי של הטרמינייטור מתפרק לבסוף. בסופו של דבר שוורצנגר נשבר. חצי מפורק הוא מוריד את עצמו ללבה רותחת בסוף החלק השני, מותיר מאחוריו את ג'ון ושרה קונור, האשה והילד, בסצינה שתהפוך אותו לסמל של קץ הגבריות.
עם סרטו "ג'וניור" שוורצנגר מגיע אל השלב הסופי של המוטציה הנשית שעברה על שוורצנגר גם בסדרת סרטי טרמינייטור – הסדרה שבראשיתה היה מכונת לחימה קרה, תכליתית וחסרת רגשות, ובסיומה היה דמות הורית מגוננת מאין כמוה.
ב"ג'וניור" מגלם שוורצנגר את אלכס, מדען המתמחה בהפריה מלאכותית. בניסוי נועז מוזרק לחלל הבטן שלו נוזל הזרע שלו עצמו. שכפול הגבריות מגיע כאן לשיא חדש: שוורצנגר מזריע את עצמו בעזרת שותפו למחקר, גבר אחר. לכאורה, הנשיות סולקה, ונותרה רק הגבריות הטהורה שזקוקה לעצמה בלבד; למעשה, הגבריות עצמה נעשתה נשית. שוורצנגר הופך ל"גירלי מן".
אחרי ההזרעה שוורצנגר הופך לאשה קולנועית. "הפטמות שלי נהיות רגישות", הוא מתוודה בפני שותפו לניסוי (בגילומו של דני דה-ויטו). הוא סובל מבחילות בוקר, קורא בזמנו הפנוי את המגזין "אמהות מודרניות". הוא נהיה רגיש וסימפטי, מנהל שיחות רגשיות ואפילו בוכה באופרות סבון. בחודש התשיעי להריון הוא מועבר לבית-חולים מיוחד ליולדות, ואז הוא מחופש לאשה ומוצג בפני כל כאשתו של דה-ויטו. המהפך הושלם: אלכס הפך לאלכסנדרה.
גופו של שוורצנגר, שהולעט "הורמונים נשיים בכמויות של ניתוח לשינוי מין", עובר מהשכפול של הגבריות החוזרת-על-עצמה אל ההבדל הטהור. הוא עובר אל המישור שבו מרגיש שוורצנגר "כאילו איבדתי שליטה על גופי שלי". ואכן, הגוף האמריקאי כבר מזמן איבד שליטה על עצמו. אין הוא עוד הגוף הגברי שהרפובליקנים היו רוצים שיהיה. תושבי קליפורניה, המדינה הוורודה ביותר בארה"ב, ידעו מה הם עושים כשבחרו בארנולד שוורצנגר לתפקיד המושל.