מארב - אמנות . תרבות . מדיה
אודותינוצרו קשר
שלח
שוטף ומתמלא / ביקורות

Out of the Blue

עינת עריף-גלנטי 2007-06-12 16:35:13   הקטנת הטקסט בכתבההגדלת הטקסט בכתבה

ראיון מדומיין עם אורי רייזמן


החלטתי לערוך ראיון דמיוני עם אורי רייזמן (1924-1991). ראיון שיתבסס על קריאתי את יצירתו, וינוע לאחור מהזמן הנוכחי עד לסוף ימיו של רייזמן, בחורף 1990-1991. למעשה, שיחות דמיוניות ביני ובין רייזמן נערכות כבר זמן רב. הן החלו כשהייתי בכיתה ב' ואמי חזרה מתערוכת היחיד שלו, שהוצגה בשנת 83 במוזיאון ישראל. הראיון הנוכחי מבוסס על שילוב בין פרשנות אישית, טקסטים שנכתבו על יצירתו של רייזמן ושיחה עם יגאל צלמונה, שאצר את תערוכתו. 

מן הראוי ששיחה איתך תתחיל בשאלה על צבע.
אני קצת מוטרד מחוסר תשומת הלב של אמנים עכשוויים לצבע, לפחות פה בארץ. אני מתרשם שצבע וצורה – תמצית יצירת האמנות – מעסיקים מעט מאוד את האמן בן-זמננו. בדרך כלל אני רואה הצהרות בנוגע לצבע מסוים כדוגמת שחור, לבן או ורוד, אבל יש גוונים שנזנחים לחלוטין וזה מטריד אותי. אני לא מכיר אמן קולוריסט אחד...
אני נוטה להיות קולוריסטית.
את צריכה להיות קולוריסטית. בינתיים אני לא מכיר אמן קולוריסטי ואני תוהה כיצד זה יתכן, בעיקר בתקופת שגשוג כזה גדול שבה המון אמנים, הרבה בוגרי בתי ספר לאמנות, גלריות ומוזיאונים פורחים.
גם בתקופתך זו לא היתה בדיוק האג'נדה. היית יוצא דופן. אולי זה קורה גם כעת בגלל שהעיסוק בצבע וצורה משויך בראשם של רבים לגישה יותר ארכאית, ואפילו "מודרניסטית"? חוץ מזה רוב האמנים בכלל לא מציירים. מה שעומד על סדר יומם של האמנים כיום הוא אחר, שאלות על מגדר, פוליטיקה, עמלנות, ואפילו ציור ריאליסטי.
את שואלת כמה דברים שונים. קודם כל אני לא מתרגש מעמלנות לשם עמלנות. העמל הוא החיפוש אחר מיצוי של העניין שאותו רוצה האמן להביע. העמל נמצא ברווח בין היוצר ליצירה שלו, כשאתה חושב ללא הרף, כל כולך דרוך, על מנת לפתור את שאלת הניצב מולך, ללא פרטים מיותרים.
אלוהים לא נמצא בפרטים?
בוודאי שכן, במפגש בין כל גוון לזה שלידו, בנטייה הקטנה של המכחול, ברעידה הנחבאת ביותר של קו.
אבל שוב, בעניין העמל, הוא נמצא בשגרה של לקום כל בוקר לתוך זה ולשאול ללא הפסקה האם זה מדויק, למרות הידיעה שכן. להקשיב לבטן שאומרת שאדום יבטא את הלך הרוח של המודל, ולא חולצתו הפרחונית. ואני מתייחס כאן גם לשאלתך על ציור ריאליסטי, לדייק אין פירושו להיות קרוב ככל האפשר למציאות, לשם כך אין צורך בציור. יש לנו צילום. תפקידו של האמן הוא לתרגם את המציאות בזכות רגישות מסוימת שהוא ניחן בה, ולהאיר את הפרטים שהוא רואה, עבור המתבונן ביצירה.
אז בוא נדבר על צבע.
איזה צבע? אולי כתום?
כתום שהוא באזור צהוב קדמיום עמוק. כלומר כתום מישמש בסוף העונה.
כן, כתום בהיר אך עמוק עם נגיעות של אדום. השתמשתי הרבה בצהוב הכתום בגלל התחושה המסמאת בצהרי היום, בקיץ, בארץ. יש בצבע הזה כביכול שמחת חיים, זו התקשורת הראשונה איתו אבל בהמשך ההתבוננות ניתן לחוש שהצבע מאוד אלים, וגם אטום. הנוכחות שלו הופכת להיות חונקת ככל שהכתם גדל.  

