מארב - אמנות . תרבות . מדיה
אודותינוצרו קשר
שלח
שוטף ומתמלא / ביקורות

--

לעולם לא עוד ועוד

עידו הרטוגזון 2005-05-03 23:46:16   הקטנת הטקסט בכתבההגדלת הטקסט בכתבה

רק היהודים יכלו להפיק שואה מרשימה כל-כך. עידו הרטוגזון מבקר ביד-ושם

ההצלחה הבולטת ביותר של מוזיאון השואה החדש ביד-ושם היא בכך שהוא מוציא את השואה מתחום השעמומונים ומצעיד אותה קדימה בזמן, למחוזות ההיי-טק והעתידניות. כמו שאמרו בטלוויזיה, "לא עוד תמונות בשחור-לבן וטקסטים ארוכים".
המוזיאון החדש ביד-ושם מצעיד את השואה למאה ה-21. זו שואה משודרגת. שואה 2005. כ-100 מיליון דולר הושקעו במוזיאון החדש, והתוצאות ניכרות. היהודים הם אולי לא העם היחיד שהיתה לו שואה, אבל רק הם יודעים לעבוד עם חומרי הגלם ביסודיות כזו ולהפיק שואה מרשימה כל-כך – בעזרתם של המפיקים השותפים הגרמנים, כמובן, שגם הם ידועים כמקצוענים בתחומם. הנבל המושלם, הקורבן המושלם וההפקה המושלמת מצטרפים יחדיו לחוויה המושלמת. מזוויעה, מדכאת, קורעת לב – אבל גם מושלמת. מוזיאון יד-ושם הולך בבירור על הגוון הספקטקולרי, וממשיך את הקו הראוותני שהתווה סטיבן שפילברג בסרטו "רשימת שינדלר", ושמאפיין את יוזמות הנצחת השואה מאז.

מוזיאון קבלי-קיומי

המוזיאון הספקטקולרי הזה עובד על דימויים, והולם בצופה ללא רחמים. מיד עם הכניסה ניצב הצופה מול מסך גדול ומשולש שעליו מוקרן סרט יפהפה המתעד את החיים היהודים שלפני השואה. חוויית הצפייה במסך הגדול שאפשר לקרוב אליו, כמעט להיבלע בתוכו, היא חוויה מהפנטת ומשכרת המזכירה קולנוע Cinemaxx. הסרט מורכב כמונטאז' קולנועי במובן השלם של המלה: על המוסך מוקרנות בו בזמן פיסות של תמונות וסרטים שונים שהוטלאו לכדי שלמות אחת. קרעים של מציאות שאינה עוד.

ארכיטקטורת הפירמידה והמשולשים של משה ספדיה מעלה בזכרון מגן-דוד שבור, ומזכירה את שלל מגיני הדוד השבורים של המוזיאון היהודי החדש בברלין, וגם את לוחות הברית השבורים שלצד אנדרטת ההנצחה החתרנית שבנה דני קרוון ליד הקתדרלה של קלן.

במוזיאון הזה אין ערבים. רק אחד פגשנו, מנקה בשירותים. אפשר לומר: מה יש להם לחפש פה? השואה קרתה ליהודים. אבל הפלסטינים כן רלבנטים ליד-ושם החדש. רלבנטים כי הנתיב שמתחיל בעיירה בוערת מסתיים במחנה פליטים בוער

הקווים השבורים עוברים בין ברלין, קלן וירושלים, אבל ירושלים מוסיפה בתעוזה אלמנטים. הארכיטקטורה הספקטקולרית של יד-ושם החדש מוסיפה מוטיבים נשגבים והירואיים, המזכירים את יצירתו של אלברט שפייר, הארכיטקט האהוב על אדולף היטלר, ואת הארכיקטורה הנאצית בכלל. הרוח הנאצית שורה על הבטון החשוף ועל תחושת הכליאות שהמוזיאון מעורר, אבל גם על השערים ההרואיים שמובילים אליו. עירוב של מחנה ריכוז אפור ושל מונומנט נאצי הירואי.
התופעה מוכרת. כל התעסקות אינטנסיבית כל-כך בפשיזם דינה לשאוב מהפשיזם, שכן בסופו של דבר היא מעוררת את הפשיזם מתרדמתו. תמיד קיימת סכנה של התמסרות נלהבת, גם אם בלתי רצונית, לאסתטיקה הפשיסטית הכובשת כל-כך. גם כאן ניתן לחזות בשילוב המסוכן של עולם האפקטים הקפיטליסטי (יהודי?) ושל הראוותנות הנאצית, שילוב שאפשר לראות גם בסרטיהם של שפילברג ושל ג'ורג' לוקאס. אחרי ככלות הכל, זה מוזיאון שמלא בתמונות של מצעדים נאציים, צלבי קרס ומחנות ריכוז. הנאצי הממוצע ודאי יחוש כאן בבית. אולי אפילו יזמזם להנאתו איזה מארש מהמארשים הנאציים המהדהדים בחדרי התצוגה.

