מארב - אמנות . תרבות . מדיה
אודותינוצרו קשר
שלח
שוטף ומתמלא / אקדמי

--

רשימת שינדלר: מקרה מבחן

עידו הרטוגזון 2005-05-03 23:45:59   הקטנת הטקסט בכתבההגדלת הטקסט בכתבה

השואה שאנחנו מקבלים אינה השואה, אלא השואה של שפילברג. על הפרובלמטיקה של ייצוג השואה

1994 היתה שנה טובה לסטיבן שפילברג. שנה בלבד לאחר הניצחון המסחרי הגדול של פנטזיית הדינוזאורים "פארק היורה", הוא זכה לניצחון נדיר עוד יותר כאשר אוסקר אחד, שינדלר שמו, זיכה אותו בשבעה אוסקרים, ובהם הסרט הטוב והבימוי.
בנאום התודה שלו הקדיש שפילברג את הזכייה לשישה מיליון קורבנותיה היהודים של השואה, ולא היה אפשר להתחמק מהרושם שהשואה שימשה לשפילברג, במכוון או שלא במכוון, דלת אחורית שהביאה אותו סוף-סוף לקדמתה הנחשבת של הבמה ההוליוודית, וזיכתה אותו בהכרה שפילל לה לכל אורך הקריירה המפוארת שלו. הוליווד אוהבת לבחור לאוסקר את הסרטים שמייצגים בעיניה את השיקוף האידאלי המדומיין של עצמה. "רשימת שינדלר" היה ההוכחה הווירטואוזית של שפילברג לכך שכל נושא, אפילו השואה, יכול להיות מותאם למסגרת המניפולטיבית של סרט הוליוודי, להפוך לחלק מהמערכת ההוליוודית, לכבוש למענה קהלים חדשים ולייצר בשמה קונצנזוס רחב.
"רשימת שינדלר" היה הצלחה בכל קנה מידה: ביקורתי, מסחרי, מוסרי. המונים ברחבי העולם הצביעו ברגליים, נהרו לבתי-הקולנוע והתוודעו לראשונה לשואה בגרסה קלה לעיכול. ברווחים הוקמו מוסדות הנצחה לשימור זכר השואה ונגבו עדויות יקרות ערך מניצולים. בקיצור, כולם היו מרוצים – מלבד, אולי, אלמנתו של שינדלר, שתבעה לעצמה אחוזים מהרווחים, וסיינפלד שננזף בסדרה על-ידי הוריו לאחר שנתפס מתמזמז במהלך הקרנת הסרט בבית-הקולנוע השכונתי.
לכאורה היתה פה עסקה מושלמת. בעולם של שיווק, יאמרו רבים, כדי לבצע את הכניסה הראויה למאה ה-21 זקוקה גם השואה למתיחת הפנים שיכול לספק לה הבמאי המצליח ביותר של הוליווד. השואה הכשירה את שפילברג כבמאי איכותי, שפילברג הכשיר את השואה כמאורע קולנועי.

האם מי שבילה את חייו בעשיית מיליונים מסרטים על דינוזאורים רעבים צריך להיות זה שקובע את דיוקנה של השואה?


שירה אחרי אדורנו

תיאודור אדורנו, איש אסכולת פרנקפורט, אמר שאחרי אושוויץ אי-אפשר לכתוב שירה. אבל למה, בעצם? האם זה חוסר היכולת לומר משהו למול הזוועה? ואולי משום ששירה היא דבר נעלה ומעודן, וכתיבת דברים נעלים ומעודנים לאחר אושוויץ היא צביעות בלתי נסבלת? אולי משום ששירה היא ייצוג אמנותי ולכן היא שקר, והעולם שאחרי אושוויץ לא מסוגל לסבול עוד שקרים?
שלא במפתיע, משוררי הדור לא התרשמו מקביעתו זו של אדורנו. לדאבונו או שלא לדאבונו, הם המשיכו למשוך בעט. בסופו של דבר, אי-אפשר לצפות שהאמנות תיאלם דום כל פעם שמגדישים בני-האדם את הסאה ומפליאים באכזריותם. הרי מהי אותה אמירה של אדורנו אם לא מכתם אסתטי קטן בזכות עצמו?

השואה נודדת לה מתחום ההיסטוריה ועוברת לתחום הפיקציה. וכך, דרך העומס המופרז של האפרטוס הקולנועי, "רשימת שינדלר" נותנת משנה תוקף דווקא לטענותיהם של אלה הגורסים שהשואה היא פיקציה שצולמה באולפנים הוליוודיים. "רשימת שינדלר" מראה לנו פחות איך נראית שואה ויותר איך שואה מצטלמת. השואה הופכת מזוועה בלתי ניתנת להכלה לאפוס מתוזמן היטב

ובכל זאת, גם אם ידע אדורנו שהשירה לא תיאלם מיד עם דום המשרפות, יש באמירה שלו גרעין חשוב של אמת. אפשר אולי לכתוב שירה אחרי השואה, אך מה לגבי שירה על השואה? כשאנחנו עוסקים בשואה, אם זו נושאת עדיין משמעות מיוחדת וחד-פעמית בעינינו, אנחנו רוצים לבודד את המוחלט ואת הבלתי ניתן לדיבור שלה, להגן עליו מפני הבדיה וההבל של האמנות. האמנות היא אמנם כלי נעים כדי להעביר את ימינו בעולם הזה, ואולי אפילו כדי לחשוף בפנינו כמה אמיתות נצחיות, ובכל זאת יש בה משהו מניפולטיבי ובטל, והניסיון לדבר באמצעותה את זה שלא ניתן לדבר למולו עשוי להיראות סר טעם ממש. האמנות, שתפקידה לחשוף את הממשי שבעולם, נאלמת כשהיא עומדת מול הממשות העירומה של השואה.
תמיד קשה לדבר על המוחלט, על זה שלא ניתן לומר, ובשדות ממולכדים יש לנהוג בזהירות מופרזת. כל יצירה שתעסוק בשואה מתוך כוונה להנציחה ולא לחתור תחתיה, אם כן, לוקחת על עצמה משימה קשה ומסובכת.

