בתערוכה המנוילנת על אמה גולדמן חסר משהו שאפשר לגעת בו. שמלה, משקפיים, נייר שהזמן ליטף
"אמה גולדמן: אני רוצה חופש", תערוכה נודדת
אוצרת קנדס פאלק, אוניברסיטת קליפורניה, ברקלי
1.12.04-29.1.05, אוניברסיטת חיפה, המרכז לחקר ארה"ב
הגעתי לאוניברסיטת חיפה לפני שבוע. היה יום עיון על נשים רדיקליות, ותפסתי עליו טרמפ כדי לראות את התערוכה על אמה גולדמן. נכנסתי לבניין, עליתי לקומה שלושים במצפור (נוף סוף הדרך. ראיתי את השלג על הרי לבנון), נכנסתי לאולם הדיונים.
רוב הדוברות היו אמריקאיות. אלו שהיו ישראליות הגיעו מאמריקה. כל היום חיכיתי שברברה סטרייסנד תיכנס. כשתהיתי איפה בעצם מוצגת התערוכה על אמה גולדמן, התברר שהיא הוצבה במבוא של הבניין. אבל עברתי שם בדרכי למעלית ולא ראיתי כלום. מוזר.
***
תערוכה על גולדמן ואירוע על נשים רדיקליות הם מאורעות מרגשים בעיני. גולדמן, שהרבנית קוק יכולה ללמוד ממנה הרבה על איך לסחוף קהל, היא האשה, בה"א הידיעה ובכל אות אחרת. היא נולדה בשלהי שנות השישים של המאה ה-19 בקובנא שבליטא. יהודייה, מה לעשות. בשנות השמונים היגרה לאמריקה עם אחותה ועם חלומות על ארץ האפשרויות הבלתי נדלות. אחרי שהפכה לפועלת טקסטיל התחילה לקלוט שאמנם אמריקה-אמריקה, אבל זה לא כזה פאן. שנה אחר-כך, בהפגנת אחד במאי גדולה, בשיקגו, הורגת המשטרה כמה אנרכיסטים, עוד ארבעה אנרכיסטים מוצאים להורג בהליך משפטי מאוד מפוקפק. גולדמן רותחת מאי הצדק.
תיאור סנסציוני של ה-Haymarket bombing, שיקגו 1886
ומכאן מתחיל העניין הגדול של גולדמן באנרכיזם. אקטיביזם נהיה לפחות השם האמצעי שלה. היא מתחתנת ומהר מאוד מתגרשת ( מהלך נדיר בשלהי המאה ה-19, שדרש ודאי אומץ רב), עוברת לניו-יורק ופוגשת את האנרכיסט אלכסנדר ברקמן, שילווה אותה מעתה ועד מותו. תוך זמן לא רב יצאה הדוברת הרהוטה (בכמה שפות) למסע הסברה ברחבי ארה"ב. כל כוך אפל הופך לאולם ענק, כל שרפרף הופך לבמה עצומה. גולדמן נואמת בברים חשוכים, באוניברסיטאות, במועצות פועלים, ברחובות. לשונה ולבה נוגעים בכל נושא: פמיניזם, אנרכיזם, חופש הביטוי, אנטי-מלחמה, סרבנות גיוס, אמצעי מניעה, מוסד הנישואים ומחדליו.
אמה גולדמן ואלכסנדר ברקמן
ויליאם פרידמן, יו"ר מושב הפתיחה בכנס, אמר שכשעוברים להסתכל על החיים דרך עיניים פמיניסטיות-רדיקליות חווים חוסר סיפוק תמידי. הוא היה בעלה של מרשה פרידמן, כך שאני מאמינה לו. חוסר סיפוק כזה יכול אולי להסביר קצת את ההתלהבות ואת העשייה הבלתי נדלות שלה, שפציפיזם דווקא לא היה הצד החזק שלהן. גולדמן אמנם רצתה לחיות בעולם ללא אלימות, אבל בינתיים, עד שיקום עולם כזה, היא וברקמן מוצאים לנכון לנקוט אמצעים נחושים, ומנסים להתנקש בחייו של הנרי קליי פינץ', בעל מפעל אכזר ומדכא פועלים.
