מכתב גלוי לראש העיר תל אביב בעקבות בקשה להוריד את קיר האמנות "נערות לוח שנה"
אדוני ראש העיר ,
התבקשנו להוריד מהקיר החיצוני של בית האמנים ברחוב אלחריזי את עבודת ה אמנות המשלבת אמנות פלאסטית ושירה :"נערות לוח שנה" של חוה ראוכר ו"שירי שרמוטה" של חוה פנחס כהן, בגלל הטלת צנזורה של "ועדת הפסלים העירונית" בראשותו של דן איתן. נימוקי הועדה: "הועדה מבקשת לציין כי למרות הרצון להימנע מצנזורה יש לועדה אחריות לגבי תוכן של יצירות במרחב הציבורי, מאחר ומדובר ברחוב קטן באזור מגורים נמצאו העבודות בעלות תוכן שהינו בעייתי למקום". .
נשאלת השאלה מהו אותו תוכן שהוא "תוכן בעייתי למקום" הועדה לא הסבירה לאיזה מתוכני העבודה היא מכוונת באומרה "תוכן". האם לאומנות הפלאסטית? או לשירה? מדוע לא ניתנה במכתב, הגדרה לתוכן הבעייתי? האין זו התחמקות להגדרת התוכן המעידה שאנשי הועדה, אם הם אנשי אמנות, מבינים שיתקשו להגדיר את הבעיה ואת הגבול?
המאפיין המרכזי של רחוב אלחריזי בתל אביב שזהו רחוב קטן ובמרכזו המבנה המיוחד של בית האמנים.
בית זה, הוא מקום של תרבות תוססת דינאמית עכשווית,הוא מהגורמים המשפיעים על איכות החיים ברחוב.
השכנה ממול לא אהבה את "נערות לוח השנה" , שהן תמונת נערה צעירה ורזה מדי ונשים מבוגרות בתנוחות של פיתוי המתריסות את שרידי יופיין. לא מדובר בדוגמניות יפיפיות כמקובל, ולכן העבודות מעלות שאלות על אופני ייצוג של גוף ויופי נשי באופן שיש בו הומור, ביקורת ופרובוקציה תרבותית. ואפשר לראות בהן הצהרה פמיניסטית העומדת כנגד מודעות אחרות המפוזרות ברחבי העיר מעל עמודי פרסומת גדולי ממדים כולל בנינים רבי קומות מעל נתיבי איילון, בהן נשים מחצינות את גופן לצורכי צרכנות ופרסום. האם החצנת איברי גוף לצרכים מסחריים אינה "תוכן בעייתי למקום" ואילו גוף אישה לבושה מצויירת כאובייקט אומנותי היא "תוכן בעיתי למקום" ? היכן ומהו הגבול בין השניים?
האם אין זו תפקידה של ועדה להסביר לתושב מתלונן שמדובר בתוכן בעל איכות אמנותית?
האם הטעם של השכנה ממול שמוכנה להבליג על מראה שדיה של יעל בר זוהר או סינדי בר הנמרחים על בניני תל אביב לצורכי מכירת מותגים יקבע את סדר היום התרבותי של תל אביב?
האם יתכן שהועדה צינזרה את העבודה על קיר בית האמנים מטעמי צניעות? הן הדמויות לבושות בלבוש חלקי, שתיים בבגד ים ואחת בכותונת חושפת כתפיים זרועות ורגליים. אם מדובר בצניעות, הרי שבטיילת שלך , אדוני ראש העיר מסתובבות נשים בלבוש דומה, ואם יתלונן השכן מרחוב הירקון על הנשים הלא צעירות ולא יפות המסתובבות בכתף חשופה או ברך גלויה, האם תסגור את הים?
שיריה של חוה פנחס כהן , שניים מהם יצאו בספרים בהוצאת עם עובד ובהוצאת הקיבוץ המאוחד, בסדרת ריתמוס. ושירי שרמוטה עומדים לצאת לאור בסדרת ריתמוס, הקיבוץ המאוחד. השירים זכו להערכת הקוראים והממסד . האם יציאתם של השירים מתוך כריכת הספר אל הרחוב שינתה את איכותם?
אחת העבודות של חוה ראוכר הוצגה במוזאון של ההיברו יוניון קולג בניו יורק בתערוכה קבוצתית לצד אמנים אמריקאים כמו גורג סיגל קיקי סמית וארט שפיגלמן, התערוכה נמשכה שנה, להזכירך המקום מכשיר רבנים קונסרבטיבים, איש מהרבנים לא ביקש להורידה.