"המצלמה משקרת כל הזמן, 24 פעמים בשנייה". דה-פלמה


השקר של הקולנוע

אשף המתח והאימה האמריקאי בריאן דה-פלמה אמר פעם ש"המצלמה משקרת כל הזמן, 24 פעמים בשנייה". דה-פלמה, בן דורו של שפילברג, צריך לדעת: הסמל המסחרי שלו הוא שוטים ארוכים ומניפולטיביים (דוגמת זה שפותח את "עיני נחש") שמשובצים בהם פריימים כהים בודדים, כך שהצופה לא מספיק כלל להבין שהשוט למעשה נקטע ונערך, ומאמין שמדובר בשוט אחד ארוך. בזמן שדה-פלמה עשה את ההשתלמות שלו במניפולציות על הקהל עם סרטי האימה המופתיים והנצלניים "קארי", "הזעם" ו"לבוש לרצח", עבד גם שפילברג על כמה מהיצירות המכריעות והמעצבות ביותר בהיסטוריה של המניפולציה הקולנועית ושל השתלטות שוברי הקופות על הקולנוע. ב"מלתעות", ב"מפגשים מהסוג השלישי", ב"אינדיאנה ג'ונס" וב"אי.טי" ביצע שפילברג בקולנוע האמריקאי והעולמי מהפכה שאת הדיה וזעזועיה אנו חשים עד היום. גופה ונשמתה של המהפכה הזאת היו מניפולציה חסרת בושה של הצופה על-ידי הפעלת בלוטות הפחד והרגש שלו, על-ידי שימוש בספקטקלים ראוותניים שלא נראו כמותם ועל-ידי הפעלת מכונת שיווק משומנת שאין מי שיכול לעמוד בדרכה. שפילברג, לטוב ולרע, ולמרות נסיונותיו החוזרים ונשנים (והמוצלחים לעתים) להוכיח שהוא יודע לביים גם סרטים אחרים, יזוהה לעד כחלוץ שוברי הקופות וכגדול ממציאיהם.
האם זה פוסל אותו מלביים סרט על השואה? לא ברור, אלא אם אנחנו רוצים להאמין שמי שבילה את חייו בעשיית מיליונים מסרטים על דינוזאורים רעבים לא צריך להיות זה שקובע את דיוקנה של השואה. זה אולי טיעון מעניין, אבל קשה לומר אם הוא ענייני. האם העובדה שסרטו של שפילברג הוא לא רק סרט על השואה, אלא סרט הוליוודי על השואה – מה שנקרא, השואה על-פי הוליווד – הופך אותו לגרסה לגיטימית פחות לשואה מזו של קלוד לנצמן? עוד נחזור לשאלה הזאת.
הבעיה מתחילה כאשר הסרט של שפילברג חדל להיות סרט שואה והופך להיות סרט שעניינו השואה. ההבדל דק, וכדאי להתעכב עליו. אנחנו נדרשים כאן שוב לאמירתו של דה-פלמה על השקר שמשקרת המצלמה. למה התכוון? כיצד משקרת המצלמה? היא הרי מראה לנו את הדברים בצורה חדה, במו עינינו ממש. משמשת לנו שגריר של אמת בעולם של תעתוע, מחפשת בפינות אפלות וחבויות אחר כל שנסתר כדי להביא משם לנו, הצופים, את האמת כולה.

זה היה ביום השואה 2002, שייזכר גם כיום הקרב על ג'נין, שבו נהרגו 13 חיילים ישראלים ומי יודע כמה פלסטינים. הצטרפתי לחבר לסיור של צוות השגרירות הישראלית בברגן-בלזן. בעודנו משוטטים בחורבות המחנה החלו הסלולריים של חברי המשלחת לצלצל ללא הפסקה. שיחות מהארץ. בתום הסיור נאספה המשלחת ליד האנדרטה לחללי המחנה, והשגריר או הקונסול נשאו נאום ובו הסבירו לחבורת שברי כלי מתייפחים על חשיבות שליחותם בחו"ל לאור זוועות השואה והמקרה הרע שאירע אותו יום בג'נין. בדרך הארוכה חזרה לברלין הוקרן לנו "רשימת שינדלר"

אז זהו, שלא. המצלמה היא מהשקרנים הטובים ביותר. היא טובה כל-כך כי אינטואיטיבית אנחנו מאמינים לכל מה שהיא מספרת לנו. אבל מטבעה של המצלמה שאינה מראה לנו את כל מה שלא נכנס לשדה הראייה שלה, ואת כל שקורה כשעינה העצלנית נעצמת. למצלמה יש דרכי תזוזה וזוויות מבט ערמומיות משלה. יש לה דרך אחרת להאזין לרעשים, לרחשים פנימיים. יש לה דרך לגרום לאנשים להיראות ולהתנהג אחרת. למצלמה יש אמת משלה.
כשלא נזהרים, מה שאנחנו רואים מבעד לעדשה הוא יותר מצלמה מעולם. יותר מהמדיום, פחות מהתוכן. לרוב זו לא בעיה. השקרנות של המצלמה היא אחת הסיבות לגדולתו של הקולנוע. מי רוצה לדעת את האמת? למצלמה יש מספיק טריקים בשרוול כדי לרתק אותנו למושב במשך תשעים דקות, ולפעמים אפילו יותר. הבמאים הגדולים הם גדולי הבדאים. אלה שיודעים לגרום לנו להביט במציאות בעיניים חדשות. אלה שיודעים להראות לנו את הכביכול-מציאות, ועם זאת להעניק לנו חוויית מציאות אחרת, שכוללת חדירה לגוונים נסתרים וחבויים של ההוויה. פליני, לינץ' וגודאר עוסקים כולם במציאות, ובכל זאת יש לכל אחד מהם מציאות שונה לחלוטין. ישנה מציאות פלינית, מציאות לינצ'ית ומציאות גודארית. לו הייתם מניחים לשלושתם לביים את המלט או את סיפור לידתו של המשיח הנוצרי, הייתם מקבלים שלושה סוגי מציאות שונים מאוד.