אורי רייזמן - דיוקן עצמי (אוסף פרטי - סריקה מקטלוג מוזיאון תל-אביב. צילום: אברהם חי).

מדובר בעצם בכמה גוונים שחגים סביבו.
הכתום הקשה יותר הוא זה שעבורו אני מערבב מעט לבן טיטניום. לעומתו יש כתום שמעורבב במעט יותר אדום (נגיד 2%), והלבן בו הוא לבן-צינק, או אפילו שקוף, הוא קצת קל יותר אבל גם חריף, והוא תובעני מבחינת הצבעים שיגעו בו. גם הכתמתם-צהוב שבו נגיעות אוקר שכן שלהם, והוא כבד ועגום ויש בנוכחות שלו דבר יותר ארצי וריאליסטי. לפעמים השתמשתי בצבע הזה רק כדי להדגיש צלילות שבתכלת. יכול להיות מקרה בו כל האדומים והכתומים באים להחריף עיניים תכולות שמבטן מצמית.
הצהוב האטום, הרך, זה שתיארת אותו כמחניק, קצת מזכיר לי את  התחושה האפוקליפטית לנוכח מזג האוויר לאחרונה. אחרי שרב מגיע גשם, שניהם בחודש מאי. וכבר מספר פעמים השמיים בירושלים היו צהובים מאובקים.
אני חושב שהתחושה האפוקליפטית מתקיימת תמיד, כל פעם במישור אחר, את מתארת את מצב האקלים. ימי הראיון הזה הם ערב מלחמת המפרץ הראשונה. את זוכרת את התחושה, מדברים פה על תחילת הסוף. אנחנו תמיד על סף תהום והשימוש בצבע הזה בציורים הוא חלק מדבר גדול יותר. אם אני מזהה תהליך קטן ומאפיין אותו על ידי ציור, ואם הייתי מזוכך בכוונתי ובעשייה, הציור ירמוז על תהליך גדול יותר וקיומי.
באחד הדיוקנאות העצמיים שלך משנות ה-80 השתמשת בו כרקע.
כן, בגוון החי יותר מבין השלושה שדיברנו עליהם. הוא קשור בסערת הנפש ובכמיהה.
כמיהה למה? לשמחה, הצלחה, בריאות, יופי?
הכמיהה, מרגע שנוצרה (ואין זה חשוב כרגע למה) ומרגע שהתקיימה זמן רב כל כך, ממשיכה להתקיים וכבר הפכה לאיבר חדש.
כמיהה היא כמיהה היא כמיהה.
הפורטרט הזה מבטא מכלול רגשות, שזה חלק מהם. יש שם גם הומור. האף הוורוד, שבגלל סביבתו הצבעונית נראה אדום.
למה הומור ולא שיזוף או בכי או הצטננות אפילו?
כן, לאף יש תמיד צבע שונה משאר הפנים, בגלל שהוא בולט הוא משתזף קודם לכן. אנשים שוכחים להסתכל אבל כשאתה בא לצייר זה מופיע מולך שוב ושוב.
וההומור?
בעיני יש פה קריצה
ואין עיניים. איך זה יכול להיות שצייר יצייר את אפו ולא את העיניים?
זה חלק מהומור, וזה גם חלק מקושי רב. לפעמים מרוב שדבר יקר ערך לא ניתן לגעת בו. כך כאן, הפסגה, התקשיתי ברגע ההוא לתאר. ומצד שני, היא כל כך ברורה.
בגלל הגשטאלט?
כן, עיני המתבונן משלימות את העיניים שלי על-פי סך הדברים בתמונה.
יש פה גם אמירה על המתבונן? "אינך זקוק לעיני?" האם יתכן כי קיימת רמיזה לפקפוק עצמי בנוכחותך כצייר פה?
אני לא יכול לפקפק במה שאני כל כולי. אבל אולי כרסם בי דבר מנוכחותי הפוליטית כצייר בארץ
אך לא הרבית לעסוק בשאלות כאלו.
אני לא, אחרים בסביבתי אולי עסקו בכך יותר. יש אמרה מהמאה ה-14; "השוואות הן עניין נתעב".
ובעניין הפורטרט הזה, אל תשכחי שמדובר באחד מתוך רבים.
עלה בדעתי שאולי זה להפך, בביטחונך ידעת שניתן לוותר על איבר חיוני כל כך ושהציור יישאר שלם, כחלק מפילוסופיית הציור שלך, של ויתור וסילוק מה שלא הכרחי.
היו מקרים שרציתי להביע בהם יותר, הקפתי עצמי באדום בתחילת שנות ה-70. רציתי לצעוק. יש הרבה תחכום בלשים ירוק ואדום ושלא ייראו כמשלימים, לסטות מהצפוי בקשר ביניהם. פה הפואנטה של הציור הזה.**
והפנים שלך שוליות יחסית למתח הזה?
לא, פנים זה הדבר הראשון שהמתבונן יראה ויחפש.
יש תחרות בציור הזה?
בכל ציור יש התרחשויות שונות, והצלילים בהם יכולים להתנגש או להיות הרמוניים. יש דברים גדולים שמתרחשים באדם שמולי והם לא תווי הפנים שלו.
איך אתה מגיע לצירופי הצבע?
בהמון דרכים. קודם כל מהתבוננות בסביבה שלי, בשני גוונים שמונחים זה ליד זה, שמיים ואדמה, הבגדים של הבת שלי, כסא ורצפה, כל דבר. או שאני חושב על גוון אחד, ראשון (הדבר דומה לנוסחא מתמטית) הוא מוביל אותי לזה שלידו ושניהם והקשר ביניהם פותרים את הנעלם הבא. לבנה אחרי לבנה.

