הודו לאדוני כי טוב: חודש שני בניו-דלהי

12 נשים הודיות אמיצות זעקו, עירומות ופרועות שיער מול בית-העירייה, "בואו, תאנסו גם אותנו!". במדינה שמרנית כמו הודו, היה לעירום אפקט מהדהד

יש כיבוש. מניפור. נגלנד. מיזוראם. פעמיים ביקרתי בהודו ולא שמעתי את השמות הללו. על מדינת אסאם דווקא שמעתי, בעיקר בזכות התה. מסתבר שעל יד מדינת אסאם הרחוקה מתקיימות שלוש מדינות וחיים שלושה שבטים, המוחזקים למעשה תחת משטר צבאי. צווים מתקופת המנדט הבריטי טרם בוטלו, ולצבא ולמשטרה יש סמכות בלתי מוגבלת לעצור, לחקור, להאשים ולשפוט כל מי שנחשד בהשתייכות למחתרות הקוראות לשחרור מעו?לה של הודו הגדולה. התקשורת ההודית, שמפגינה נטיות לאומיות ונתונה ללחצים פנימיים וחיצוניים, לא ששה לדווח על המתרחש בקצה הרחוק של האימפריה, אבל הפעם פשוט לא היתה לה ברירה: רמני מנורמה, אשה צעירה, בת 32, הוצאה מביתה בחצות הליל, ונעצרה בחשד סיוע למחתרת. למחרת נמצאה גופתה, עם סימני התעללות ואונס. היה זה הקש ששבר את גב הגמל. בשלושת החודשים האחרונים נהרגו – כלומר, נרצחו בידי המשטרה – 18 איש שנלקחו למעצר.
אזרחי מניפור (האם ניתן לקרוא להם אזרחים?) הסתערו על הבירה, אימפאל. הפגנות, מחאות אלימות, אנשים הציתו את עצמם. השיא היה 12 נשים הודיות, אמיצות בצורה יוצאת דופן ובראשן לוחמת זכויות אזרח ותיקה ומבוגרת מאוד, שזעקו, עירומות ופרועות שיער מול בית-העירייה, "בואו, תאנסו גם אותנו!".

הארץ הזדעזעה. מחאתן הוגדרה "מופת לדרכו של גנדי", הממשלה לא יכלה עוד להתעלם, ו"צווי החירום" שמכוחם מנוהלת מניפור עלו שוב לדיון. דווקא במדינה שמרנית כמו הודו, לעירום אפקט מהדהד.

העירום של נשות מניפור עשה שימוש בכלים הדכאניים שעיצבה הפטריארכיה. האפקט המהמם של המחאה נבע דווקא מההפנמה המוחלטת של הדרישה הגברית לכסות את הגוף הנשי. בישראל, אני קוראת באינטרנט, התפשטה ויקי כנפו; משום שהאירוע התקיים ב"אתר פורנוגרפי", הגוף הנשי שלה נותר כלוא במסגרות הפטריאכליות הדכאניות

הידיעה עד כמה חשובה לנשים אלו הצניעות וכיסוי הגוף הפכה את המעשה שלהן לפראי. הגוף הנשי העירום התערטל ממשמעויותיו הארוטיות והפך לסימבול המתקיים כולו בממלכת הסמלים. העירום הוא קומפוננט תרבותי מרובה שכבות. בין היחס האישי-פרטיקולרי שלנו לעירום ובין הידיעה שלנו על טיבו של העירום עבור קבוצה ספציפית זו או אחרת נוצר מרחב שלישי, ובו מכו?נן המבט שלנו. העין שלנו לעולם אינה אובייקטיבית או נקייה; היא תמיד עמוסה ידע חזותי ורעיוני קודם. העין, כשלוחה של המוח וההכרה, מסוגלת גם לראות את הדבר מכמה נקודות מבט בו-זמנית. היא מסוגלת לראות את השכבות והקריאות השונות. העירום של נשות מניפור עשה שימוש דווקא בכלים הדכאניים שעיצבה הפטריארכיה. האפקט המהמם של המחאה נבע דווקא מההפנמה המוחלטת של הדרישה הגברית לכסות את הגוף הנשי. בישראל, אני קוראת באינטרנט, התפשטה ויקי כנפו ורשמה על גופה סיסמאות מחאה – אבל משום שהאירוע התקיים ב"אתר פורנוגרפי", הגוף הנשי של כנפו נשאר כלוא במסגרות הפטריאכליות הדכאניות, ואיפשר קריאה וחפצון מיני משפיל.