השואה והמניפולציה הקולנועית

השקרנות של המצלמה, אם כן, אינה בעיה בדרך-כלל. היא עלולה להפוך לבעיה כאשר אנחנו עוסקים בשואה. כאן השאלות הופכות להיות אחרות, וכאן מתעוררות גם התהיות בנוגע ל"רשימת שינדלר".
זה לא ששפילברג הוא לא במאי טוב. להפך. כאן בדיוק נעוצה הבעיה. לשפילברג קשה קצת לשכוח שהוא במאי טוב, שהוא במאי עם אג'נדה ועם חותם אמנותי הוליוודי במובהק. ולכן השואה שאנחנו מקבלים אינה השואה, אלא השואה של שפילברג. במרכז השואה הזאת עומדת המצלמה של שפילברג, שלתוך כל מה שהיא מצלמת מתגלגל גם המטען שהיא נושאת מעברה: כרישים פעורי מלתעות, חייזרים תמהוניים שחייבים לאהוב (ולא לחינם חשבו כמה מהצופים בסרט שדמותו קטנת העיניים של יצחק שטרן מזכירה דווקא את אי.טי) ואביר נפש אחד עם כובע שחודר לנבכי העבר כדי להציל משם כל מה שעוד אפשר להציל.

לא לחינם חשבו כמה מהצופים בסרט שדמותו קטנת העיניים של יצחק שטרן מזכירה דווקא את אי.טי

לכל אורך הצפייה בסרט אי-אפשר להשתחרר מההרגשה שהוא כל הזמן מזכיר ומזכיר. לאו דווקא את השואה, אלא את האמנות השמינית של הקולנוע, את היסטוריית הייצוגים בקולנוע בכלל ואת הקולנוע של שפילברג בפרט. הנאצים שיושבים בחבורה וצוחקים צחוק מרושע בעוד שינדלר משפריץ על קרונות הרכבת מזכירים רשעים טיפוסיים של סרט הוליוודי. תנועות המצלמה הראוותניות מזכירות שמדובר בסרט של שפילברג עם תקציב מנופח. השימוש בילדים מזכיר לך שמדובר בסרט אמריקאי. השימוש האמנותי במוזיקת גרמופון אירונית כדי להעצים את הדרמה בקטעים מחרידים מזכיר את "התפוז המכני" ואת "אפוקליפסה עכשיו".

השוואת ישראל לגרמניה הנאצית הפכה מקובלת כל-כך דווקא בשנים שבהן קיבלה השואה חשיפה מקסימלית במדיה העולמית, והמודעות לה ולמשמעויותיה היתה אמורה לעלות בצורה דרסטית

השאלה אינה זו ששאלו (ובצדק) רבים שתהו כיצד מתיר לעצמו שפילברג לעסוק בשואה דווקא דרך האנשים ששרדו, בלי לתת לנו להיקשר רגשית למי שייפול בדרך ועם סצינת מקלחות אחת ויחידה, שבה בוקעים ממקלחות אושוויץ לא גזים אלא דווקא מים טובים ומטהרים. השאלה אפילו אינה מדוע בחר שפילברג להציג לנו את השואה דרך דמות הנאצי הטוב, תוך שימוש ביהודים כרקע מסכן, אחיד ומשני לרחמנותו ולגדולתו המוסרית של הנאצי לשעבר, שמתגלה כחסיד אומות עולם. גם הבחירה הזאת מעוררת שאלות חשובות (האם זה משום שקשה יותר לקהל הרחב להתחבר לדמויות האפורות של יהודי הגטו מאשר לדמותו הזוהרת של איש העסקים החריף והרחום? האם זה משום שהסרט מבקש להעמיד לעבר האירופי אלטר-אגו שיאפשר לכל צופה מערבי להזדהות עם שינדלר ובכך להרחיק את עצמו ממבצעי האימות ולהפוך את הצפייה לנסבלת?), אבל יש כאן שאלה עקרונית בהרבה. כזו שנוגעת לא רק ל"רשימת שינדלר", אלא לכל עיסוק אמנותית בשואה: אם השואה באמת קדושה בעינינו, אם היא ניצבת מעל לפוליטיקה ומעל למניפולציה, נבדלת מכל מאורע אחר בהיסטוריה האנושית, איך אפשר ליצור יצירות שעושות בה שימוש מניפולטיבי? איך אפשר לסבול שיעמוד שחקן הוליוודי וישחק יהודי מסכן באנגלית עם מבטא כאילו יידישאי, או שיעמוד שחקן הוליוודי אחר ויעשה את דמות הגרמני המרושע עם פני האינווליד והמבטא ששמעתם אלף פעמים אצל בני היל – וכל זה לנוכח עינה הפקוחה של המצלמה הכל-יודעת והכל-צופה, כשברקע מוזיקה סוחפת ומשלהבת של ג'ון ויליאמס, העריץ המוזיקלי של הוליווד ו"מלחמת הכוכבים", שבמסגרת הג'סטה הכללית עשה גם הוא ניסיון בתחום המוזיקה היהודית?
התוצאה הפשוטה של כל זה היא שהשואה נודדת לה מתחום ההיסטוריה ועוברת לתחום הפיקציה. וכך, דרך העומס המופרז של האפרטוס הקולנועי, "רשימת שינדלר" נותנת משנה תוקף דווקא לטענותיהם של אלה הגורסים שהשואה היא פיקציה שצולמה באולפנים הוליוודיים. "רשימת שינדלר" מראה לנו פחות איך נראית שואה ויותר איך שואה מצטלמת. חשיבותה של השואה נודדת ממשמעותה המוסרית לאפקטיביות של דרכי ההצגה שלה בקולנוע. אם אפשר לארגן מחדש, אם אפשר ליצור את החיבורים הדרושים כדי שסצינות יקבלו את הסימבוליקה הקולנועית הדרושה, ולהוסיף את המלים הדרושות כדי שהדיאלוגים יישמעו כמו תסריט כתוב היטב, אז השואה הופכת מזוועה בלתי ניתנת להכלה לאפוס מתוזמן היטב.
הפיכת השואה מזוועה בלתי מוכלת לאפוס היא ששוללת ממנה את הסטטוס האבסולוטי. היא שהופכת אותה ממהלומה בפנים לגרסה, ומאמת אבסולוטית לנראטיב. השואה הופכת לגרסה כאשר כוחה לא נמצא עוד בעובדות החשופות של איבוד צלם האנוש, אלא ביכולת שלנו להיקשר רגשית לנוסח זו או אחר של הסיפור. יבוא במאי מוכשר יותר ויספר לנו סיפורה של שואה אחרת (אולי בדיונית) בצורה זוועתית ומשכנעת עוד יותר, וכולנו נזרום מבתי-הקולנוע בוכיים ומזועזעים אף יותר. השואה הופכת לחלק מפס הזוועות שהקולנוע יודע לייצר בשבילנו.
אבל יש פה סכנה גדולה אפילו יותר: אם אנחנו זקוקים לתכסיסי השלהוב והריגוש הקולנועיים כדי ליצור קשר עם המציאות ועם השלכותיה המוסריות, כחברה אנחנו נמצאים בבעיה מוסרית חמורה. תבוא שואה נוספת עם זוועותיה ומוראותיה, ואנחנו עלולים לעמוד ולא לזהות אותה ככזו עד שתוצג בפנינו בצורה הקונבנציונלית, כזוועה הוליוודית עם גיבורים קלאסיים ונבלים קלאסיים.
זהו השלב שבו עסקת החבילה בין הקולנוע ההוליווודי והשואה מועמדת בסימן שאלה: האם זו באמת עסקה ששני הצדדים מרוויחים ממנה, או שיש ניגוד אינהרנטי בין אופן הייצוג ההוליוודי לבין המעשה המוסרי והדיבור המוסרי, שהפעם כרוכים אולי דווקא ברעיון העמוק של אימה חשופה ושל חוסר היכולת האבסולוטי לייצג, להכיל או למדוד את הזוועה? האין בכך צחוק אכזר של ההיסטוריה, שהקולנוע הספקטקולרי-פשיסטי של שפילברג, זה שעושה שימוש בוטה כל-כך בכוח, בעוצמה ובמידות של הייצוג הקולנועי, יקבל את הגושפנקה הביקורתית והמוסרית שלו דווקא על חשבון השואה שהסמל הגדול ביותר שלה הוא האדם הקמל לבדו, מת אלמוני, עזוב מעינם של עולם ושל אל? האין זה אבסורד שהשואה תקבל את הייצוג הפופולרי ביותר שלה דווקא דרך מנגנוני המניפולציה של הקולנוע הזה?

