גם אם יצהיר אחרת, הישראלי מעדיף את האלתור על פני התכנון. סדר ונקיון מעוררים בו חוסר נוחות. על תצלומי הסביבה האורבנית הישראלית
הנוף הבנוי הישראלי הוא אקלקטי, כאוטי, תזזיתי, מגוון, א-סימטרי, מתנגד לתופעות טבע וכופה עצמו על הסביבה ועל החיים בתוכה. הוא מגלם בדמותו את כל המאפיינים עליהם מתבססת התרבות שנוצרת בארץ ישראל במאה השנים האחרונות. למעשה, הוא זה שמכתיב את אורח החיים הישראלי, על מורכבותו הבלתי נתפסת.
צלמים מצלמים את מה שהם מוצאים מולם: את המציאות, את הנוף, את התרבות ואת החברה. אבל הם גם מצלמים את עצמם ואת מה שמעניין אותם כבני התרבות וכתוצריה. התערוכה "תוספות ושיירים" מציגה אחד-עשר צלמים ואמנים הלוכדים את הנוף הישראלי בעיניהם ובעיני רוחם. נקודת המוצא הייתה תיאור של תוספות ושיירים, אחת התופעות האדריכליות המרתקות באדריכלות ובתרבות הנוף הישראלי.
למרות כל התכניות המוקדמות, על אף שפע ועדות התכנון והרשויות השונות הממונות על התכנון, התוצאות בשטח ממשיכות להציג את ההיפך הגמור מתכנון. ואולי, ניתן לטעון, מעבר לכל ההצהרות, בכל זאת זהו התכנון האהוב והרצוי על התרבות הישראלית. מצבים אינם מתרחשים בחלל ריק: שרטוט הרחובות, השכונות, הבניינים ועיצוב הסביבה הם מעשה מתוכנן הדורש השקעת שעות על גבי שעות של עבודה. אם דבר-מה נשכח או שאינו מופיע בתכנון, כנראה הוא לא היווה נושא חשוב ברגע המחשבה ועיצובה. אם נותרו פרצות או אפשרויות לתוספות על-גבי האדריכלות המתוכננת, אזי אחד מן המתכננים, סבר כי אין צורך למלא את החלל הזה, והותיר אותו פתוח לאינטרפרטאציות בשלבים מאוחרים יותר.
צילום: אריאל קן
לכאורה, מרבית הישובים ואתרי הבניה ברחבי הארץ מתוכננים מראש עד הפרט האחרון. אך למעשה הופכים אתרים אלה תוך זמן קצר לאיים של טלאי על גבי טלאי, שינוי על גבי שינוי, כאשר ברור לכל כי גם חוקי התכנון נזילים ומשתנים בהתאם לנסיבות ולדמויות העומדות מאחורי מעשה השינוי.
מה אם כן, גורם לתרבות שלמה להעדיף את הארעי על פני הקבוע, את השינוי המתמיד על פני הקביעות והמסורת החזותית. תשובה אחת עשויה להיות היעדר מסורת, או שורשיותה של מסורת השטעטל, הגיבוב, הטלאי והירתעות מפני הסדר, הארגון, התכנון והסימטריה.
כאשר תכניות הבניין יוצאות ממשרדו של האדריכל הן נראות נקיות, ברורות, משורטטות בקווים חדים ללא הפרעות מכל סוג שהוא. כאשר נפתח הבניין בפני דייריו, עוברים אך ימים מעטים עד שהמבנה האדריכלי עובר טרנספורמציה מוחלטת. תוך תקופה של חודשים, קשה להכיר את קווי המתאר המקוריים שנהגו בראשו של המתכנן: דודי שמש, מזגנים, תריסים, סורגים, צמחיה ועוד ועוד פריטים מחיי היום-יום מלבישים את המבנה בשמלה חדשה.