אורי רייזמן - גבעות בנגב

נכון לומר שעיקר ההשראה באה מהאדם ומהנוף? הרי אלה הנושאים העיקריים ביצירתך, אפילו חיברת אותם ל"אשה-נוף". למה דווקא שני אלו?
משהו בחיבור השלם בין האדם לטבע, לא טבע דומם שהוא מעשה ידי אדם, אלא חוקיות שנוצרה על ידי כוחות גדולים יותר.
אלוהים?
כן. בוודאי, ודווקא האשה כמי שנושאת ומביאה חיים ושקימורי גופה מתמזגים בחוקיות של הנוף בפשטות. הקשר הזה מפליא אותי. בבסיס הדברים אני חש שהדמיון האסתטי הזה אומר שברואי האל הללו דומים במובן עמוק ואינסופי, נזכרתי בביטוי "אימא אדמה" בהקשר הזה.
ואין מימד ארוטי בסדרה הזו?
כמובן שקיימת ארוטיקה, זו אשה עירומה. ומעבר לכך, בכל דבר יש משהו ארוטי, האנשת שרשרת הרים הופכת אותה לכזו. החושניות נמצאת במהותו של הטבע, אך אין זה מה שהניע אותי להתחיל בסדרה. לא המצאתי את החיבור הזה, הוא קיים לאורך השנים. גם ראיתי ציור של מיכאל גרוס בנושא והתרגשתי מאוד. ניצת בי הרצון לבחון אותו, לנסות בעצמי.
אתה מצייר בכל יום? מתי הוא זמן היצירה האיכותי ביותר מבחינתך?
אולי בבוקר, אבל זה משהו שמתרחש כל הזמן. פעולת הציור, המפגש בין צבע לקנווס מרגש ביותר, אבל אין זה הזמן היחיד שבו אני מצייר. כשאני קם והאור חריף, כשאני רואה אשה עם שמלה אדומה וכלב ג'ינג'י, כשאני פוגש במכר ולראשונה מבחין בפניו בעייפות אפורה. כל זה נחרט ומחלחל אל הציור שמולי. בזמן הציור הממשי, כשאני בסטודיו, הקצב מהיר.
ממש מהיר? סטאקאטו?
לא אחיד כל כך אבל דומה מבחינת סמיכות בין תו לתו. קורה שמדובר בסערה, הכל ברור לי, הגוון האדום, הצהוב, הלבן. אופי הקו, גודל הכתם. הקומפוזיציה. זה כל כך חריף וחד ואני חייב להספיק להניח הכל במהירות כדי להיות נאמן ביותר אל החיזיון שנגלה בדמיוני, אני רועד מרוב מאמץ וריכוז, השרירים כואבים, העורף נוקשה וכל כולי נמצא בתוך משולש: עין מצח עין, הפה קפוץ וחם חם לי. זה נפלא, אני מצליח לדייק, אין שאלות, הכל פתור. אולי תצחקי אבל אני מרגיש ברגעים כאלו שהסדר בעולם הושב על כנו ושיש לי אוויר לנשימה.
