חתול שמיל, דרדסים, דובוני אכפת לי והבית של פיסטוק. הטלפון הסלולרי יכול לחלץ מן הזיכרון חיים שלמים שרק לפי עשור עוד היו נעלמים
אתמול בלילה כשישבתי אצל חבר הסתכלנו ביוטיוב על הפתיחות של תוכניות ילדים מתחילת שנות השמונים. היו שם המון מאלה ומה שבלט במיוחד היה כמות הטלויזיה שאנחנו בתור ילדים ספגנו בתחילת שנות השמונים. במשך יותר מחצי שעה ראינו עוד ועוד עשרות סרטוני פתיחה לתוכניות טלויזיה שאת רובן שכחתי לחלוטין עד אתמול אבל צפיה בסרטון הפתיחה שלהם העלתה שטף בלתי צפוי של רגשות, תחושות וזכרונות מתקופת הילדות. לפי החישוב שלי היו שם עשרות רבות של תוכניות מהקטקטים והדרדסים, לנעלולים, לדובוני אכפת לי, ודביבוני היער הירוק, עמיקו וגברת פלפלת, הרובוטריקים וכח המחץ, טאו טאו, בלי סודות, שוטרים וגנבים, החתול שמיל והרשימה רק נמשכת. בכל אחת מהתוכניות הללו צפינו צפינו עשרות רבות של שעות ויחד היו גלומות שם בטח שנתיים מהחיים שלי.
מה שהדהים אותי היה שהזכרונות שהכילו את התוכניות הללו חיו בתוכי אבל לא היו סיכוי שהייתי מגיע אליהן בלי העובדה שהן היו זמינות לי בעזרת יוטיוב. הזכרון של התוכניות הללו היה סמוי לחלוטין והוא התעורר בעזרת אותה החייאה שהתרחשה עם קטעי הוידאו המוכרים. זה גרם לי לחשוב כמה זכרונות יש בתוכי מהילדות שלעולם לא יתעוררו פשוט בגלל שהם לא מתועדים בשום מקום. הזכרונות שלי נעלמים למקום אחר, מלבד אלו שקשורים במדיה.
בשנים האחרונות אני מצלם בין 3000 ל-5000 תמונות בשנה עם המצלמה הסלולרית שלי. זה ממוצע מכובד של 10-15 תמונות ליום. התמונות הללו שאני מצלם לאורך היום כל פעם שיש שם חוויה שהייתי רוצה לשמור איתי לעתיד משמשות לי כתחליף ליומן, כזה שאני מכין לעצמי בזמן שהיום מתרחש ושמכיל סוג אינפורמציה שונה לחלוטין מיומן טקסט (הרבה אינפורמציה ויזואלית, אנרגטית ואינפורמציה בין אישית מוצפנת כמו שפת גוף. מעט אינפורמציה נאראטיבית או כזו שקשורה בעולם הפנימי). אני מצלם את התמונות הללו כדי שאוכל להזכר בעתיד בחיים שלי וכבר היום הם משמרים אצלי בחיים זכרונות מלפני חצי עשור שהיו נעלמים כנראה מזמן אם לא היו לי את התמונות הללו שיחיו אותן שוב ושוב.
מדיות וזכרון היו תמיד מעורבים זה בזה. מערכת העצבים שלנו היא מדיה לשמירת זכרונות. המצאת הכתב הייתה קשורה בראש ובראשונה בצורך לזכור: רשימות, אירועים, הירארכיות. כיום מדיות אלקטרוניות כמו מצלמות דיגיטליות, אתרי וידאו ורשתות חברתיות מהוות את המצודות של הזכרון שלנו. הן מבצרות את הזכרונות שפעם היו אצורים במערכת העצבים שלנו. הנוכחות שלהן והמבט שלהן קובעות מה נזכור ומה יעלם מהזכרון שלנו. מה שבמדיה שמור ומה שמחוץ לה נעלם.