המסקנה העולה מכל אלה היא שגם אם יצהיר אחרת, הישראלי מעדיף את האלתור על פני התכנון. סדר ונקיון מעוררים בו חוסר נוחות, אי נעימות ואפילו רתיעה מפני משטר של סדר מופתי או דיוק. עודף המסורת המוטל על כתפי התרבות היהודית, ובעקבותיה גם זו הישראלית, מעיק על היוצרים כמו גם על המשתמשים. התצלומים בתערוכה מציגים באמפטיה את התופעה. ההזנחה והעליבות אינם, לרוב, מתוארים בביקורתיות, נדמה כי הם מושכים ומרתקים את הצלמים, שחלקם אף מנסים לפענח את הקודים העומדים בבסיס התופעה.
צילום: גוסטבו סגורסקי
תצלומים מסוימים מאתרים נקודות של יופי בתוך המכלול האקלקטי. נעמה פניכל, למשל, משכפלת את התופעות, מציגה את ההתרבות שלהן והתפרסות, כחלק מן העידן התעשייתי והפוטושופי. אריאל קן בוחן את השינויים החלים בסביבה לאורך זמן, ומגביר את המודעות לעצם תופעת ההשתנות בחלוף העיתים, תוך תיעוד של אתרים בעלי משמעות היסטורית-לאומית כמו בית ראש הממשלה או מתחם ממילא בירושלים. אורית סימן-טוב מרבה לעסוק במבט ההיסטורי והארכיאולוגי, כתופעה המשפיעה גם על הנוף האורבני; עיסוק בשכבות המסתתרות מתחת לפני השטח והבנייה החדשה שעל גביה.
תופעת התוספות היא אחת המשמעותיות בישראל, החל בסגירת המרפסות וכלה במחסנים למיניהם. הנסיון למנוע את תופעת סגירת המרפסות הוליד את המרפסות הקופצות של שנות ה-90 של המאה העשרים וההכרה שבנזקיה שהוביל לשינוי נוסף בחוק במהלך השנה האחרונה (2008). כל אלה לא מצליחים למנוע את תופעת המבנים הארעיים, כביכול, המוצמדים למבנים קיימים, כפי שמתעד גוסטבו סגורסקי. גיא יצחקי מעוות עוד יותר את המעוות והופך את התופעה למעין תוספת של ארץ הליליפוטים, משהו שאינו יכול להתקיים במציאות, אך בכל זאת קיים בשטח. יעקב ישראל ודפנה גרוסמן עוסקים בהטיה של השימושים המקוריים במבנה אחד שהופך למבנה בעל יעוד אחר – דימויים כמעט סוריאליסטיים באופיים.
צילום: נעמה פניכל
ארבעה אמנים נוספים עוסקים בהרס ובהתפרקות: שושי חורש מציירת ציור ריאליסטי מדיוק בשמן על בד, בעקבות צילומים בשטח של אחת התופעות האדריכליות החשובות של התקופה – חומות וגדרות המקיפות ישובים, ואפילו חבלי ארץ נרחבים, תוך שהם משנים את סביבתם לצורה קיצונית. אסנת אוסטרליץ לוקחת צילומים ומותירה מהם רק שרידים, קווי מתאר, מיותמים מתוכן. אסף אלבוחר מצביע על ההתפרקות של הבית, לא באמצעות חומות או חוסרים, אלא כעצם מעשה ההתפרקות, ההתפוררות וההריסה. איתי דויטש מתאר תהליך של שינוי אורבאני דורסני, התוחם את החיים במגדלי-מראות ההופכות את מקומות העבודה לבתים הקבועים של העובדים. אתרים של אובדן זהות ועצמאיות.
כל התיאורים הללו הם אך המחשה לתרבות תוססת המחפשת אחר ביטוי ויזואלי הולם - תרבות מבוססת קונפליקט מתמשך, פנימי וחיצוני. התוספות והשיירים הולמים ללא ספק את התזזית, הכאוס והאילתור של התרבות הישראלית. ניתן אך להצביע על הניגוד התרבותי המוחלט בהתייחסות לגני הבהאים שבחיפה, עיצוב הגנים והמבנים הקלאסיים שבהם מדגיש בצורה קיצונית את השוני התרבותי ואת היסודות העיצוביים החדשים שהתרבות הישראלית מגבשת סביבה.
צילום: גיא יצחקי
תוספות ושיירים: אפיונים של זהות אורבנית מקומית
הגלריה החברתית של בית הספר לצילום מוסררה