שילוב מסוכן, אבל אולי הכרחי. כי החוויה שנוצרת בביקור ביד-ושם החדש היא חוויה מטפיזית שמתעלה ברגעיה הגדולים אל מעבר למאורעות ההיסטוריים של השואה. ברגעים הללו המוזיאון אינו עוד מוזיאון הנצחה לכרוניקה של שואה, אלא מוזיאון קבלי שעוסק בעולמות מאגיים ומיסטיים, ומכה בתודעת המבקר בארכיטיפים רבי עוצמה. סיפור השואה הוא כאן סיפור של מלחמת כוח הדין בכל מה שהוא מופשט ויהודי. קרב בין כוח הליכוד והאחידות לבין כוחות ההתפרקות, ההיפרטות וההירקבות. נסיונו של הדין לעצור את כוחו של הכאוס, את הכוח הזורם של החיים הבלתי מובחנים – הכוח שמייצגים היהודים. רק טבעי הוא שבמוזיאון שמתאר את מאבקם של הדין והחסד קיימים שני האלמנטים. יד-ושם הוא מופת של שילוב נאצי-יהודי. הרעיון הנאצי עדיין חבוי כאן. לא ניתן להתנקות מסיגי הדין; הם רובצים רדומים, אך נכונים תמיד להתעורר מאפרם כמו פרדי קרוגר, כמו השטן שמוכן לתקוע טריז בכל מקום שבו אנו נותנים לו פתח.


המחנה בוער

זהו מוזיאון קיומי, שמעביר את המבקרים חוויות רגשיות קשות. יש האומרים שרגש הוא בעצם תחושה גופנית. אנו יודעים שאנו חשים משהו כשאנו חשים סימפטומים שלו בגופנו: בטן מתהפכת כשאנו מאוהבים, דפיקות לב מואצות כשאנו מפחדים. הגוף אומר לנו מה אנו חשים. ביד-ושם הדיכאון מגיע לרמה עזה עד כדי כך שהתחושה הרגשית עוברת התמרה לתחושה גופנית מעיקה: כבדות, מחסור באוויר, קלאוסטרופוביה.
ולחשוב שלכאן לוקחים כל מדינאי זר שמגיע לישראל. בסדר, זו ההסברה המושלמת, כי זה התירוץ הטוב מכולם. זו הדרך להסביר הכל. מביאים את האורח ליד-ושם ו"או.קיי. זה התירוץ שלנו". אבל התירוץ כל-כך לא שייך למה שאתה עושה. הוא שייך בצורה הכי מעוותת, כי זה תירוץ שאתה משתמש בו כדי לשכפל את מה שעוללו לך.

רק טבעי הוא שבמוזיאון שמתאר את מאבקם של הדין והחסד קיימים שני האלמנטים. יד-ושם הוא מופת של שילוב נאצי-יהודי. הרעיון הנאצי עדיין חבוי כאן. לא ניתן להתנקות מסיגי הדין; הם רובצים רדומים, אך נכונים תמיד להתעורר מאפרם


מה שמביא אותנו למי שלא נמצא ביד-ושם. שהרי יד-ושם, אחרי הכל, הוא המקום של הקונצנזוס. הקול המוסרי שאף אחד לא יעז לחלוק עליו. הוותיקן של העולם היהודי. כאן צריך למצוא מקום לכולם. ויד-שם, לא פחות מהתחנה המרכזית, משמש מיקרוקוסמוס לחברה. כולם כאן: ירושלמים, תל-אביבים, תושבי פריפריה, מתנחלים, חרדים, תיירים. רק הערבים נעדרים. במוזיאון הזה אין ערבים. רק אחד פגשנו, מנקה בשירותים. אפשר לומר: מה יש להם לחפש פה? השואה קרתה ליהודים. אפשר גם להגיד שזו אחריות הציבור הערבי להגיע לכאן, ולא להפך. ובכל זאת ההדרה הזו, מכוונת או לא, משרטטת את גבולותיו של השיח היהודי-ציוני בישראל כיום. שיח שמוכן להכניס לתוכו את כולם, רק לא את הערבים.

