מנשה קדישמן, מיכה אולמן, עמי שביט, יהושע נוישטיין ופנחס כהן-גן

מנשה קדישמן - ללא כותרת, 1972

מנשה קדישמן נולד בתל-אביב ב-1932. למד אמנות בבתי-הספר לאמנות סנט מארטין וסלייד בלונדון. זכה בפרס ראשון לפיסול בביאנלה בפריז, 1967, ובפרס סאנדברג, 1978.
את יצירתו של קדישמן מאפיינים קשרי הגומלין עם הטבע ברמות שונות, בצירוף למיתוסים אישיים מושרשים עמוקות. בשיחות על עבודות הקשורות לנושא הגבולות סיפר האמן על התנסויות שונות, כמו מסע מתוכנן לפטרה; עמידה פנים אל פנים מול חיילים ירדנים ליד רמת רחל; האמן וילדיו זורקים אבנים מעבר לגבול לבנון.
"חלקה", 1975 – שבה התיז ריבוע צהוב על האדמה החומה למרגלות הגבעה שעליה ממוקם מוזיאון ישראל – בוצעה כשחזר לישראל לאחר שנים רבות של היעדרות. נוסף לטיפול בשאלות של אמנות לעומת הטבע, והדגמה של הנטיות הישראליות להגדיר שטחי אדמה, משקפת העבודה גם את תגובתו של האצן לשיבתו הביתה. קדישמן יצר גם סדרת עבודות שבהן שטחי צבע שנמשחו על-פני הדפסי משי צילומיים של נוף הפכו לגדרות וגבולות.
ביצירותיו האחרונות פיתח האמן נושא שעסק בו לראשונה בביאנלה של 1987 – שם הציג עדר כבשים כחלק מן התצוגה. שם נולד לראשונה הרעיון של שימוש בגדר תיל שצמר הכבשים נתפס בה. כתוצאה מכך יצר את "גבול", 1978, אשר ממחיש את תוצאות ההיתקלות של כבשה בגדר התיל, אף שאין רואים ביצירה את עצם תהליך מריטתו של הצמר.

מנשה קדישמן - גדר, 1980

בעוד שבביאנלה השתמש קדישמן בטבע עצמו (כבשים), ביצירה זאת העדיף להשתמש בדימוי הכורך את הטבע במצב אנושי. התנועה הלוך ושוב בין טבע, דימוי ומציאות אנושית אופיינית להתפתחותו האמנותית של קדישמן. נושא הכבשים מופיע בסדרת ציורים בקנה מידה גדול שנוצרו לאחרונה. העבודה המוצגת בתערוכה זאת היא אחת מסדרה זאת, וכוללת קטע מגדר ירוקה החופפת חלקית את ציור הכבשים. אף שהאמן השתמש באמצעים שונים בשתי היצירות הללו, התיל והצמר, הכבשים והגדר – שתיהן נובעות מאותה תפישת עולם אישית.

מיכה אולמן - רישומי הכנה ל"עד כאן", 1980

מיכה אולמן נולד בתל-אביב ב-1939. בוגר האקדמיה לאמנות בצלאל, 1960-64, לימודי המשך בסנטרל סקול פור ארטס אנד קרפטס, לונדון, 1965. לימד בבצלאל בין 1970 ל-1979. כיום מלמד באוניברסיטת חיפה ובטכניון.
אולמן היה אחד מהוגי הרעיון של רב-שיח של אמנים בקיבוץ מצר ב-1972. כל המשתתפים עשו יצירות שהיו קשורות לקיבוץ ולסביבתו. עבודתו של אולמן "החלפת האדמות" היתה כרוכה בחפירת שני בורות – האחד בקיבוץ והשני בכפר הערבי הסמוך מסר, והחלפת האדמה שהוצאה מן הבורות. זאת אחת העבודות המוקדמות של האמן המטפלות בבעיה של הגבולות הממשיים והתרבותיים של ישראל. ב-1971 יצר אולמן עבודה בגרפיקה שבה נוף ועליו שני ריבועים. אף שמלכתחילה הם נראים כציון של שטחים מנוגדים, האחד קרוב והשני רחוק, בהתבוננות נוספת הם נראים כצפים זה מעל זה באותו מישור. במובן המופשט יש לעבודה זאת אותו מסר שיש לפרויקט מצר-מסר.