אבל יש גם זמנים אחרים. של בהייה. אני מתבונן, מסתכל, מתרגל ועדיין שום דבר לא מתרחש. אני לא מוותר ברגעים כאלו, אני לא יכול. יושב מרותק מול הדבר, והדבר מתחוור לי,  לאיטו, קורם עור וגידים ומתחבר בשקט מופלא. הציור ממשיך להצטייר גם בראש,  בזמן הארוחה, כשאני הולך לישון, כל הזמן קודח עד למציאת פתרון. חום אדמה ליד אוקר. דומה ושונה, צרימה קלה ועדיין אחווה.  הכל קשור בכובד של הצבע ובמהות של הדבר.
כמה זמן תהליך כזה יכול להמשך?
קרה שחזרתי לציור עוד מספר פעמים במשך שנים. ציור שנדמה כי הושלם ממשיך לנקר בראשי. יש בו איזה אי סדר או אי הבנה, והתובנה יכולה להגיע רק אחרי זמן ואחרי הבשלה בעקבות ציורים אחרים שעשיתי, אך לעומתם הציורים המהירים, אלה שבהם אני כלי, מעין אוטומט המשרת חזון נשגב, אלה יכולים להיות קצרים מאוד, דומני שמדובר בשניות, אולי דקות. הייתכן?
עד כמה העסיק אותך מיקומך בעולם האמנות?
במהלך השנים עסקתי בחיפוש מדויק של האור, של כתם צבע, העברת מהות מתלת מימד אל הבד, ניסיון לתפוש מצבים עדינים המשקפים הלך רוח עמוק. חיפשתי מערכות יחסים בין משקל של צבע ובין צורות, ובשאלות המתעוררות לנוכח המפגש בין כתם לכתם כשבסופו של דבר הקומפוזיציה מאחדת אותם לכלל משפט ברור, שם היה הריכוז שלי, והצגתי בתערוכות רבות. אמנם היו סביבי חברים ששגשגו והתפרנסו מהיצירה, זה חשוב כמובן אבל אין זה העיקר.
אני תמיד חושבת שהאמן מטבעו מעוניין שיתבוננו בעבודותיו, זו היא הנתינה שלו אל העולם.
אני יכול להסכים עם זה ואוסיף שמעבר לכך, בוודאי ציפיתי לדבר מה גדול שיקרה מבחינת תצוגה, חיכיתי לראות את הציורים תלויים ביחד בחלל גדול. זה מעבר מרתק מהסטודיו, מהחיבור האקראי בין ציורים אל התצוגה. עולם חדש נברא ובו היבטים חדשים ומסכמים על יצירתי. היו לי מספר תערוכות יחיד אך השיא מבחינה זו היה כשיגאל צלמונה הזמין אותי להציג במוזיאון ישראל (1983, ע.ע.ג.) פתאום התעוררה בי חדווה. שמחה גדולה. זו התרגשות עצומה גם בגלל ההכרה. נהניתי מהתערוכה הנאה גדולה, אפילו ביקרתי בה מספר פעמים. אך אחרי התערוכה נפער החלל הגדול שהותירה מזל אחריה. מעין בדידות מזהרת, כשאינך חולק את האושר, טעמו הופך לתפל.