אם אמה היתה כאן בחיפה, במלים אחרות, אריה גנגר מחיפה-כימיקלים היה צריך להיזהר. אבל לא להיזהר עד כדי כך: פינץ' רק נפצע. ברקמן נידון ל-22 שנה בכלא. גולדמן מצליחה להיחלץ ממאסר, אבל השלטונות כבר שמו עליה עין. תוך זמן לא רב נגזר עליה מאסר של שנה. העבירה: הסתת מובטלים לגנוב לחם.
מגוון הרצאות של גולדמן
ג'יי אדגר הובר, האיש והשמלה, שהיה בתחילת הקריירה שלו, ודאי התקנא בגולדמן קשות; היא הרי יכלה ללבוש שמלה ועדיין להיות אסרטיבית. הוא לקח אותה ואת חבריה האנרכיסטים, ובייחוד אלה מהם שלא נולדו בארה"ב, כפרויקט אישי. הוא והשלטונות מטרידים פעילים אנרכיסטים, שהמשרדים ומקומות המפגש שלהם נפרצים, נהפכים ונשדדים. גם המשרד של גולדמן נפרץ, וכל המסמכים, העיתונים והכתבים שהיו בו מוחרמים. אומרים שהובר היה יושב וקורא בשקיקה כל אות מודפסת שמצא במשרד של גולדמן ושל "Mother Earth", המגזין שלה, כדי "ללמוד את האויב". כל הכתבים שהוחרמו, אגב, לא נמצאו מאז.
ב-1919 תופס הובר את גולדמן, את ברקמן ועוד מאתיים פעילים אנרכיסטים שלא נולדו בארה"ב, מאשים אותם בהסתה לסרבנות גיוס בשלהי מלחמת העולם הראשונה, מעלה אותם על ספינה ושולח חזרה לרוסיה.
גולדמן וברקמן לא נחים גם ברוסיה. גולדמן מתבאסת מהמהפכה הבולשביקית, ואף שלרוב נוהגים האנרכיסטים והקומוניסטים לפסוע זה לצד זה, מה שהיא רואה ברוסיה לא מאפשר לה לשתוק. היא דורשת מלנין תשובות, לא מקבלת אותן, ועוברת לאנגליה. היא ממשיכה לבקר את הבולשביזם, והשמאל המערבי, שעדיין שבוי בקסמי הבולשביזם, לא כל-כך אוהב אותה. היא לא נשארת באנגליה זמן רב. אחרי שברקמן מתאבד היא עוברת לספרד כדי להצטרף למלחמת האזרחים. האשה פשוט לא יודעת לנוח. משם היא ממשיכה לקנדה. ב-1940, אחרי כמה שנים בקנדה ושבץ, היא חוזרת לארה"ב בתוך ארון.
ואחרי כל זה יש תערוכה באוניברסיטה היחידה בארץ שלא הולכים בה לאיבוד, בעיר הפועלים האדומה לשעבר.
"אמה גולדמן: אני רוצה חופש" היא תערוכה היסטורית, וחלק מ-The Emma Goldman Papers Project, פרויקט שנאספים בו, בכל העולם, כתבים, פרסומים, מיקרופילמים, תמונות ומכתבים שקשורים לגולדמן. אוצרת התערוכה, קנדס פאלק מאוניברסיטת ברקלי שבקליפורניה, סיפרה שהגיעה ליותר מאלף ארכיונים פרטיים. פאלק, ארכיבאית מוסמכת ובעלת דוקטורט בתיאוריה פוליטית ובהיסטוריה, פירסמה בשנים האחרונות מחקרים, אוספים, תוכניות לימוד וספרים על גולדמן. התערוכה שהיא אוצרת כעת היא תערוכה נודדת, שמבקשת לסייע לתלמידים וסטודנטים לחקור נושאים כמו חופש הביטוי, זכויות נשים, אנטי-מיליטריזם ועוד, שלא לדבר על היסטוריה בכלל ועל ההיסטוריה של אמה גולדמן בפרט.
מצאתי אותה, את התערוכה, בערך במושב השני של יום העיון. היא פרושה בשחור-לבן על קירות לבנים, חלקם מבטון וחלקם מגבס. יש בה תצלומים של גולדמן, האשה ומשקפי המצבט, שהמפורסמים שבהם הם תמונת המאג-שוט המשטרתית שלה והתצלום שבו היא נראית נואמת על אמצעי מניעה מול קהל כובעים עצום שתחתיהם ניצבים גברים.
