על צילומי החומה וההתנחלויות של גסטון איצקוביץ
בכותרת הסיפור העגנוני הנודע ''הרופא וגרושתו'', יוצר הסופר מצב שבו הקורא יודע על גירושי הגיבורים זה מזה עוד לפני כל קשר או אהבה ביניהם; הגירוש טבוע במעשיהם מלכתחילה. הידיעה בדבר ההרס הטמון בעתיד איננה מבטלת את המעשה כמובן, אבל היא נוטלת ממנו אותו תום שבתקווה, אותה מלאות של בנייה שיש במעשה הזיווג באשר הוא, וקובעת בו קו מר של אירוניה. כזה הוא מראה המבנים של ההתנחלויות הישראליות – בנייה המכילה בתוכה את הריסתה מעיקרה. לא רק המבנים הנטושים, שחלקיהם נאספו כבר כחלקי גרוטאות לשימוש חוזר אלא גם המבנים החדשים, העומדים זה לא כבר על איזו חלקה שפונתה בחופזה משיחים וסלעים כמו מכילים כבר את סילוקם משם. לא ידיעה נבואית עושה זאת, אלא תחושה חזקה של אי-שייכות שמראה הבתים מסגיר לעינו של הצלם באופן מיידי ומכאיב. הבתים, גם אלה שאינם קרוונים, כמו מונחים על פני המרחב וכאילו אינם מחוברים אליו ביסודות ועמודים. גם ההתנחלות הגדולה, הבנויה בפאר רב על אוכף-הר שלם, והמזכירה שיכון ישראלי רגיל ביותר, איננה שיכון רגיל כלל. היא איננה חלק של ישוב שצמח במקום מתוך איזו זיקה מעשית נראית, הניכרת תמיד היטב מבחירת האתר על פני הקרקע. מקומה הוא מקרי לחלוטין ושרירותי לחלוטין. אין לה מרכז ואין לה כל תחושה של מקום. שורות-בתים שכמו הושמו על הרכס ביד של ענק עיוור.
צילומיו של גסטון איצקוביץ אינם עסוקים בהוקעה או בהערצה של מעשי הבנייה וההרס בהתנחלויות הישראליות. הם נענים לתמימותם הדוממת של החפצים – המבנים, העמודים, הדרכים הסלולות או הנטושות זה מקרוב, ומדובבים רק אותם; את היגון הגלום בבתים הקרובים מאוד להריסתם. הצילומים אינם מספרים סיפור שלם כלשהו; לא את סיפוריהם של אלה שתלו בהתנחלויות האלה תקוות ולא את סיפוריהם של אלה שראו בהן פשע ודריסה של מרחב שאינו קניינה הלגיטימי של מדינת ישראל. אבל המתבונן בהם רואה עד כמה מוחשי במקומות הללו כוחו המצווה – הגירוש. קול רם ומצווה נשמע מתוך האלם המקיף אותם; קול גוזר. צילומיו של איצקוביץ חושפים לא רק כמה ממעשה הגירוש יש בעצם בנייתם של הישובים האלה, אלא כמה גירוש יש בסיבת בנייתם ובאופן בנייתם.
תמונות ההרס של עמונה וגוש קטיף, על אף קדרותן הרבה, מגלות גם צד אחר מאוד בהרס הזה: הוא איננו עמוק. אותם פני קרקע ישרים, שיושרו כדי לאפשר את הבנייה המהירה, הם הנותרים מתחת לעיי החורבות. ואילו עיי החורבות הם דקים וגרומים, מעין ערמות אשפה. מה שהיה אוסף של מבנים קיקיוניים איננו דומה להרס עיר אלא לגרוטאה צעירה. תמונת הדקל הבודד על הדשא הנטוש ליד ההריסות בגוש קטיף היא בוודאי המועדת ביותר להיות אייקון רב-הבעה על תחושת העקירה וההרס של תושבי גוש קטיף. אבל המתבונן הקפדן יותר יראה מיד שהדקל איננו דקל התמר העתיק, התושב האופייני של הארץ (שגם הוא הפך לעץ ''דקורטיבי'' המועתק בקלות ממקום למקום בכל הארץ), אלא הוא דקל קריבי צעיר שהובא לארץ זה מקרוב כעץ נוי וניטע בדשא של גוש קטיף כעץ בוגר ואיש לא טרח עליו לאורך שנים. הדקל הזה, האופייני לגנים הקיקיוניים הניטעים במרכזי הערים העכשוויים ובגני השמחות הכמו-פסטוראליים הצצים ליד מרכזי הקניות, איננו יכול לסמל דבר זולת משהו חפוז ושטוח.