אבל הפלסטינים כן רלבנטים ליד-ושם החדש. רלבנטים יותר משהיו מוכנים להודות בהנהלה. כי הנתיב שמתחיל בעיירה בוערת מסתיים במחנה פליטים בוער. קו ישיר מוביל מן השואה לתקומה, לנכבה, לטרגדיה הבאה. הלאומניות המוגזמת שאיפיינה את מדינת ישראל היתה תגובת נגד לאלפיים שנות דיכוי וכניעות יוצאי דופן. כל-כך חזקה היתה האינדוקטרינציה העבדותית של היהודים ההם, שבלתי נתפס בעיניהם היה לנסות להתנגד – ובמשך 12 שנה של נאציזם הם אכן לא עשו זאת. צייתנים כל הדרך למשרפות.
הציונות היתה האנטיתזה המהוללת. והמוזיאון הזה – שמכיל את זכר לוחמי החירות היהודים נושאי אש הציונות ומסתיים בהקמת מדינת ישראל ובהרים החשופים של ירושלים, המרמזים על ארץ בתולה וריקה – המוזיאון הזה נושא בחובו את שורשי הליכוד והלאומנות הישראליים. כמה סימבוליות יש בכך שבין פליטי גרמניה היהודים שהמוזיאון מעלה על נס נמצא הסופר היהודי-גרמני פרנץ ורפל, שיצירת המופת שלו "ארבעים הימים של מוסה דאג" עוסקת בשואה הארמנית. השואה שישראל, בחוצפתה, מתעקשת כבר עשרות שנים להכחישה מטעמים פוליטיים ציניים – עמדה שיד-ושם לא טרח להתייצב למולה, ושמעלה את החשש שההתעקשות על ייחודיותה של השואה פוגעת בעקרון ה"לעולם לא עוד!".  
ואולי חמישים שנה מהיום ייווצר כאן צדק היסטורי, והיציאה ממוזיאון יד-ושם תוביל להמשכו הישיר במוזיאון הנכבה, שיהיה בנוי כסהר. כשהזיכרון יהיה משותף וכשהטרגדיה לא תבותק לחלקים מנוכרים, אז תצא מפה קריאה כנה באמת ושלמה: לעולם לא עוד! לעולם לא עוד! 

 

גרסת הדפסה גרסת הדפסה
תגובות גולשים
הוספת תגובה
1
מבנה מרשים, תערוכה מאכזבת.
יועד

הזכרת את הסרט המרשים שמתחבר גם לחלל בו הוא מוצג. זה המוצג הראשון בו נתקלים המבקרים, אך ממנו והלאה מתחילה תערוכה מאכזבת. התערוכה לא אחידה ברמתה, אפילו באלמנטים גרפיים, מה שנראה כאילו מישהו מהר לפתוח בדד ליין מסויים אליו הוזמנו הרי כל ראשי המדינות, בעוד שמישהו אחר התמהמה עם מיצגים טיפה יותר מושקעים. אני לא מקבל את ההנחה שמדובר במיינסטרים של השואה, או מוזיאון לתיירים. יתכן והדבר יתוקן, החלל ינוצל יותר, ויוצגו דברים מרשימים יותר. בשל הצפיפות הגדולה יהיה צריך ברה-ארגון לשקול גם מה לדלל. קיימים כמה מיני חללים חסרי כל השקעה מחשבתית שגם לא מותרים שום רושם במבקרים, בעוד שהצפיפות פוגמת באפקט של צעידה על אבני הרחוב ומסילות הרכבת שיובאו מאדמת פולין. אני אהבתי את את האולם שיוחד לאמנות שואה, הוא נראה כמו מוזיאון קלאסי מושקע ומכיל בו דברים נדירים כמו ציור של ברונו שולץ סופר יהודי פולני שנרצח בסתמיות גמורה. מה שאהבתי גם באותו אולם הוא את העובדה שהוא היה ריק לגמרי, ובכך התאפשר לי לעמוד מקרוב על המוצגים, ללא הגבלה של זמן ודוחק. החלל שיפתח בקרוב ובו מיצגים דיגטליים יהווה גם מוקד לסקרנות ועניין. מה שאולי יאזן קצת את הבנאליות של התערוכה שהחליפה את ריח הברוטליות מהעבר.

אי-מייל פורסם ב-15:32 ,04/05/2005
2
חזק
אלמוני

מאמר מבריק וכתוב נהדר, תמונות מעוררות פחד והכותרת - סוף! מר הרטוגזון הוא באמת צומת של ניגודים וההשתקפויות בין ישראל וגרמניה, דור שני ליהודים כמו שפילברג, שהיו גם הם צומת גרמנו-יהודית בין הוליווד וריפנשטאל. יישר כוח!