"הם לא עניים. הם חיים מקיבוץ נדבות"

אגב מניפור, בידיעה מוצנעת בעיתונות כאן הוזכר כי לאחרונה ביקר במניפור הרב הראשי לישראל שלמה עמר. קבוצה מאנשי מניפור טוענת שהיא מצאצאי שבט המנשה. אינני מפקפקת באותנטיות של מוצאם, אך אין ספק שבמצבם, כרטיס הכניסה לישראל הוא טובין שכדאי להיאבק עליו; מניפור היא אחת המדינות העניות ביותר בהודו (האם יש מי שמשגשג תחת משטר צבאי?!). 
תמונות הנשים העירומות (שצונזרו בקפידה בעיתונות, כך שנותרו יותר כתמים לבנים מאשר צילום) כמעט האפילו על תערוכת הצילומים המדוברת בעיר, שנערכת במוזיאון הלאומי. ביום האחרון התעשתתי, התקשרתי לאחד ממכרי כאן והחלטנו לנסוע יחד.

אין כל מדרכה המתווכת ביני ובין הכביש, רק שולי עפר המשמשים משכן לחסרי הבית, לכלבים ששוכבים לנוח, לערימות של לבנים ומלט, ובמקרה הגרוע גם לערימות זבל מסריחות. העשן והאבק נחים על הגוף בשכבות

כל יציאה מהבית היא סוג של אירוע. ראשית, היציאה מן הבנין השליו שלי אל הרחוב היא כמו כניסותיו של קרמר בסיינפלד: לפתע פתאום אתה מוצא עצמך בלב סמבטיון של בני-אדם, רוכבי אופניים ועשרות כלי-רכב מוזרים, שואגים ועשנים. נדמה כאילו מנוע קטן ורעשני מורכב כאן על כל דבר – על עגלת-אופניים, על דוכן מתנייע לממכר ירקות, ועל שאר מיני כלי-רכב מאולתרים שספק אם יוצרו במפעל כלשהו. אין כל מדרכה המתווכת ביני ובין הכביש, רק שולי עפר המשמשים משכן לחסרי הבית, לשומר בפתחו של כל בניין, לכלבים ששוכבים לנוח, לערימות של לבנים ומלט, ובמקרה הגרוע גם לערימות זבל מסריחות. העשן והאבק נחים על הגוף בשכבות. אפשר ממש להרגיש אותן, ולמים שנותרים אחרי המקלחת יש צבע שחור.
אני זוכרת שבביקור הראשון שלי בהודו, לפני הרבה שנים, בימים הראשונים פשוט פחדתי לצאת לרחוב. כל-כך הרבה אנשים, כל-כך הרבה התרחשות, כל-כך הרבה רעש. פחדתי שעם הצעד הראשון שאעשה אבלע לנצח בבטן לווייתן התנועה השוקקת הזו.
לאחר היציאה צריך לתפוס עמדה נוחה לסימון לאוטוריקשה, מונית שהיא כלי-רכב קטן הפתוח משני צדדיו. זה לא פשוט בכביש שאין בו כל מסלולים מסומנים, אין רמזורים והתנועה מתנהלת על-פי החוק הידוע: ככל שהרכב יותר גדול, יש לו יותר זכויות. בלילה זו בכלל סכנת נפשות, כי אין אורות בכביש וכל מי שנוסע באוטו בעל שני פנסים (סימן סטטוס מובהק) מדגיש זאת בשימוש באורות גבוהים שמסנוורים כל עובר אורח. אני נדהמת כל פעם מחדש למראה יכולתם של גברים ונשים עמוסי משאות על ראשם לנווט בהצלחה מבעד למוראות הכבישים ההודיים, אבל שנים של אימונים כנראה מטביעות חותם בדמות זריזות וערנות בלתי מצויות.

אינדירה גנדי עומדת במרכז התמונה וצלמים סביבה. מבטה הגאה והבטוח עומד בניגוד להבעות הנבוכות של הצלמים. מי שמכונן את המבט הפך לפתע למושאו. הצלמים הפכו לרקע לדמותה. הפאלוס הסימבולי הועבר אליה