שפילברג (מימין) על הסט של "רשימת שינדלר"

יש פה שאלה של אמצעים ומטרה. רצוננו לחשוף את העולם לזוועת השנים 1933–1945, עד כמה הוא מצדיק שנהפוך את הזוועה הזו למוצר קונבנציונלי ונוח לעיכול? עד כמה חושף אותנו המעשה עצמו לסכנות עתידיות? השאלה לא נוגעת, כמובן, רק ל"רשימת שינדלר". היא רלבנטית גם לסרטי שואה אחרים שזכו מאוחר יותר להדים חיוביים, ולעתים גם בעייתיים: "החיים יפים", "הפסנתרן" ו"אמן", למשל. בעולם הפוסטמודרני, שנותרו בו יותר דימויים מאנשים, שאחרוני ניצולי השואה פסים ממנו מדי יום ביומו, הייצוג הקולנועי הוא בין הגורמים המכריעים כיצד תיתפס השואה בדורות הבאים.
יש לא מעט גורמים שישמחו לראות את השואה הופכת למוצר נוסף על פס הקלישאות, הסטריאוטיפים והדימויים הקלים לעיכול של התרבות. כדי שלא תהפוך לכזו, חובה עלינו להיות ערניים וביקורתיים במיוחד כלפי הדימויים ואופני הייצוג שמשמשים לדיבור עליה.

צפייה שנייה בשינדלר

ב"רשימת שינדלר" צפיתי בפעם השנייה בדרך חזרה מברגן-בלזן מברלין. זה היה ביום השואה 2002, שחל ב-9 באפריל וייזכר כיום הקרב על ג'נין, שבו נהרגו 13 חיילים ישראלים ומי יודע כמה פלסטינים. הצטרפתי לחבר גרמני לסיור של צוות השגרירות הישראלית בברלין למחנה הריכוז והמעבר ברגן-בלזן שבצפון גרמניה. בעוד אנחנו משוטטים בחורבות המחנה החלו הסלולריים של חברי המשלחת לצלצל ללא הפסקה. שיחות מהארץ. למרות התלונות והגערות מצד רבים מהנוכחים ("זה לא מכובד"), מבול הטלפונים רק התגבר ככל שהמשיך הסיור וככל שנחשפנו בוכיים ושדודי רוח לזוועות ימיו האחרונים של מחנה ברגן-בלזן. אלו שעמדו בקשר עם הארץ קיבלו משם דיווחים על מספרים גדלים והולכים של הרוגים, והעבירו אותם אלינו ללא שהיות. בתום הסיור נאספה המשלחת ליד האנדרטה לחללי המחנה, והשגריר או הקונסול נשאו נאום ובו הסבירו לחבורת שברי כלי מתייפחים על חשיבות שליחותם בחו"ל לאור זוועות השואה והמקרה הרע שאירע אותו יום בג'נין. בדרך הארוכה חזרה לברלין הוקרן לנו "רשימת שינדלר", ומי שעוד לא ניצל עד תום את יכולתו לדמוע דאג לעשות זאת בשלב זה.
יום או יומיים לאחר מכן נסענו ברכבת התחתית בברלין וראינו בטלוויזיה ידיעות על הרג המוני שביצעה ישראל במחנה הפליטים של ג'נין (כמו במחנה, גם כאן דובר תחילה על מספרים גדולים משפורסמו מאוחר יותר. בטלוויזיה דובר על 500 איש). עד סוף-השבוע כבר היתה העיר מלאה הפגנות בעד ונגד מכל הסוגים. השוואת הצבא הישראלי לצבא הנאצי הפכה לבון-טון, וג'נין נצרבה בתודעה האירופית כגטו ורשה של הפלסטינים.
הסמיכות בין יום השואה לצפייה השנייה ב"רשימת שינדלר" עוררה בי מחשבות על הקלות הבלתי נסבלת שבה השוואת ישראל לגרמניה הנאצית הפכה מקובלת כל-כך דווקא בשנים שבהן קיבלה השואה חשיפה מקסימלית במדיה העולמית, והמודעות לה ולמשמעויותיה היתה אמורה לעלות בצורה דרסטית. מה הקשר בין שתי התופעות הללו? איני בא להשיב על השאלה הזאת, או לקבוע כיצד העיסוק הקולנועי, האמנותי או הפופולרי בשואה גרם אולי לפיחות במעמדה ולהפיכתה למוצר נסחר בשוק הדימויים.