מיכה אולמן - עמק אילון, 1971

אף שבשעתו היו המשמעויות הפוליטיות של הפרויקט הזה ראשונות במעלה, האמן אומר שהשאלה התרבותית-מוסרית מעסיקה אותו היום יותר מאשר הגבול הפיזי. אף שפרויקט זה כבר נגע בשאלות אלה, הן מופיעות ביתר הדגשה בעבודתו המאוחרת יותר.
בעיני האמן קיים קשר בין העבודה מצר-מסר והפסל משני טריזים שהציב בכיכר המוזיאון. שתי העבודות ממוקמות בין שתי גבעות: הראשונה כפר ערבי וקיבוץ, השנייה גבעות המוזיאון והכנסת (המסמלות תרבות וממשל). האמן אומר שייתכן שהצורך להגן על המוזיאון מצביע על הגבול האמיתי, הגבול העובר בתוכנו, בין תרבות ומוסר לבין חיי המעשה. האמן היה רוצה שעבודה מסוג זה תהיה כעין התייצבות, משהו חזק, יציב ובר הגנה. בו בזמן ניתן לראות בעבודה פסל מופשט – צורה וחומר. אף שייתכן שיש בזה סתירה להצהרה ברורה, אולמן מעוניין בקיום בצוותא של היבטים אלה, המנוגדים לכאורה. בהתפתחות עבודתו קיימת פסיחה מתמדת על שתי הסעיפים, בין החיים והמופשט. תנועה, כפי שהוא טוען, כוללת התלבטויות. אולמן מוסיף, "תרבות משמעותה בעיני לחיות עם סתירות. נדמה לי שבשבילנו זאת גם שאלת קיום".

עמי שביט - גבול בלתי נראה

עמי שביט נולד בישראל ב-1934. למד פילוסופיה ופסיכולוגיה בארה"ב, 1955-60, המשיך בלימודיו באוניברסיטאות ירושלים ותל-אביב. ייצג את ישראל בביאנלת 1970-72.
המגמה הטכנולוגית בעבודתו של שביט התגלתה לראשונה בפסליו הקינטיים ובאלה הנמנים עם אמנות האופ, ולאחר מכן בהדפסי המשי שלו שהשתמש בהם בתהליכי צילום כדי להגיע למגוון אפקטים חדשים. ברבות מעבודות אלה הכוח המניע הוא כמוס, ואף שהאפקטים הם לעתים מפתיעים, הם תוצר של החלת חוקים מדעיים וכללים מדויקים. "גבול בלתי נראה" הוא המשך רעיונות אלה. להלן הצעתו של האמן: "גבול טכנולוגי", שתי עיניים פוטואלקטריות מתארות קו סמוי בין שתי נקודות, אשר ימוקמו בתערוכה מותאמות לחלל נתון. כל אדם העובר או נוגע בקו זה יתפעל בו זמן אות חזותי/שמעי. האות החזותי יהיה צלצול פעמון או גונג. על המתקן יוחלט באתר עצמו.

יהושע נוישטיין - הצעה ל"אתרים", 1979

יהושע נוישטיין נולד בדנציג, פולין ב-1940. חי בברית-המועצות, פולין, גרמניה, אוסטריה וארה"ב. עלה לישראל ב-1964. בוגר הסיטי קולג' בניו-יורק, 1961. גר בירושלים ובניו-יורק.
ניתן לתאר רבות מעבודותיו של נוישטיין כעוסקות במשמעויות מרומזות או מפורשות של סימון טריטוריות. העבודות המוצגות בתערוכה זאת אינן אלא היבטים של עיסוק נרחב יותר בשטחים קבועים, גבולות ועקירתם ממקומם – המושרשים בתפישתו של האמן – דרכו המיוחדת בראייה וביצירה.
ההצהרה המפורשת ביותר כלולה ביצירה "שטח חיוני", שבוצעה לראשונה ב-1976 בקיבוץ הספר מרום-הגולן. לקיבוץ זה, שעל גבול ישראל-סוריה, הביא נוישטיין כלב ותיעד את הנקודות שבהן השתין הכלב – דרכו האינסטינקטיבית של כלב לסמן את תחומי הטריטוריה שלו. את הדימוי שהגה האמן והכלב ביצעו, וכן את המיקום והתהליך, ניתן לראות כנושאים משמעויות תקפות ברמה החברתית, התרבותית והאמנותית. בשלב מאוחר יותר הוזמן נוישטיין לחזור על פעולה זאת בשני מיקומים אחרים: בינואר 1977  על גבול דנמרק-גרמניה ושנה לאחר מכן בבלפסט. 
"אתרים" היא אחת מסדרת יצירות שהראשונה שבהן הוצגה במוזיאון לואיזיאנה בדנמרק, 1977. כל העבודות בסדרה זאת עוסקות באותו מושג מוחשי של טריטוריאליות ותחימת מקום מתוך חלל.
להלן הנחיות האמן למבצעי העבודה:
1. בנה אובייקט בצורת פירמידה בעלת בסיס מלבני.
2. הנח את המבנה בשטח תצוגה וצבע את פניו בשני צבעים. את הבסיס ושני צדי הפירמידה בוורוד ואת הצד הנותר בירוק-זית.
3. התז כתם מעוגל באותו צבע ורוד, בגובה של שלושה מטרים מעל לרצפה, בתוך שטח התצוגה, לא ליד האובייקט. התז עוד כתם מעוגל בירוק-זית על קיר אחר בשטח התצוגה בגובה של חצי מטר מעל לרצפה.
4. המרחק בין הכתמים והאובייקט התלת-ממדי הוא מקרי. כל מקום יתאים.