מרתק במיוחד הוא היחס שחושפות תמונותיו של איצקוביץ בין תושבי ההתנחלויות לבין המרחב המקיף אותן. הגבר והאישה שבגוש קטיף עומדים על חוף הים. החול המזוהם מרמז על ישוב קרוב שהשתתף במרץ בזיהום השטח. הגבר והאישה עומדים על החוף כאילו עמדו בחדר או בעיר. הם אינם שייכים למרחב המקיף אותם ואינם יודעים עליו דבר. הם זרים למקומם לחלוטין. לא כך הם הדברים בדמויות שצילם איצקוביץ בהתנחלויות ההרריות. האב וילדו עומדים בחצר הקרובה לביתם, הילד לבוש פיג'מה והאב בבגדי-בית. גם הזוג העומד על הכביש קשור יותר למרחב – ברובה ובמימיה, אבל גם כאן נושב הניכור בין הדמויות לבין הנוף המקיף אותן. אפשר לחוש בנקל כי אורח-חייהן של הדמויות הללו נוצר לאורך שנים בהקשרים אחרים ורחוקים מאוד מן המרחבים הפראיים הללו, בשכונות-עיר צפופות ובחדרי חדרים. אלו אנשי עיר וספר שיצאו פתאום אל המרחב הפתוח. הספר שבימינו של האוחז בנשק, המסמל בעיניו אולי את המופת של ''ספרא וסיפא'' רק מקצין את הפער בין דמותו האנושית, העשויה כולה סמל מילולי, לבין זרותו המעשית לנוף הסובב אותו.
הגדר, החומה הישראלית, הנבנית באופנים שונים בכל-מיני תוויים של הפרדה בין הישוב היהודי לבין הישוב הפלסטיני, מתגלה בתמונותיו של גסטון איצקוביץ במלוא כיעורה. גופי בטון משוריין העומדים בשורות וחותכים, בפועל ממש, את הנוף ואת המרקם הטבעי והאנושי שבו. בתמונות החזקות המוקדשות לגדר העירומה הבליט איצקוביץ באמצאות הקומפוזיציה האופקית הפשוטה, המקדישה לגדר את אמצע התמונה בחלוקה משולשת – אדמה, גדר ושמים, את העוצמה הפיזית של נוכחות הגדר; את הקול הרם והגס שבה ואת האיכות היסודית שבכל חומה באשר היא – החסימה. התמונה כמו משעתקת את מעשה החסימה שבנוף וקובעת במרכז התמונה את רצף הגופים האפורים הללו הממלאים אותה בחומר של בונקר. השטח המקיף את החומה שבתמונות הוא שטח מת. אין צמחים ואין חיים בקרבת החומה. משהו ממאיר ומכלה יוצא ממנה אל סביבתה. נוגעות ללב במיוחד התמונות של החומה המצוירת – החומה שעליה ציורי ילדים יהודיים ודגל ישראל לפניה והחומות עם דגמי הקשתות. החומה שעליה דגם של קשת רחבה, המנסה כביכול ליצור אשליה של מרחב פתוח הניבט מבעד לקשת, היא הגסה שביניהן. איצקוביץ מבליט מאוד, גם ע''י הקומפוזיציה וגם ע''י בחירת הפריט שבו הוזנחה במיוחד התאמת הצבעים בין קטעי החומה, את המניפולטיביות הצינית שביסוד הרעיון לצייר על פני חומה את היפוכה הגמור. החומה אינה רק חוסמת את המרחב בפני האדם העומד או הנוסע לידה, אלא היא מתעללת בו.
שונה ממנה הגדר שצוירה בדגם אוריינטליסטי: כל גוש מגושי הגדר צויר לחוד בדגם זהה של קשתות מזרחיות ובתוכן רצף של צבעי כחול המתבהרים ככל שעולה המפלס. הדגם הזה פועל אחרת לגמרי: הוא משתלב היטב בנוף ומצליח למתן מאוד את נוכחותה של החומה ולהפוך אותה למעין אקוודוקט מסוגנן. החומה עם ציורי הילדים היא גם חומת-בית-ספר, וציורי הילדים שעל גביה מצליחים לרכך ולביית מעט את צביונה האלים והעוין של החומה ולהפוך אותו לתחום ילדי ומשחקי. חלק מן הציורים נושא עימו מטען לאומי בולט, כמו גם הדגל וחנוכיית העץ הגדולה הנשענת על החומה, ואיצקוביץ הופך את המטען הזה לחלק חשוב מתפיסת המרחב העולה מן התמונות: המרחב כמו נחתך ע''י הלאום ורעיון הלאומיות בגילומו הישראלי הזה. לא רק השכבה הגיאולוגית נחתכת בעוצמה בידי דחפורי ענק ולא רק הרקמה האקולוגית נקרעת כליל ע''י החומה אלא רקמת הנוף והחיים בכוליותה; המרחב, האוויר והשמים.
הטקסט והדימויים לקוחים מספר האמן תחומים - גסטון איצקוביץ (הוצאת אבן חושן). ביום שישי, 4.5.07, תיערך השקה של הספר ופתיחת תערוכת יחיד של איצקוביץ בגלריה טבי דרזדנר, רחוב אחווה 24, ת"א.