בשנה שעברה אמר שפילברג שאסור שיעשה סרט על ה-11 בספטמבר, ואין להתיר שמאורעות היום ההוא יזכו לדרמטיזציה על הצלולויד. אבל סרטים נוספים על השואה ייעשו, וכמוהם גם סרטים על ה-11 בספטמבר. אי אפשר למנוע מתחנות התרבות הפופולרית להמשיך לטחון את המיתוסים שלנו

מובן גם שאי-אפשר לנתק את ההשוואה הכואבת והמבהילה הזו מגורמים רבים אחרים שתרמו לה, ובהם השימוש הפוליטי שעשתה מדינת ישראל בזכר השואה לאורך השנים, האנטישמיות המתעוררת וגם הכרסום הקשה והמתמיד בדמותה המוסרית של ישראל. ועם זאת, בבואנו לעסוק בייצוגים של השואה בקולנוע עלינו לזכור שהם אלה שקובעים את זכרון השואה בתודעתנו ובתודעת האחרים, והם שקובעים את יכולתנו ואת יכולתם של אחרים לזהות זוועות מוסריות ולפעול למניעתן. הם משחקים תפקיד קבוע בדרך שבה אנחנו ואחרים תופסים את המציאות הפוליטית, ובלאו הכי בצורה שבה אנו ואחרים מגיבים עליה. כחרב פיפיות, פגיעתם הרעה של הייצוגים השגויים הללו כפולה ומכופלת. מהצד האחד, הם עלולים למנוע מאיתנו להבין את טבעה של שואה, ולהפוך אותנו לקהים מוסרית. מהצד האחר, ייצוגים שגויים מהסוג הזה יכולים גם ליצור תפיסה סטריאוטיפית, המכניסה את השואה לשפה המקובלת ומעבירה אותה בנאליזציה. קורבן לצרה כפולה זו נופלים הן השיח הישראלי והן השיח העולמי על השואה. כך הפכה השואה ממקום של קונצנזוס במפגש שבין ישראל לעולם למקום של פילוג והתנגחות.

אפילוג כדי שלא להיתמם

לפני 12 שנה, ב"רשימת שינדלר", נפגשה השואה לראשונה עם הוליווד, בבל הגדולה של הסטריאוטיפים. לא ניתן היה לצפות שהמפגש הזה לא יהיה טראומטי. בשנה שעברה אמר שפילברג שאסור שיעשה סרט על ה-11 בספטמבר, ואין להתיר שמאורעות היום ההוא יזכו לדרמטיזציה על הצלולויד. אבל סרטים נוספים על השואה ייעשו, וכמוהם גם סרטים על ה-11 בספטמבר. אי אפשר למנוע מתחנות התרבות הפופולרית להמשיך לטחון את המיתוסים שלנו ולייצר אותם מחדש. אפשר רק לעמוד על המשמר, להשתדל שהמיתוסים המרכיבים את הזהות התרבותית שלנו ישמרו על צלם אנוש וימשיכו לסמל עבורנו דבר-מה אמיתי וכן, שנוכל להזדהות איתו גם בעתיד.
אמירתו של אדורנו עומדת בעינה. אושוויץ עדיין מציבה שאלות קשות על אודות היכולת שלנו לדבר בכלל ולדבר על השואה בפרט. כדי לדבר חובה עלינו להשתמש בדימויים. כאן נתקל כל דיון בשואה באותו קושי שכל דיון תיאולוגי נתקל בו: הצורך לדבר על הבלתי נתפס בעזרת דימויים נתפסים. אין כאן אפשרות להיתמם. כדי לדבר בשואה עלינו לדבר עליה בדימויים, וכשאנחנו מדברים עליה בדימויים, מכורח המציאות אנחנו גם משתמשים בבדיון. וכאן המקום להזכיר שגם ההפרדה בין מציאות לבדיון בעייתית. אנחנו יודעים היטב מהו הבדיון, אך קשה לנו יותר להצביע על מקומה של המציאות במשוואה.
אין לקרוא, אם כן, לשתיקה באשר לשואה, או להחרמת העטים שבהם נכתבים שירים, אבל אולי יש לקרוא להגברת המודעות לפח היקוש שמציב בפנינו הדימוי כל פעם שאנו עוסקים בשואה. אין לקרוא להחרמת סרטי השואה, אבל יש להעמיד בסימן שאלה את האופנים שבהם מנסים לגרום לנו להבין אותה. בפעם הבאה - רק לנצמן!

גרסת הדפסה גרסת הדפסה
תגובות גולשים
הוספת תגובה
1
מירי פליישר עלולה להזדעק
המדקדק

אבל המאמר הזה דווקא כתוב יפה. הבעיה שלו היא הדיון הפובליציסטי המובן מאליו. בכל מקרה, כדאי לזכור שהסרט רשימת שינדלר לא נעשה בעבור צופים ישראלים אלא אמריקאים - צופים שלא משתתפים בכל שנה בטקס יום השואה ולא לומדים עליה לבגרות. מבחינה זו, וחרף ההוליוודיות, הוא הרים תרומה עצומה למודעות האמריקאים לנושא השואה (דבר שלא מנע מהם לצאת למלחמות אכזריות לא להם, כמובן).