אורי רייזמן - נוף אבלות (אוסף כברי. סריקה מקטלוג התערוכה במוזיאון תל-אביב. צילום: אברהם חי).

האם פטירתה של מזל, רעייתך, גרם לשינוי ביצירה? ישנה סדרת נופי האבלות, שנוטה לראשונה למופשט. אך בנושאים האחרים, אינני בטוחה.
מזל היתה הצבע המשלים שלי*** ומאז הליכתה נפער חלל ריק, חסר צבע כמעט, וקר. לעיתים אני חש שבלעדיה הציור נעקר משורשו האיתן. בנופי האבלות כשהנחתי לצבע לנזול על הבד, הצהרתי שאין לי שליטה מוחלטת. הליכתה מעמי ערערה קרקע בטוחה, ומה שנותר, נותר מעורפל.
אלה ציורים שהכתמים בהם ללא קווי מתאר והקווים הדקים הם נזילות והצבעים בהם מרובים אך מלאים בוורוד. בחירת צבע שמעוררת תמיהה אולי?
לא נותרה בי יכולת לתחום, התקשיתי לראות מבעד לעיניים הרטובות, הכל מטושטש ומזוגזג. כך הרגשתי. אלה ללא ספק הנופים הפנימיים ביותר שציירתי. הוורוד הוא אטום, ובאופן מפתיע, הוא קר. אך הוא גם מקום רוחני רחוק ובלתי מושג.
אזלת היד שחשת בעת עזיבתה, ניכרת, היד הניחה לצבע לנזול.
האזלה הפכה לנזילה... 
יתכן שהתרופות שאמורות להקל על מחלתך הן דכאניות? בתקופה האחרונה לא הרבית לצייר, אם בכלל?
זה כבר כמה שנים שלא ציירתי ממש. אולי שנתיים. אני מסתכל ומסתכל (שימי לב להסתכל כל כך דומה למתסכל) ולא מצליח לצרף את העיניים לתחושה פנימית שתקים אותי. אני מתכוון לצייר מתכנן דברים, מתיישב מול החלון והשמש יוצאת מבעד לענן ומאירה עץ אחד בלבד. הוא זורח ומסביבו אפרורית. זה משהו שצריך לתעד והמילים לא מספיקות. נע בי רגש שמחה, משהו מוכר מרחף בקנה הנשימה. צמרמורת פנימית קלה. אני מנסה להאחז בתחושה, לזהות אותה ולהשתמש בה, אך ככל שאני מתבונן בה היא מתפוגגת, כמו פאטה מורגנה, או אולי יותר כמו בציור אופטי, רק כשאתה לא מסתכל בדבר הוא מתקיים, ואז אני מחפש עמוקות ומוצא בי געגוע עז לחיים. וזהו. הוא עטוף בכובד נוראי. מסת הגוף העבה, הצפוף, החומר תופס ומשתלט על כל חלקה פנויה. צפוף לי עם הכובד הזה, אני הולך לאיבוד שם בפנים. אני יושב ורוצה להזיז את היד ונאבק בה עד שתנוע והיא שוקלת המון, אני חש בכל מסת החומר שלה עד לחלל. המחוגים נעים בקצב שונה משלי כעת. בנסיון לסכם את זה אגיד כי כל כולי הוא חומר וצביטה, ומבוכה מול החידלון.
הגעגוע אינו צער מתוק.
לא. לא אצלי בכל אופן.
לפעמים אני מרגישה שהראיון הזה מיותר לגמרי. מה הטעם בלהגיד כחול וירוק תפוח כשאפשר להסתכל בציורים. הכל נאמר שם, הכל מתומצת, למה לתמלל את זה?
יש טעם בדברייך. אם את אמנית את צריכה לעשות כרגע, לא לכתוב.
אבל לא אוכל להפסיק לדבר איתך מדי פעם בפעם.
אז באיזה צבע נחתום את הראיון הזה?
צבע של סוף
לבן? 
לבן

