 |
  |
מיכל היימן  "אין רעב בפלסטין"
קשה לו, לשמאלני הטוב והממושמע שהולך לתערוכות על הכיבוש. אכול תחושות אשמה הוא סוחב את עצמו מהבית לגלריה רק כדי להבין עד כמה הוא מפונק ומנותק מהמציאות הקשה, להפנים שוב את היותו כובש ולעזוב לאחר זמן קצר לביתו שברמת-אביב, שם ינסה לצנן את מצפונו הסורר בקולה קרה. והנורא מכל: כשהוא כבר מנסה לעשות משהו, תמיד הוא נתון באותה פוזיציה מרגיזה של המרכז האשם. תמיד ישראלי, תמיד אשכנזי, תמיד חייל בבגדים אזרחיים - את ההתנגדות שלו מלווה תמיד תו מייאש של חוסר אותנטיות. חוסר האותנטיות של מי שמשווע להיות "אחר", אך נגזר עליו להיות לעד חלק מההגמוניה שמייצרת את ה"אחר".
שריף ואכד Chic Point בתערוכה החדשה "אפשר היה לראות הכל", שאצרה אריאלה אזולאי, ניכר ניסיון מעניין לטשטש את הדואליזם הזה שבין האחר הפלסטיני לכובש הישראלי. "התביעה הלכאורה תקינה פוליטית שהמאבק של הפלסטינים ינוהל על-ידי הפלסטינים בעצמם", כותבת אזולאי במאמר הפותח של קטלוג התערוכה, "היא חלק ממה שהופך את היגד הזוועה לפגום. ההתנגדות לייצג את הפלסטיני על-ידי אחרים, המושמעת בשם פנטזיה של קול אותנטי השייך ל'אחר', קובעת מי רשאי להיות מוען של היגדי הזוועה ובאילו תנאים הוא יכול לפעול. בכך היא מנטרלת חלק מהיגדי הזוועה ותורמת להנצחת ההבחנה בין כובש לנכבש באופן המעוור מלראות שמדובר כאן במאבק אזרחי משותף נגד שלטון שמפקיר חלק מנשלטיו". תפנית מהפכנית או שערורייה של צביעות? סולידריות לשמה או ניסיון נואל לחפש משמעות אצל המדוכאים? חיים דעואל לוסקי משתמש בכיבוש כדי להתחבר מחדש לזהותו היהודית כמגורש. "התמונה הנוכחית עוזרת לי לשחזר את ה'אין תמונה' של הורי וסבותי שצעדו בדרך שבין קובנא לווילנה", הוא כותב אזולאי קוראת לשמאלן הישראלי לקבל על עצמו את האחריות הקשה של ייצוג הפלסטיני והפיכה למוען של הקול הפלסטיני וקולם של מדוכאי הכיבוש בכלל, למרות הפרובלמטיקה שבייצוג זוועות הכיבוש על-ידי סצינה תל-אביבית.
אבי מוגרבי התערוכה מוקמה באופן הצהרתי באום-אלפאחם, ולכן מכריחה את גדודי השמאלנים לצאת קצת מהחורים של תל-אביב, והאמנים, יהודים וערבים כאחד, מעמידים חזית משותפת מתוך ראייה של היהודים והערבים כקורבנות-שותפים של הכיבוש: פאתן פאוזי נאסטאס מרחמת על החייל הישראלי במחסום ("זה לא קל לראות אנשים שמתים לך מול העיניים בגלל שלא נתת להם לעבור", היא כותבת בטקסט שלה בקטלוג); אימן אבו-חמיד כותב שהכיבוש שהוא "כיבוש האנושיות שלו עצמו"; דינה שנהב מדברת על "אויבים שהיו ליצור אחד"; וחיים דעואל לוסקי משתמש בכיבוש כדי להתחבר מחדש לזהותו היהודית כמגורש ["התמונה הנוכחית", הוא משליך את תמונות הנכבה על הייצוגים הנעדרים של השואה, "עוזרת לי לשחזר את ה'אין תמונה' של הורי וסבותי שצעדו בדרך שבין קובנא לווילנה, לפני שנעצרו וחלקם נרצח בפונאר (והשאר במחנות)"]. בתצוגת האופנה של שריף ואכד מוצגות מגוון חולצות שמשמשות אביזר אופנתי בעודן חושפות את גופו של הלובש אותן כדי להוכיח לחייל שאינו ממולכד
*** תפירתן זו לזו של עבודות של עיתונאים, מבקרי כיבוש, אמנים ואנשי אקדמיה יוצרת ז'אנר היברידי שנע בין הדוקומנטציה לאמנות. לרוב מקפידה התערוכה על ייצוג דוקומנטריסטי של הכיבוש, ייצוג שאינו מאפשר לאמנות לפרוש את כנפיה הדמיוניות ולפרוח הרחק למחוזות האבסטרקט או הפנטסטי. *** "אין רעב בפלסטין" קורא הטקסט במיצג הווידיאו של אריאלה אזולאי "שרשרת המזון". המיצג עוסק במדיניות סף הקטסטרופה שמנהלת ישראל בשטחים - מדיניות שעיקרה הגבלת הפלסטינים לקיום מינימלי ביותר, על סף רעב, בד בבד עם מניעת היווצרותו של רעב ספקטקולרי שיגרום לה נזק הסברתי. המיצג, שכולל ראיונות עם קצינים צה"ליים כמו גם עם אנשי ארגונים הומניטריים, חושף את הבנליות של הכיבוש. כיבוש שמקפידים לנהל אותו תמיד במימד הטריוויאלי, המייאש. שואה על אש קטנה. *** מאוחר יותר, ממלאת את תפקידה המוכתב, וידאה גם חבורת התל-אביבים שאין רעב בפלסטין, וזאת במסעדת סלים אבו-מחפוז על הכביש הראשי, שמציעה מנה אישית של שיפודים, צ'יפס, חומוס וסלטים ב-25 ש"ח בלבד. הביקור התל-אביבי בפריפריה נוטה להסתיים תמיד באותן פינות מייאשות של הקיום. אולי זה כוחו של הכיבוש.
|
 |
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