פורסם ב-22:51 ,03/05/2005
2
"תחנות התרבות הפופולרית" או טחנות? (ל"ת)
תמה

פורסם ב-23:06 ,03/05/2005
3
למדקדק
מירי פליישר

מכיון שאינך מכיר אותי ואינך מסוגל להבין
מישהו שאינו אתה , אתה כמובן טועה אם אתה חושב שאזדעק. המאמר מעלה תהיות חשובות
ביותר ועל כן תודה לעידו. אין מקום לנתק
את הדימוי ממה שהוא מייצג ואם הנושא יקר
וחשוב עוד יותר ,צריך להפעיל ביקורת.

אי-מייל פורסם ב-23:55 ,03/05/2005
4
ועוד משהו למדקדק
מירי פליישר

אינך מדקדק כלל,אתה כותב דברים והיפוכם,אינך ברור וכתיבתך לוקה בבינוניות.

אי-מייל פורסם ב-00:10 ,04/05/2005
5
שואה ביזנס
ר.ע

מאמר מבריק, כותבו מוכיח מעל לכל ספק כי שפילברג הוא היודנרט המקורי והמבריק ביותר של הוליווד בתהליך ההפיכה לאמרקאי של אירוע לא אמריקאי מיסודו. מי יתן שנוכל לחלום כך על השנה הבאה בירושלים המופקת בלוס אנג'לס.

פורסם ב-17:14 ,05/05/2005
6
גם המאמר הזה הוא חלק מהשואה ביזנס
אינדיאנה ג'ונס

ולא נכתב בהתנדבות. אלא שהוא, כמו לנצמן, עושה גרושים ומגיע לקומץ אינטלקטואלים (וגם מתוכם מעטים צולחים את 10 השעות הלנצמניות), וסרטו של ספילברג עושה מיליונים, מגיע להמונים ומטביע את הזוועה בתודעתם.
אולי מכאן נובעת המרירות של לנצמן ויתר המתחסדים? המיליונים שספילרג עושה על המיליונים שהיטלר חיסל לפחות נרתמים להנצחת הזוועה.
כמו יתר הטקסטים הבדיוניים שעוסקים בשואה הוא אכן עושה זאת בצורה מעוותת לעיתים. כפי שהערת בעצמך זהו פח שלא ניתן לא ליפול בו. בכך הוא אפקטיבי הרבה יותר מלנצמן בהנצחת הזוועה. לא עדיף שמיליונים יזכרו את השואה בצורה מעוותת מאשר לא יזכרו בכלל?
מלבד זאת, הקריאה של הסרט לוקה בחסר. האם צפית בסרט בזמן האחרון? המאמר לא כולל ניתוח ולו של סצינה אחת בסרט. ספילברג מתייחס לאורך כל הסרט לבעייתיות של סרטו שלו כטקסט בדיוני המבקש לייצג את הזוועה. למשל, השימוש בצבע בסצנת מפתח המזכירה לנו כי מדובר בבידיון.
כך גם הסצנה שקוממה עליה כה רבים - סצנת המקלחות. המים המזככים מזכירים לנו כי מדובר בסרט, וככזה אין ביכולתו לגעת בזוועה עצמה וכי כאן הגענו לגבולות הייצוג. הרי אף צופה בר-דעת שראה סצנה זו לא חשב בעקבותיה שלא היו תאי גזים או שספילברג מכחיש את קיומם. להפך. המודעות לזוועה רק גוברת כאן גם אם לא מראים אותה בטקטיקות של לוסיו פולצ'י (מעניין היה רק לקרוא את תגובות ציי המתחסדים אם ספילברג היה בוחר כאן בטקטיקת פולצ'י ולא בטקטיקת היצ'קוק של "להראות כמה שפחות").

וחשוב מכל - עצם הבחירה בדמותו של הקפיליסט שינדלר שמהווה אלטר אגו של ספילברג עצמו. שניהם עושים ביזנס מהשואה. דווקא הבחירה בדמות כזו מצביעה על הכנות של ספילברג.
הסרט אכן מבדר. כך מגיעים להמונים ודואגים שהזוועה תונצח.זו אכן הנצחה בדיונית ומעוותת אבל לא הבנתי את הבחנתך בין היסטוריה לפיקשן. האם יש דרך אחרת להנציח את הזוועה בצורה מדויקת מלבד להכניס את מיליוני הצופים לתאי גזים במקום לבית הקולנוע? האם עדיף להגיע רק לקומץ אינטלקואלים שכביכול ראו את 10 השעות של לנצמן וכביכול עברו זיכוך מוסרי-המוניסטי?
FUCK THAT
בפעם הבאה - רק לא לנצמן!