בימים אלה, תלויות עבודותיה של חוה ראוכר בכיכר קדומים ביפו העתיקה מול אחת הכנסיות הקדושות ביותר לנצרות,ולמיטב ידיעתנו לכמרים ולנזירים אין שום בעיה איתן, מסתבר שלרבנים קונסרבטיביים וכמרים אורתודוכסים אין בעיה עם נשים מבוגרות וגוף מזדקן., אבל לעריית תל אביב , יש.
שירי שרמוטה, הם שירה מקומית וחברתית , שירים שנכתבו על חופה של יפו (עיר הולדתה של הכותבת). מתוך הערכה והזדהות למקומה של האישה ומתוך כאב על אותו מקום שהוא נתינה ללא תמורה.
האם תוכל אתה אדוני ראש העיר והועדה האמנותית המשכילה לומר לנו מה הטענה ומה הסיבה להורדת העבודה שזוכה לצפיית הקהל העובר ברחוב? מהם הגבולות המפרידים בין פרסום גוף אישה לצרכים כלכליים ומסחריים ופרסום גוף אישה כחלק מעבודה בעלת מסרים אמנותיים וחברתיים.
בברכה,
חוה ראוכר
חוה פנחס-כהן
הודעה לעיתונות:
בתקופה בה נדמה, שהחלל האלטרנטיבי לגלריה, למוזיאון ולכתב העת הוא המחשב ורשת האינטרנט המהווים אמצעי טכנולוגי פורץ גבול . פורצות האמנית חוה ראוכר והמשוררת חוה פנחס-כהן , את גבולות החללים המוכרים והוירטואליים לעבר הרחוב. החלל הפתוח, הבלתי אמצעי. החלל שממנו מושיטה האמנות יד לעוברים ושבים ומחכה למבטם ולשיפוטם הלא מתיימר לדעת כל מה שיש לדעת על האמנות.
על הקיר החיצוני של בית האמנים ע"ש זריצקי, מוצגת עבודת רחוב. 21 מטר אורכה ושלושה גובהה. "נערות לוח שנה" של האמנית חוה ראוכר ו"שירי שרמוטה" של המשוררת חוה פנחס כהן.
"נערות לוח שנה" הם הדפסים דיגיטאליים גדולים של ציורי שמן, בהם דמויות של נשים מבוגרות ובשלות בתנוחות פיתו, המתריסות את שרידי יופיין, ודמות של צעירה רזה מאד, רזון חולני, בתנוחה של פיתוי אומלל. המעבר מציור שמן להדפסים דיגיטאליים ענקיים, הופך את הדמויות לגדולות מהחיים ל"נערות לוח שנה" המוצגות בחוצות העיר ומעלות אסוציאציות להקשרים אחרים בהם נשים מחצינות את גופן לצורכי צרכנות ופרסום ומעלות שאלות על אופני ייצוג של גוף ויופי נשי, באופן שיש בו הומור, ביקורת ופרובוקציה תרבותית.
"שירי שרמוטה" של חוה פנחס כהן, יוצאים מתחום הקריאה האינטימית והמקודשת של ספר שירה, אל הרחוב. אל העולם שבו מילה כתובה היא בבחינת מודעה, היא שירות חולף לציבור העוברים שווים. אלה שירים אקספרסיוניסטים שמקורם במילה שרמוטה, שהיא כינוי בערבית לאישה זונה ומשמשת היום כמילה המחליפה את מילת הסלנג "כוסית". מילים המגדירות נשים דרך מיניותן הבוטה שיש לה מקום בתרבות הצריכה ובתרבות בה אחד מקני המידה למימוש העצמי הוא הפעילות המינית חסרת האינטימיות והמוחצנת שהיא ביטוי לבדידות הקיומית. שרמוטה בשיר היא:
"לפעמים, אנה פטימה או אינגה או מריה או טניה היא בית לפעמים היא חצר וחוט חוצה ובה לבני בני ביתה"הרחוב התל אביבי הוא המקום לחלל בו את הקודש של המוזיאון הגלריה הרחוב התל אביבי הוא המקום לקדש בו את החול והחולף באמצעות השירה והאומנות שהדיגיטאליות הופכת אותה לנגישה ושווה לכל נפש העוברת ברחוב ומפנה את מבטה לרגע.