עינת עריף ויוסי גלנטי - מחווה לאורי רייזמן, 2004


הערות

** ראוי לציין בהקשר זה את מאמרה של גליה בר אור "האדום והירוק, היבטים ביצירתו של אורי רייזמן" משנת 1988, אם כי שורות אלו נכתבו בטרם קריאתו.
*** המאמר נפתח כך: "היינו שנינו... / כדרכם של האדום והירוק./ האדום כמות שהוא לא יחיה בשלום עם הירוק / למרות שהוא נחשב למשלימו. / על מנת שיתמזג איתו / חייב האדום לתת לעמיתו הירוק /  זליפה קטנה מאדמומיותו". אורי רייזמן, מתוך חוברת זיכרון לרעייתו מזל, 1980
__
בבליוגרפיה
יגאל צלמונה: אורי רייזמן - קטלוג התערוכה במוזיאון ישראל, ירושלים, 1983.
גליה בר-אור: אורי רייזמן - קטלוג התערוכה במשכן לאמנויות עין-חרוד, 1988. הוצאת הקיבוץ המאוחד, קיבוץ כברי.
אורי ריזמן: רטרוספקטיבה, מוזיאון תל-אביב לאמנות, 2004.

גרסת הדפסה גרסת הדפסה
תגובות גולשים
הוספת תגובה
1
קסום (ל"ת)
מירי

פורסם ב-15:07 ,14/06/2007
2
יפה מאוד
חגי קמרט ירושלים

כתוב בטוב טעם ובחן רב. ממוקד.
אשר לאומנות ככלל ולציור בפרט. נראה לי שברגע שנוצרה היצירה ונעזבת היא מידי היוצר, הרי שנשמה משלה עולה בה. עולה ופושטת אט לאט אל כל גופה ואבריה. עתה היצירה היא חומר ורוח אשר חברו להם לאחד. היא מדברת את עצמה ואל כל צופה היא מדברת בשפה שלו. לפעמים הוא עונה לה בשמחה בחיוך בהתלהבות ולפעמים משפיל עיניו וממשיך הלאה.
כל פרשנות מסוג זה או אחר ליצירה היא חיצונית לה ולא באה ממנה ולפיכך יש בה טעם לפגם.
ולמרות הכל אנו ממשיכים ומפרשים לרבות אני בעצמי.

פורסם ב-12:12 ,15/06/2007
3
נפלא
עליזה

הראיון כ"כ אמין שבמשך הקריאה שוכחים שלמעשה הצייר לא יושב מולך. וזוהי בעצם פרשנות וענין רב שלך בו וביצירתו. מאד מענין אני למדתי עליו דרכך כי קודם רק שמעתי את שמו ויפי כשרונו. הכתיבה שלך רציפה, ברורה, מענינת ומראה שליטה וידע באומנות. למדתי ממך יקירתי ועל כך תודה לך
.
'

פורסם ב-12:58 ,15/06/2007
4
תודה
יהודית שפיצר

לעינת שלום,
תודה על הטקסט שכתבת. הוא, אכן, יפהפה.