פורסם ב-18:29 ,06/05/2005
7
שפילברג מול זבולון המר ואמנים אחרים
יועד

השורה החשובה במאמר לטעמי היא "כיצד העיסוק הקולנועי, האמנותי או הפופולרי בשואה גרם אולי לפיחות במעמדה ולהפיכתה למוצר נסחר בשוק הדימויים".
אולם מעבר לזה כדיון יש לנגוע במקורות אחרים לא רק המותגים הברורים מאליו "רשימת שינדלר" כנגד "שואה". ביום השואה האחרון, כמו בכל שנה מצאתי את עצמי מרותק למסך הטלויזיה וצופה בכמה שיותר חומרי שואה, החל מ"הפסנתרן" ועד רצועת סרטי תעודה שהמרשים שבהם היה אסופה של קטעים אותנטיים שצולמו בצבע בניגוד לדימוי השחור-לבני של השואה שעונה להגדרת "הפלנטה האחרת". סך הכל נראה שההתעסקות הקולנועית באה במקביל לשדות השיח, כך נגיד "מצעד הלהיטים של היטלר" סרט שערוך בצורה מדהימה ומציג גם בצבע את התנהלות החיים בגרמניה הנאצית מקביל לספרי הזכרונות הרבים שיצאו לאור בגרמניה לאחרונה וכמה מהם תורגמו גם לעברית.
כמו כן, גם שפילברג הגיע מתוך השיח האמריקאי שחזק בו מזהותו היהודית. עידו טועה גם בנוגע לבמאי בתפיסתו כלא רציני, כניגוד ללינץ', לפליני, לגודאר, ואפילו לקופולה שהם אמני קולנוע אמיתיים. שפילברג הוא במאי מבריק, הוא קודם כל אשף של בניית מתח עלילתי, ב"מפגשים מהסוג השלישי" עוד לפני הקטעים שבהם יש ישומים טכנולוגיים יש תחושה מאוד חזקה ומוחשית של מתח שמועברת מתוך דמות של האיש הקטן שמגולם בידי דרייפוס. בנוסף לעלילות הקולחות, ליהוק שחקנים מעולה כמו הילדים ב"E.T." הוא גם בוודאי משלב טכנולוגיה בצורה מדהימה, אבל בניגוד ללוקאס אצלו אין יצירת עולמות חדשים, אלא המשך של העולם המוכר. הוא במאי טוב שיצר סרטים טובים. אני לא צריך סימוכין לקביעה הזו, אבל אפשר להביא לדוגמא את המבקר יאיר רווה שהכריז שעם כל הכבוד ל"אזרח קיין" לטעמו "E.T." הוא הסרט הגדול בכל הזמנים, או את האימרה של אייל דותן לפיה שפילברג הוא גאון וכל דבר שעשה הוא גאוני. שניהם אולי הרחיקו לכת, שפילברג עשה גם סרטים חלשים כמו "טרמינל", אבל בהחלט הוא אחד הבמאים המוכשרים ביותר. "רשימת שינדלר" עולה בעיני גם "הפסנתרן" שנחשב ליותר לגיטימי בהתייחסות לשואה.
אז בשורה שציטטתי בהתחלה יש את השאלה החשובה בדיון, אבל התשובות הן מגוונות, לצד שחיקה במעמד השואה, סרטים כמו שינדלר ודומיו יכולים להיות פתח לסרטים "כבדים" יותר, ואפילו לקריאה של פרימו לוי או ז'אן אמרי. זאת בוודאי דרך יותר טובה מהנסיון של זבולון המר לדחוף ליד לכל תלמיד תיכון ספר של ק.צטניק, עד היום "סלמנדרה" שקבלתי ממשרד החינוך מונח חדש באיזה מדף ספרים שולי.

אי-מייל פורסם ב-15:11 ,09/05/2005
8
ליעוד
עידו הרטוגזון

על זה ששפילברג הוא במאי אדיר אף אחד לא חולק, ואני מת על שפילברג ובוודאי לא זקוק ליאיר רווה או אייל דותן כדי שישכנעו אותי במעלותיו כבמאי. למעשה ברשימת 200 הבמאים הגדולים שלי הוא מופיע במקום 15 לפני לינץ' (מקום 17) וצמוד לפליני (14) (גודאר הצליח לתפוס את המקום הרביעי אצלי).
הבעיה היא עם כל ייצוג אמנותי של השואה. ובכל זאת בחרתי להשתמש בשפילברג כי המניפולציה שלו היא באופיה הוליוודית מילה שאם נפרק אותה לגורמים נמצא בה את המרכיבים וולגריות/פשטנות/מוסרניות.
בקיצור, המאמר מוכן להטפל לכל מי שעוסק בשואה, ושואל שאלה לגבי טיפול בשואה באופן כללי, כך שהסיום "בפעם הבאה-רק לנצמן" היה הומוריסטי (ונדמה לי שחלק מהקוראים אולי פרשו את הסיום שלא כהלכה). ועם זאת, כמובן שנוח היה להטפל לשפילברג דווקא כי למרות שכולם עושים מניפולציות שפילברג הוא אחד מהגדולים מכולם.
לסיכום נדמה לי שאנחנו מסכימים. זה לא רק רשימת שינדלר, השימוש ברשימה נעשה על מנת להדגים עקרון רחב יותר.
כל טוב,
עידו

פורסם ב-15:19 ,11/05/2005
9
אתה רוצה להגיד לי ?!
המדקדק

אתה רוצה להגיד לי שרשימת "הבמאים האהובים עלי" שלך כוללת 200 שמות שמדורגים לפי מקומות?! אני מקווה שזה בצחוק, אחרת כדאי לך לבדוק איפה אתה משקיע את הזמן הפנוי.
וחוץ מזה, אם, כדבריך, כל ייצוג של השואה הוא בעייתי, אז בעצם לא צריך יותר אמנות. היא ממילא לא מסוגלת להתמודד עם שום דבר רציני.