גולדמן נואמת על אמצעי מניעה מול קהל כובעים עצום שתחתיהם ניצבים גברים
עוד בתערוכה: צילומי תכתובת בינה ובין הלן קלר, מרגרט סנגר ובן רייטמן, נאומים מודפסים, פרוטוקולים, מגזין "Mother Earth", תצלומים היסטוריים של הפגנות ושל המשרד המנופץ, פרוטוקולים של בתי-משפט, מסמכים בחתימת ג'יי אדגר הובר וקריקטורה של הדוד סם צופה באונייה שמגרשת את גולדמן וחבריה מארה"ב ואומר "מבורך יותר לתת מאשר לקבל". הקריקטורה נמצאה באוסף של הובר.
עמדתי שם במשך המון זמן. קראתי בשקיקה כל מלה, פינטזתי על איך זה להיות אמה גולדמן ותהיתי איך מחזיקים משקפי מצבט על האף כשרצים בהפגנות, אבל תחושת ההחמצה היתה גדולה. תערוכה של צילומים מוגדלים שהודבקו על קרטון מוקצף, נתלו על קירות לבנים מכוערים שחלקם מוסתרים, וקוטלגו תחת כותרות כמו "פורטרט של אנרכיסטית כאשה צעירה", "אמה גולדמן וחופש הביטוי" או "חלוצת אמצעי המניעה". על הטקסטים המנויילנים נפלה תאורה מעצבנת וחיוורת, שהכאיבה בעיניים אחרי כמה שורות.
אני לא יודעת כמה סטודנטים מסתובבים במבואת המצפור. זה אמנם צמוד לאקדמון, אבל אני בטוחה שרק מעטים שמו לב לקיומה של התערוכה, או טרחו לעיין בה. אולי זו בסך-הכל תערוכה היסטורית באוניברסיטה, אבל זה לא תירוץ. בכלל התחלתי להתעצבן מזה שכל התערוכה הזאת וכל היום עיון הזה הם באנגלית, כולל המבטא.
רק במושב האחרון של יום העיון, כשפאלק סיפרה באהבה גדולה על גולדמן ועל מסעות המחקר שלה עצמה באוספים ובארכיונים, התעמעמו רוב המרמורים שלי. ובכל זאת, אולי כי חשבתי על מי שיגיע לתערוכה ולא ישמע את פאלק כפיצוי, ואולי כי הייתי מותשת מהטקסטים באנגלית, נורא רציתי לראות שם משהו שאפשר גם לגעת בו. משהו אמיתי, כמו השמלה של שרה גיבורת ניל"י בזכרון-יעקב, או ניירות עם כתמים צהובים שהזמן ליטף אותם.
***
המושב האחרון סיפק לי תשובות מוחצות לשאלה שהטרידה אותי כל היום, ובעצם כבר כמה חודשים. ד"ר חנה ספרן תהתה בקול רם מה היתה עושה גולדמן אם היתה נכנסת בדלת באותו רגע. "היא היתה כועסת", נהמה ספרן. "היא היתה שואלת למה במדינה שבה חיים יהודים וערבים, ובאוניברסיטת חיפה בפרט, אין לתערוכה הזאת תרגום לעברית וערבית. ואז היא היתה הולכת לאיזו הפגנה, או למסיק".
יש אנשים שחשוב להם לדעת אם טרומפלדור, בעודו מתעצבן על זה שירו בו ועל זה שיש לו רק יד אחת, באמת אמר "טוב למות". לי היה יותר חשוב לדעת אם גולדמן, האשה שגם ידעה לעשות שמייח, אמרה או לא אמרה "אם אין ריקודים במהפכה הזאת, היא לא המהפכה שלי". הקראה של "רוקדת עם פמיניסטיות" של אליס קיית שולמן הרגיעה אותי: גולדמן אמרה גם אמרה כל מיני דברים על מהפכות וריקודים, רק שהמלים שלה עברו כל מיני גרסאות של טלפון שבור.
העיקר הכוונה: מוכרחים להיות שמח.
התערוכה ברשת
