מארב - אמנות . תרבות . מדיה
אודותינוצרו קשר
שלח

שבר כלי: הערות שוליים

2006-05-31 18:01:40   הקטנת הטקסט בכתבההגדלת הטקסט בכתבה


 

* נוסח הציטוטים נשלח אלי באדיבות ד"ר אולריך לוק. תיאור השמדת שדות תבואה של בדואים בנגב פורסם בעיתונות (אלוש, 15.2.2002). אחלאם שיבלי מציינת כי המלה "כיבוש" בקשר לנגב הופיעה בכותרת הפרק "כיבוש באר-שבע והנגב" בספר "אל הנגב – חמישים שנות הישגים בבאר-שבע והנגב", הוצאת לידן 1998 (גילרמן,3.4.2003). שיבלי מספרת עוד על ויכוח עם פרופ' עומר בעניין הגדרת זהותה בקטלוג "כתבתי 'אחלאם שיבלי, אמנית פלסטינית מישראל'. הוא רצה לכתוב 'אמנית בדואית מישראל'. כל מה שלא נראה... מספיק ציוני הוא הוציא... בהתנדבות הוא עושה את הדרך של הממסד, מעל ומעבר למה שמבקשים ממנו" (לורי, 21.9.2003).

** אלפרד בר היה בן 27 כאשר התמנה על-ידי נציגות משפחות רוקפלר, בליס וסאליבן להקים את המוזיאון. הפטרוניות קיבצו קבוצת אנשים שתעסוק במשימה; אחד מהם, פול זקס, לימד מוזיאולוגיה באוניברסיטת הרווארד והמליץ על בר, תלמידו, לתפקיד (Barr, 1986, 7). על הקשר שבין צמיחת המוזיאונים לבין התפתחות המחלקות לתולדות האמנות והמוזיאולוגיה באוניברסיטאות ולבין דפוסי מימון ופטרונות בארצות-הברית בשנים 1920–1940 כתב הסוציולוג פול דימאג'יו (DiMaggio at Powel, 1991, 267-292), שהצביע על מודל מוזיאולוגי אליטיסטי שטיפח רכישה והערכה של חפצי אמנות בהסתמך על טעמם החברתי של אספנים ואוצרים ששלטו במוזיאונים. מנגד פעלו מחוללי רפורמות שביקשו להתפרק ממיתוס האמנות, האמינו בקריאה הקשרית והעדיפו חינוך וציבוריות על פני אנינות.

*** ויליאם קאמפילד במאמרו מנסה דווקא למצוא ערכים אסתטיים בחפצים המצויים. בדיון המובא בסוף המאמר דוחה חוקרת האמנות רוזלינד קראוס את טענתו: "זה (ביקורת על המוזיאון; ע"ש) כבר ודאי משעמם את כולם, אבל העמדה הבנאלית של המוזיאון לאמנות מודרנית נגלית ביחסה לאסתטיקת המכונה. זה היה כל-כך קל, מין 'אוקי דוקי' אהוב על תומכי מודרניזם אמריקאים: חיבור בין מודרניות, פרסום ואריזה – הרעיון שכל דבר יכול להיות יפה..." (Thierry De Duve, 1992, 181).

**** פרופ' עומר היה בן 28 בעת שצפה בהפגנה. מה חשב מתמחה צעיר מישראל כשהתבונן באמני שנות השישים, על התודעה המושגית החברתית שלהם, שדוכאה בשנות השלושים במאה העשרים (ר' בוכלו), אפשר להקיש מעוד הבנות מעמדיות חינוכיות של פרופ' עומר: "...אנחנו נמצאים כיום בעידן הפוסט-סופרמרקט... הרבה אנשים... מעורבות... עממית לא אליטיסטית... מתברר שזה לא עובד... לא עוד מוזיאון כסופרמקט או מתנ"ס, אלא משהו שיש בו מין ריחוק ויראת-כבוד... המוזיאון אינו מקום פתוח מרווח המיועד לכל אדם. המוזיאולוגיה רוצה להכתיב ולכוון איך להעביר את המסר לאדם... נוכחנו שקיים פער של 150 שנה בין הקהל למוזיאון. האמנים טענו שהמוזיאון צריך לשרת את האמנים ולא את הקהל... אני בהחלט בעד הליכה שלושים שנה אחורה כדי שנלך שלושים שנה קדימה עם בסיס מוצק ורחב יותר... תפקיד המוזיאון להיות מוסד תרבותי. רק אחר-כך הוא יכול להיות רדיקלי. רק על-ידי מקדם תרבות גבוה, נצליח להגיע אל העכשווי ולהבינו נכונה" (מאור, 1994, 61). הצבת התרבות לעומת האמנים והצבת עצמו כשומר הסף מייצרות לוח זמן מדומיין, מעבדתי כביכול. אולם, האמנים מתעמתים עם המוזיאון על תפישת תרבות ולא על מקום תצוגה. לו הקשיב פרופ' עומר לביקורת בניו-יורק, לא היה מוזיאון תל-אביב בהנהלתו מחפש את עצמו 150 או שלושים שנים בעבר. על-פי היגיון זה, כל המדינות שבהן אין את מקדם התרבות המערבי לא יגיעו אל העכשווי. בית-המדרש של פרופ' עומר מזכיר את תיאור החינוך האוסטרי בווינה של סוף המאה ה-19 בספר "העולם של אתמול" מאת סטפן צוויג: "בכל מקום נקטו טכניקה זו, בבית-הספר ובמדינה. הם לא עייפו מלהטיח באיש הצעיר שאין הוא 'בשל' עדיין, שאינו מבין דבר, שעליו להקשיב באמון... שליחותם האמיתית ברוח הזמן היתה לא לקדם אותנו בעיקר, אלא לעצור בנו, לא לעצב אותנו בפנים, אלא לשלב אותנו ללא התנגדות ככל האפשר במסכת הסדורה, לא להגביר את האנרגיה שלנו, אלא לכפות עליה משמעת ולרדדה" (צוויג, 1982, 38).

***** מאוחר יותר טען חכמי טען שלא הובן כהלכה בעניין יונה פישר. הגרסה המתוקנת אמרה: "למוזיאון תל-אביב לא היה תקציב כדי לשלם את שכרו של יונה פישר, והיתה בזמנו הצעה שהפניקס ישלם את שכרו במוזיאון, אך ההצעה נפסלה על-ידי כל הצדדים. בזמן שפישר עבד במוזיאון תל-אביב, הוא הפסיק לקבל שכר בחברת הפניקס" (קרפל, 3.11.1995).

****** בתקנות המוזיאונים תשמ"ה – 1984, בסעיף 22, העוסק באתיקה מקצועית, כתוב בתת-סעיף 1 כי עובד מוזיאון "לא יעסוק בפעילות שיש בה, או עלול להיות בה, משום ניגוד אינטרסים למוזיאון שבו הוא מועסק". לשאלת דליה קרפל בראיון מנובמבר 1995 סיפר חכמי: "פרופ' עומר מייעץ לי בנושא ששמו אסכולת ניו-יורק. הוא גם כותב ספר על אריה ארוך, בהתנדבות. נוציא לאור אלפיים עותקים, והזכויות הן שלנו. הוא אחראי לפרויקט, ואני משלם לו רק הוצאות" (קרפל 3.11.1995). תערוכה של יצירות אריה ארוך נערכה במוזיאון באביב 2003.

גרסת הדפסה גרסת הדפסה
תגובות גולשים
הוספת תגובה
מוסף | שוטף ומתמלא | טורים | מדריך | קהילה