פורסם ב-17:07 ,11/05/2005
10
לעידו
חלק מהקוראים

בעת כתיבת תגובתי הנלהמת טחו עיני מראות ואולי פספסתי את הנימה האירונית שנשזרה במשפט האחרון של המאמר (מכיוון שלנצמן וויתר על ייצוג מימתי של אירועי השואה, הבנתי, בטעות כנראה, שאתה מציב אותו כאופוזיציה חיובית למניפולטור ההוליוודי ספילברג).
ובכל-זאת. גדולתו של ספילברג צריכה להמדד לא רק ביחס להיותו מספר סיפורים מופלא ורב מג קולנועי, אלא גם ביחס לרפלקסיביות שלו לסגולות אלה שלו והכרתו בבעייתיות בשימוש בהן בבואו להתמודד עם נושאים "חשובים", עם ה"מציאות".
את זאת לדעתי השכיל לעשות ספילברג ב"שינדלר" טוב יותר אף מבהתמודדיות קודמות שלו עם נושאים "חשובים" ("הצבע ארגמן" ו"אמיסטד", שני סרטיו שעוסקים בשואת השחורים באמריקה, בעייתיים הרבה יותר לטעמי).
אם נחזור לפסקה האחרונה של המאמר, תרשה לי לחלוק עליך ולקבוע כי ספילברג כן מודע ל"פח היקוש שמציב בפנינו הדימוי בייצוג השואה" וכן "מעמיד בסימן שאלה את האופנים בהם מנסים לגרום לנו להבין אותה".
ממד זה של הסרט נעדר מקריאתך וחבל.
נדמה לי שאין חולק על כך שהוליווד היא פס ייצור של אידאולוגיות מניפולטיבית ואף על כך שספילברג הוא בחיר הפועלים בפס ייצור זה. נכון שהבקורת שהוטחה ב"שינדלר" בפרט, ובהוליווד בכלל, ואשר אותה הטבת לסכם במאמר, מוצדקת ברובה. אסכים גם על כך כי יש להתנגד באופנים שונים לאימפריאליזים האמריקאי ונציגתו הגבלסית - הוליווד.
אבל למרות כל אלה ודווקא בגללם - האין מדובר בעניינים שעברו כבר מזמן לתחום הקלישאה המשומשת והמובנת מאליה?
דחיל רבאק - עוד ביקורת שמתבכיינת על מפלצתיותם של הוליווד ו/או ספילברג?
נראה לי שגם למפלצות יש רגעים רפלקסיביים, וכי עושרן וחינן של קריאות או פרשנויות מעניינות של טקסטים אידיאולוגים צריך להיות ניכר גם ביכולתן להכיר ביופי נסתר זה של המפלצת, ולצד הביקורת (החשובה) יש לאתר גם את אותם סדקים או באגים במכונה האידיאולוגית.


פורסם ב-20:39 ,14/05/2005
11
למדקדק
עידו הרטוגזון

הגעתי עד 120 ברשימת הבמאים, בינתיים. זה בהחלט תחביב צורך זמן למדי, אבל הוא גם מהנה, אם לוקחים אותו ברוח הנכונה. כלומר בתור תחביב משעשע, ולא כרשימת דוגמות.

האמנות מסוגלת להתמודד עם כמעט כל דבר, רק כדאי להיות מודעים לבעייתיות של ההתמודדות הזאת במקרים שונים, לדוגמה בשיחים פוליטיים מסוגים שונים שמעלים שאלות מסוימות עם ייצוגים באומנות. מודעות מסוימת כזו שנוגעת לשיח השואה ניסיתי להעלות במאמרי זה.
עידו הרטוגזון

פורסם ב-02:35 ,18/05/2005
12
לחלק מהקוראים (10)
עידו הרטוגזון

חלילה לי מלזלזל ברפלקסיביות ובקריאות חתרניות. לפעמים אני אף נהנה לנסות ידי בכאלו, אבל במקרה הזה ביקשתי להתמקד במימד אחר של הטקסט, לא מתוך ניסיון לבטל את המימד הרפלקסיבי, ואולי יכולתי באמת להקצות למימד זה מקום רב יותר (אף כי עדיין לא את המקום המרכזי) במאמר. זהו בסיכומו של דבר ענין של נטיה פרשנית שבחרתי בה.

אני מבין גם את המגמה לומר שהשיח הזה הוא קלישאה נדושה ומובנה מאליה, אני גם מבין שהמאמר הזה יכול להעלות את הסעיף ולגרום לקורא הנווד (גם לי) להתעצבן. כן, זה לא מאמר מגניב. ואני לא אומר את זה בציניות. אבל אני גם חושב שקלישאה היא לפעמים מחסום בפני הראיה שלנו שמונעת מאיתנו לראות את מה שעומד מאחוריה. קלישאה היא רידוד, ולהניח למשהו להשאר קלישאה בתודעה, זה להניח לקלישאתיות את נתינת הטון. אז בקלישאות יש הרבה דברים לא קלישאתיים לטעמי וכמובן שלא כתבתי את המאמר משום שתפסתי את הדברים הנאמרים בו כקלישאתיים, על אף שאני מבין שניתן להסתכל עליהם ככאלו. ואני גם ממש לא תופס את המאמר כהתבכיינות על שפילברג/הוליווד המפלצתיים, למרות שאפשר להבין אותו ככה.

אני לא אומר שלא הבנת אותי, אני אומר שאפשר גם להבין אחרת. ולמה למישהו לרצות להבין אותי בצורה מבעסת.

עידו הרטוגזון

פורסם ב-02:47 ,18/05/2005
13
אתם יודעים איזה שאלות אני יכולה לירשום
נטלי הכוסית

אתם יודעים איזה שאלות אני יכולה לירשום לקוראים שלי יש לי עבודת חקר בנושע כרישים איזה שאלות אני יכולה לירשום

פורסם ב-10:45 ,21/01/2006
14
תנסי לכתוב
אמן וחברה

זה הרבה יותר קל מלרשום, ובטח מלירשום.

פורסם ב-13:36 ,21/01/2006
15
איך יזכרו את השואה בעתיד - כנסו תראו
דור שלישי

חשבתם פעם איך יזכרו את השואה בעתיד? כנסו תראו: www.project2048.com

אי-מייל פורסם ב-07:29 ,29/01/2006
16
הצגת בכורה
סיני גינת

אשמח לדעת את תאריך של הצגת הבכורה של הסרט הארצות הברית

אי-מייל פורסם ב-06:55 ,10/04/2008
מתוך שוטף ומתמלא
--
בזהירות ובאירוניה: עיון...
בזהירות ובאירוניה: עיון... שוטף ומתמלא
--
אם רובוטים יכלו לצייר... שוטף ומתמלא
ללמוד ציור מפורמייקה, או: בשבח... שוטף ומתמלא
עולם של קומבינציות שוטף ומתמלא
על עידו הרטוגזון

עידו הרטוגזון הוא סופר, עיתונאי העוסק בנושאי תרבות ויהדות וחבר בלהקת פרווה חמה.

עוד מ עידו הרטוגזון
אתר אינטרנט אתר הבית של הכותב
מוסף | שוטף ומתמלא | טורים | מדריך | קהילה