לאחר שעצר לידי אוטוריקשה, מתחילה סאגת הבירורים והמשא-ומתן: האם הוא יודע לאן ברצוננו להגיע? (לא. לא יודע אנגלית ולא מבין כלום). כמה זה יעלה? (כפול מהמחיר הרגיל, ואם אינני מעוניינת, הוא נוסע). בעזרת קריאות נואשות לאחד השומרים שבצד אני ונהג האוטוריקשה מצליחים לתקשר, ויצאנו לדרך. כרגיל,  משנעמדנו בפקק ניגש אלינו אחד מנדכאי הארץ וביקש נדבה. לפעמים אלו ילדים, לפעמים מצורעים. הפעם הוא היה קבצן רחוב לבוש בלואים, שרגלו האחת מדולדלת. "לעולם אל תתני להם כסף", הזדעק בן-לווייתי למראה כוונתי לתת לו רופי (שווה ערך לעשר אגורות).  "הם לא עניים. הם חיים מקיבוץ נדבות". נדהמתי מיכולתה הבלתי מוגבלת (הבלתי מוגבלת!) של השפה להכחיש את מה שהעיניים רואות. האיש לבוש בחתיכת בד קרוע ומטונף, שנינו רואים את "ביתו" (פיסת ניילון קשורה למוטות עץ, על המדרכה), גופו רזה להחריד ורגלו פגומה. אכן, אין ספק שהוא חי מקיבוץ נדבות – אך האם אלו חיים? אם העניים וחסרי הבית בהודו אינם עניים, מי הוא עני? האם ניתן לחשוב על עבודה כלשהי שהאיש האומלל הזה יהיה מסוגל לבצע? ברור שהשכלה אין לו, וגופו מרוסק. תידרש השמה מדוקדקת של פקיד סעד כדי למצוא לאיש תעסוקה הולמת. זו כמובן אינה ההיתקלות הראשונה שלי בקו המחשבה הזה, שגורס כי "העניים אשמים במצבם" ו"מי שרוצה מצליח" – קו מחשבה שהופך לצערי פופולרי יותר ויותר בישראל, אבל בהודו כבר נחשף במלוא אכזריותו. לא היה לי כוח להתחיל אפילו לענות לו. סגרתי את ארנק והמשכנו בדרך בשתיקה.

"הפלא שהיתה הודו"

הכניסה למוזיאון היא שוב קפיצה לעולם אחר, שמתקיים הרחק הרחק מן המרחב-זמן של הרחוב ההודי.
מוזיאון, אתם יודעים. שקט, נימוס, מיזוג אוויר. בתערוכה הוצגו צילומים של 11 צלמים, עשרה הודים ואחד לא – אנרי קרטייה ברסון, שנפטר זה לא מכבר, שצילומיו את הודו הפכו לקלאסיקה. הצילומים המעולים הצליחו לתפוס את מימד הפלאיות של ההוויה ההודית (אחד הספרים המפורסמים על הציוויליזציה ההודית הקדומה קרוי "הפלא שהיתה הודו". שרידים של אותו פלא מרחפים עדיין גם באוויר המודרני של הודו). נזירות ג'איניות בסארי לבן, יחפות, פיהן מכוסה מטפחת לבנה מפחד שיבלעו בטעות חרקים ויגרמו למותו של יצור חי; צילומים מן העולם המלאכותי של בוליווד, עיר הסרטים בבומביי, על הזיוף שטמון בה ועל נסיונם הנואש של בחורים ובחורות צעירים להשתחל פנימה ולהפוך לשחקנים סופר-סטארים; צילומים של גנדי ונהרו, המדגישים את הפער בין הפשטות והטוהר הפנימי והחיצוני של שניהם ובין אנשי ונשות הממשל הבריטי, הראג', המצולמים לצדם; צילומים של אנשים העובדים בפרך למחייתם, גורלם של מיליונים בהודו. הצילום שריתק אותי יותר מכל הוא צילום המראה את אינדירה גנדי עומדת במרכזה של חבורת צלמים. הצלם, שבהבזק של גאונות ביקש ממנה לעמוד לצד הצלמים האחרים, הצליח להשיג תמונה יוצאת דופן.

אשה יפה העומדת במרכז התמונה וצלמים סביבה. לכאורה, דפוס שגור של יחסי מגדר, צלמים ודוגמניות. אולם כאן אין מדובר בדוגמנית. זוהי אשה חזקה, המצוידת בשני דברים החסרים לצלמים: אריסטוקרטיה טבעית (בהיותה בתו של נהרו) ועוצמה פרטית. מבטה הגאה והבטוח עומד בניגוד להבעות הנבוכות של הצלמים. מי שמכונן את המבט הפך לפתע למושאו. אולם הם גם אינם מושאו המרכזי של המבט. הצלמים הפכו אך לתפאורה, לרקע לדמותה של אינדירה גנדי. משניטלה מהם המצלמה כמו ניטל מהם הפאלוס הסימבולי והועבר אליה. הצלמים הפכו למסמניה של הגבריות בכלל, גבריות המושפלת בשל הנוכחות הנשית העוצמתית. התמונה מצליחה לתפוס את מלוא כוחה של אינדירה גנדי – השליטה היחידה בעולם המודרני שהכריזה על משטר חירום בארצה ולמעשה הפכה עצמה לדיקטטורית.