יהושע נוישטיין - תיעוד מ"שטח חיוני", 1976

"אתרים" קשור קשר הדוק לסדרת יצירות אחרת, "יחידות לגבול נע", שהציע נוישטיין לתערוכה זאת. רוב העבודות האלה מצריכות התקנה במקום. ההצעה לעבודה אחת היא בניית נדנדה על גבול ישראל-מצרים. עבודה אחרת מצריכה בניית אובייקט גיאומטרי במקום וכתם עשוי מאבקה באותו צבע בדרך שכאשר יותקן הגבול בין ישראל ומצרים, אלמנט אחד יהיה בארץ אחת והאלמנט השני בעברו האחר של הגבול. הדבר יחזור בכל תיקון גבול כמתוכנן. העבודה מסדרה זאת, המוצגת בתערוכה, משתמשת בשני ארגזי עץ ובכל אחד שלושה מאווררים. הארגזים מקבילים וביניהם ערימת חול. המאווררים פועלים לסירוגין ויוצרים זרם אוויר משתנה דרך חריץ בתחתית הארגז. לפיכך נע החול על-פי משב הרוח ברגע מסוים.

פנחס כהן-גן - מצבים גבוליים: קונפליקט של התקרבות-הימנעות (פרט), 1979

פנחס כהן-גן נולד במרוקו ב-1942. עלה לישראל ב-1949. בוגר האקדמיה לאמנות בצלאל, 1970. למד בסנטרל סקול אוף ארט בלונדון, 1971. בוגר האוניברסיטה העברית בירושלים, 1973, ומוסמך לאמנות, אוניברסיטת קולומביה, 1977.
"קו הגבול מודפס במפות כקו פנימי וסימונו הוא סימן גרפי חזותי. גבול הכוח שלנו אינו גבול טריטוריאלי, אלא גבול של תרבות, גבול בין תרבויות שהמרחק ביניהן עולה לאין שיעור על המרחק הגיאוגרפי" (פנחס כהן-גן, 1974)

פנחס כהן-גן - תיעוד "נגיעה בגבול" 1974

כמה מהעבודות המוקדמות יותר של פנחס כהן גן כבר טיפלו במושגים של מיקום/עקירה מן המקום והסביבה הזרה מול הסביבה הטבעית. הוא בחן נושאים אלה הן במישור האישי והן במישור התרבותי, האמנותי והחברתי. נושאים אלה הם חלק מהותי מיצירותיו, אף שמידת חשיבותם בעבודה מסוימת עשויה להשתנות. בעבודות שנוצרו בשנים 1972-74 לבשו חקירותיו בנושאים אלה צורה של "פעילויות". התיעוד של אחדות מן הפעילויות האלה וכן האובייקטים הקשורים להן הוצגו במוזיאון ישראל בקיץ 1974.
העבודה הנקראת "נגיעה בגבול" היתה אחת מהן. הפעולה כללה ארבעה תושבים ישראלים שהתקדמו לארבעת הגבולות וסימנו את המקום שבו עיכב אותם הצבא, ושם קברו עמודי עופרת שעליהם מידע דמוגרפי. בו בזמן נשלחו ארבעה מכתבים לאגודת האמנים בלבנון, סוריה, מצרים וירדן בבקשה שיבצעו אותה פעולה על גבולותיהם.
אף שעבודה זאת היתה פוליטית בגלוי, יש לה השלכות רחבות יותר. בשיחה עם יונה פישר ב-20.3.74 ציין האמן:
"הנקודות שבהן תיעצר הן הגבול. נקודות אלה אינן קבועות, וכפופות לתנאים מדיניים ולמצבים שונים מדי יום ביומו. הפעולה 'נגיעה בגבול' משמעותה רוחנית גרידא. הגבול שבין אוכלוסיית ירושלים כמוהו כגבול הבין-עדתי בישראל. 'נגיעה בגבול' היא הצבת שאלה".
"מצבים גבוליים – קונפליקט של התקרבות-הימנעות", 1979, היא עבודתו האחרונה של האמן בקנה מידה גדול ביותר הקשורה לנושא התערוכה שלנו. אף שהמצבים המתוארים ביצירות הם כלל-אנושיים, בולטת בהם הנימה האישית. הצבעים הכהים הקודרים תורמים לאווירת האיום המצויה בדימויים עצמם. העבודה מאופיינת במיידיות שלא ניתן להתעלם ממנה, וזו מגיעה אל הצופה לפני שהיא נתפשת באמצעות המחשבה הקוגניטיבית. עבודות רבות עוצמה אלה הן בבואות נוקשות של מציאות פנימית וחיצונית. הגבול כאן מומחש בעוז באמצעות אזכורי מצור, התקפה, ייאוש, תסכול ומטרות בלתי מושגות.