פורסם ב-16:41 ,04/05/2005
3
לא מסכים
בועז

יש לזכור עבור מי מיועד מוזיאון השואה, ואין לשפוט אותו בקריטריונים אמנותיים סטנדרטיים. מסכים בהחלט עם הקביעה שהמוזיאון משרה תחושה מעיקה של קלאוסטרופוביה, והרי זו מטרתו. לא מסכים עם הקביעה שהיה ראוי לציין את שואת הארמנים או אוכלוסיות אחרות שעברו את אותו גיא הריגה שעברו היהודים. במדינת היהודים מוקם מוזיאון לשואה היהודית, וזה בסדר. את ההתבהמות וחוסר הרגישות הישראלית (ולא יהודית, אגב) יש לתקן במקומות אחרים ולא במוזיאון השואה. מעניין לציין, כי מוזיאון השואה בוושינגטון הוא מאד דומה למוזיאון החדש שהוקם בירושלים. מקרי או לא, העניין הוא שהשואה מאבדת בתהליך טבעי את החוויה האישית (גם ממרחק הזמן וגם מהעלמות הדור שחווה אותה) והופכת למרצ'נדייז. אנחנו לא יכולים לעצור את התהליך הזה, ולא להלחם בו, אלא להפיק ממנו את המיטב. כמוזיאון שואה שהוא אתר תיירות (לא שונה ממגדל איפל בפריז לצורך העניין) ממעלה ראשונה- הוא מוזיאון מעולה. טוב נגד רע. פשוט, אמריקאי ונכון כדי צרכו.

אי-מייל פורסם ב-16:45 ,04/05/2005
4
תגובה לבועז (3)
עידו הרטוגזון

בועז,
מוזיאון השואה הוא אכן יעיל מאוד ועשוי לעילא (ברובו), בזאת אני מתאים איתך.
אולם הביקורת שלך פגעה במקום הלא נכון. בשום מקום במאמר לא כתבתי שראוי היה לציין במוזיאון את שואת הארמנים. מספיק היה לי לו רק היה מפסיקים להכחיש אותה באופן כללי בשיח היומיומי של מדינת ישראל שאותו מעודד גם יד ושם.
עידו

פורסם ב-20:47 ,04/05/2005
5
הסרט "רמבו ביד ושם" צולם שם בקיץ
אלמוני

ניתן להוריד את הסרט מ-
http://videos.nnimrodd.com
הסרט נקרא -
3RD GENERATION RAMBO MOVIE

פורסם ב-13:47 ,13/05/2005
6
נחמד
מישטרח

סרטון נחמד. פס קול לא משהו

פורסם ב-20:20 ,13/05/2005
7
לך אל הרקויאם הגרמני עצל...
קומנדו חיוורת הפנים

עמוס אילון שתסכים עימי שאף אחד לא חושד בו בלאומנות יתר מסכם באופן מופלא את הכרוניקה הזו שסופה ידוע מראש. אולי רק השנאה העצמית הזו שלנו . העצמית הקשה והלא חומלת הזו. זו זו היא שמפרידה אותנו משאר האומות. דרך אגב האמנות של רובנר וצייג פשוט מגוייסת ברובד הפשטני ביותר. פשוט אכזבה. ברונו שולץ לעומתם ופליקס נוסבאום (עליהם השלום) מבטאים את תמציתו המוטרפת של הכאוס.

פורסם ב-22:39 ,14/08/2005
8
מוזאון השואה משה ספדי
הדר

מבנה מרשים מאוד .מתאים לנושא שואה .מוזאון
ידע לסבל האנושות

אי-מייל פורסם ב-22:52 ,26/11/2005
9
השואות?
שבי

לא בדיוק הבנתי על איזה מחנה פליטים בוער מדובר כאן, זה של משפחות מדוכאות או זה של יורי טילים על שדרות,
ברור שהפלסטינאים רלונטיים ליד ושם - זאת התסכורת שלו שאם לרגע לא נהיה עירניים ונעסוק בנושאי רוח מנותקים מהמציאות - כמו באירופה - יהיה מי שינצל את ההזדמנות ויבצע בנו שואה נוספת,

אי-מייל פורסם ב-11:42 ,13/10/2006
מתוך שוטף ומתמלא
--
בזהירות ובאירוניה: עיון...
בזהירות ובאירוניה: עיון... שוטף ומתמלא
--
אם רובוטים יכלו לצייר... שוטף ומתמלא
ללמוד ציור מפורמייקה, או: בשבח... שוטף ומתמלא
עולם של קומבינציות שוטף ומתמלא
על עידו הרטוגזון

עידו הרטוגזון הוא סופר, עיתונאי העוסק בנושאי תרבות ויהדות וחבר בלהקת פרווה חמה.

עוד מ עידו הרטוגזון
אתר אינטרנט אתר הבית של הכותב
מוסף | שוטף ומתמלא | טורים | מדריך | קהילה