ההחלטה שלנו, שלושה מאנשי "מארב", לסקר את טקס הפתיחה של פסטיבל הסרטים ברמאללה היתה ספונטנית: טלפון לידיד מרמאללה שהבטיח להכין הזמנות, "שירות" למזרח ירושלים ומשם מונית מקומית למחסום בקלנדיה. עד מהרה אנחנו מלופפים במהומת התנועה המחסומית - צועדים בהמון הזורם בין חיילים רזי הבעה, ממשיכים על פני השוק המאולתר (כפכפים, כלי מטבח, כלובים עם ציפורים). רוח מייבשת, צופרי מכוניות, מגדל שמירה מפויח.
ידידנו אוסף אותנו. אנחנו במכונית שמתמרנת ברחובות קלנדיה, אלבירה ורמאללה, בדרכנו אל היכל התרבות החדש.
***
הפסטיבל נפתח ביום חמישי, במקביל לפתיחתו של פסטיבל הסרטים בירושלים, והפתיחה היתה האירוע הגדול הראשון שנערך בהיכל התרבות החדש של רמאללה, שנחנך רק ביום שני שעבר: מבנה מרשים, שהוקם על ראש גבעה בשכונת אלמאסיון בעלות של למעלה מחמישה מיליון דולר. נוסף על הרשות-הפלסטינית והאו"ם, השתתפה במימון גם הממשלה היפנית. הרחוב המוביל אל ההיכל נקרא, על כן, רחוב טוקיו.
ההתרגשות ניכרת כבר ברחוב טוקיו הטרי: דגלים מתנופפים, עשרות מכוניות תרות אחר חניה מחוץ לרחבת הכניסה של המבנה הגדול, המחופה אבן וזכוכית. הרחבה ההומה יכולה היתה לשמש לאירוע פתיחה בתל-אביב או בירושלים, אלא שנוכחותה של התקשורת גדולה מהרגיל, ואיזו התרגשות ניכרת בעיני האנשים. תכונה מיוחדת שצובעת את אוויר הדמדומים של העיר ההררית.
נכנסנו פנימה לתוך הלובי המפואר והמרוגש. עכשיו, בחלל הסגור ההומה מפה לפה, אוחזת בי תחושה מוזרה. אנחנו בפנים, מוקפים מאות אנשים, אנחנו חלק מאירוע חשוב ונכבד, ולא בטוח בכלל שאנחנו אמורים להיות פה. הרבה אירופאים, הרבה אמריקאים. אנגלית צרפתית ואיטלקית נשמעת מסביב, אחמי"ם מתראיינים, צלמים מצלמים. אני מתחבט בין תחושת נינוחות של שגריר של רצון טוב למתח ממוקד של מרגל המסתיר את זהותו. אנחנו הישראלים היהודים היחידים במקום. אנחנו מתאימים עצמנו לתנועה המתרגשת, החייכנית שסביב במין אינסטינקט של הצנעה. העברית שבפינו הופכת פתאום לנוכחת ומשמעותית כל-כך, אז אנחנו שותקים, בעיקר, מדברים בינינו אנגלית ועברית ממהרת וביישנית, מבולבלים מעט, אולי, מנסים להתאים את הדימוי-רמאללה אל המציאות הזוהרת שמסביב.
מזרזים אותנו להיכנס לאולם. טקס הפתיחה כבר מתחיל. גם פנים האולם מעוצב היטב, והטקס מתחיל: "היום לא נבוסס במציאות העגומה, בכאב ובסבל שהעם הפלסטיני שרוי בהם", קוראת אשה בקול חזק מעל דוכן הנואמים (ידידנו המקומי מעיר באוזני: "בחרו דווקא אותה כי לא היו בטוחים שמערכת ההגברה תפעל..."). "היום אנחנו מציינים שפלסטין היא אומה המשתוקקת לחיות בכבוד, לשמור על זכויות האדם הבסיסיות של אנשיה ולהתמיד במאבק להגדרה עצמית. ארצנו מבינה שאנשים הם חופשיים רק כאשר כוח חיותם זוכה לטיפוח, ותרבות היא הדרך המתגמלת ביותר להשגת מטרה זאת".
אחר-כך נאומים אחרים: שר התרבות הפלסטיני, ראש העיר, מנהל הפסטיבל וראשי ארגוני התרבות המקומייים. בין המברכים השחקן עומר שריף; הוא לא יכול היה להגיע לאירוע, ומברך מעל המסך.
הנאומים נגמרו והתכנית האמנותית מתחילה: האחים ג'וברן, נגני העוד המפורסמים, מנגנים רסיטל המבוסס על אלתורים; על המסך מוקרנים שמות הילדים שנהרגו מאז תחילת הלוחמה. אז משתנה הקצב, ולהקת דבקה של תלמידי בית-ספר תיכון משלהבת את הקהל, שעונה במחיאות כפיים סוערות. סרט הפתיחה הוא "יומני האופנוע" של וולטר סאלס, המתאר את המסע שערך צ'ה גווארה הצעיר עם חברו באמריקה הלטינית ב-1952 - מסע שעיצב את מודעתו החברתית.
הסרט אמנם נראה מבטיח, אבל בשלב זה לחלק מחברינו אוזלת הסבלנות, ואנחנו יוצאים החוצה. ובחוץ - בפתיחה של פסטיבל כמו בפתיחה של פסטיבל - רוחשת ההתרחשות האמיתית.
כבר יצאנו חזרה לכיוון המכונית, אחוזים שוב בשתיקה של חוסר הבהירות שבמעמדנו. מימין חנה לנד-רובר מאוכלס שוטרים פלסטינים, מולנו רבץ גמל מטופח ומקושט עם רוכבו. השחקן מוחמד בכרי, שהיה אחד מאורחי הכבוד בפסטיבל, פנה אלינו בעברית ללא עכבות: "אהלן, חבר'ה. מאיפה אתם?". הוא שמח לשמוע שהיו מי שהגיעו מתל-אביב. העברית שבפינו, מסתבר, לא הפריעה את שלוות השוטרים. גם לא את זו של הגמל.
בדירה של חברנו, באותו לילה, שוחחתי עם אשה שעובדת בארגון שמטרתו ללמד את תושבי רמאללה על התרבות הישראלית. "אנחנו מבינים שהיכרות הדדית היא הדרך היחידה להבטיח שמשהו ישתנה", היא אמרה בעברית המושלמת שלה. שוחחנו על קולנוע, על האדריכלות של השכונות החדשות בעיר. היה נעים לשבת ולדבר בלילה הקריר. זה היה טבעי ופשוט. מהמרפסת ניתן היה לראות את גורדי השחקים של תל-אביב נוצצים במרחק. למחרת בבוקר הסיעו אותנו חזרה למחסום.
"יש פה יהודים שהיו ברמאללה", הודיעה במכשיר הקשר החיילת שבדקה את תעודותינו. הסמל שחקר אותנו על מעשינו אמר: "אני לא מבין מה יש לכם לחפש שם. אני לא מעיז להתקדם יותר ממאתיים מטר מעבר למחסום".
הועברנו לתחנת המשטרה להמשך חקירה.