פורסם ב-17:00 ,15/06/2007
5
ראיון מרגש
עידית

אני אוהבת את המקומות שאין חיבור בינכם. במיוחד את הדיאלוג על ההומור והורוד.
מעניין להכיל את הפירוש שלי לציור, הפירוש של המראיין וגם של הכאילו מרואיין. לחפש " אמת" במקום של שלוש "אמיתות", שכל אחת מהן "נכונה".

פורסם ב-17:16 ,15/06/2007
6
יפה ביותר (ל"ת)
דורון ליבנה

אי-מייל פורסם ב-12:36 ,16/06/2007
7
טכסט מרתק
Yaron Ronen

נהניתי מאוד מהטכסט ולפעמים אף שכחתי....

אי-מייל פורסם ב-22:07 ,16/06/2007
8
מעניין מאד
שרה מור

הרעיון "לראיין" איש שאיננו עוד או לחילופין להביע את הרהורי הלב שלכל אחד מאתנו יש מדי פעם כשאנו פוגשים אמן בכל תחום שהוא וכבר לא יכולים לשאול. בטוחני שהראיון האמיתי לא היה נופל או שונה מראיון זה. גאוני! כל הכבוד
.

אי-מייל פורסם ב-10:27 ,17/06/2007
9
תודה רבה רבה
מרב דביש בן משה

בצבא כחול אולטרה מרין מעורב באדום ורמיליון ביחסי 1:2

אי-מייל פורסם ב-22:48 ,17/06/2007
10
תודה (ל"ת)
מירי מ.

פורסם ב-22:52 ,17/06/2007
11
למירי ואורה
אבי

את רואה מה כוונתי, אנחנו עורכים רעיון עם "משהו" ללא נוכחותו, מעלים רעיונות שואלים שאלות ועונים עליהן ב"נוכחותו" או ב"ניפקדותו". 99.99% ממסת המוח עושה זאת על בסיס יומיומי... כך שגם הדיאלוגים הם מונולוג...כשאת מאזינה ל"זולת", את מבינה רק את מה שאת רוצהיכולה להבין... כפי שציינת נכון אורה, אני זה אני, תמיד...

פורסם ב-08:05 ,18/06/2007
12
אבי, אכן העולם הוירטואלי הוא אין סופי.
עינת

אין לך מולקולות רק אורך גל.
חיינצח. אשליה מתוקה. איזו הקלה.

אי-מייל פורסם ב-09:15 ,19/06/2007
13
איזה יופי
נעמה

אני בדיוק עושה את הסמינר שלי על הצבע הלבן ביצירות שלו. נהדר שעוד מישהו חושב עליו

אי-מייל פורסם ב-21:41 ,30/06/2007
14
מרתק לשכב על ספת האמנית
אורי ריזמן

עבודותיו של אמן, ברגע שנחשפות לעין הציבור, הופכות להיות נחלתו התרבותית אך האם גם הלכי מחשבותיו? רזי לבטיו? הדרש המוצפן בהן? ולבסוף גם הסוד. מדהים אותי, כבעל היצירה, לאות ממרום מקומי באיזה חן וקלילות עינת קראה לעומק את כל פרד"ס נשמת עבודתי. על כך אני מודה לה.

אי-מייל פורסם ב-13:39 ,02/08/2007
מתוך שוטף ומתמלא
--
בזהירות ובאירוניה: עיון...
בזהירות ובאירוניה: עיון... שוטף ומתמלא
--
אם רובוטים יכלו לצייר... שוטף ומתמלא
ללמוד ציור מפורמייקה, או: בשבח... שוטף ומתמלא
עולם של קומבינציות שוטף ומתמלא
על עינת עריף-גלנטי

אמנית, חברה ומייסדת שותפה של "אגריפס 12- גלריה שיתופית".

עוד מ עינת עריף-גלנטי
אתר אינטרנט אתר הבית של הכותב
מוסף | שוטף ומתמלא | טורים | מדריך | קהילה