מארב - אמנות . תרבות . מדיה
אודותינוצרו קשר
שלח
שוטף ומתמלא / ביקורות

"זה כזה אינסטנט, טראח!"

מיכאל קסוס גדליוביץ 2004-10-07 13:52:30   הקטנת הטקסט בכתבההגדלת הטקסט בכתבה

חלק שני משלושה מתוך שיחה עם מוטי מזרחי לרגל תערוכותיו בגלריות שלוש, דביר והמדרשה

ב'

מוטי מזרחי: יש להפריד עוד שתי עבודות, אחת בגלריה דביר. אתה נכנס פנימה... לא זוכר איך בדיוק זה נראה פה. יש פה את המשרד, אני חושב, ופה... אתה נכנס לפה ואז אתה פונה שמאלה, יש לך עמודים ופה נמתח וילון לרוחב, עשרה מטר של וילון בצבע אדום-כתום, כמו הצבע בגלריה שלוש, כך שזה קושר את זה מיידית.

התערוכה בגלריה דביר, סקיצה

ויש את המסך. גם זה מסך וגם זה מסך, אבל פה אין לך שום יכולת להציץ פנימה. חמש שורות בגובה יהיו רקומות בזהב, אתה צריך קצת להרים את העיניים. 2.40 על 2.10 מטר, חמש שורות בכתב ערבי מוזהב: שיר של אום-כולתום, "סירט אלחוב". "תולדות האהבה", או "סיפור אהבה". ועל הרצפה אבטיחים. יהיה מופע שאחר-כך ישודר בלופ של זמר פרסי שיישב שם וישיר רבע שעה של שירי געגועים, וינגן על נאי. נאי זה קני סוף, חליל, אבל נהי בעברית זה בכי. האופי של השירה הוא סוג של נהי. זה לא בדיוק בכי, נהי. אני לא יודע...
קינה...
קינה, נהמה... עכשיו, השם של העבודה עם הווילון הוא "מאחורי השאהיד". אתה ניצב פה ומסתכל, אתה לא יודע מה יש מאחורי הווילון, אתה לא יודע מה יש על הווילון, מה כתוב שם, אתה מבין? ומה זה הווילון הזה? אני לא מבין. אני רוצה להבין יחד איתך. מה מהותו של הווילון הזה, מהותו של הקיר ומהותה של החומה הזו, שאנו מנסים בצורה אומללה לבנות? מהו שמפריד – אותו קטרקט שמפריד ביני ובין המציאות, אותו קטרקט שאפילו כשיש הרבה אור אתה מסתמא ולא יכול לראות. מעודף אור אתה לא רואה, או מעודף אינפורמציה אתה לא רואה, או מחושך אתה לא רואה. חושך, אי-ידיעה, חוסר אינפורמציה. מצד שני, בבלינקים אני נותן המון אינפורמציה ומותח אותה. אתה לא מסוגל לראות מה יש מעבר לאינפורמציה.

בלינקים

או עבודת הניאון עם שני הסכינים מעליה, שתי חרבות שאמורות לחתוך את מסך האור שבעצם מפריע לך לראות, מסמא אותך. כל פעולת הראייה נפגמת. היא אימפוטנטית, או לא מתאפשרת.

הניאון והחרבות


כמו צינור שנסתם. איבר הראייה הוא בעצם סוג של צינור, כי הראייה מתבצעת דרך התרגום, אז פה אתה בעצם... אתה סוגר את הפתח, אתה סוגר את המעבר של האינפורמציה. מתבצעת פעולה של ראייה, אתה לא הופך את האדם לאידיוט, אבל הפעולה היא פעולה קרה. היא לא הופכת למשמעות. אתה אומר לבן, אור לבן או שחור. שתי האפשרויות האלה, בתוך החומר... השחור בולע, השחור מכיל את הכל, את כל האינפורמציה, ובאופטיקה משהו שאינו חומר, ואני שם את זה במרכאות, זה גם חומר וגם לא חומר, בתוך הפוטונים של האור. אז התדר הוא של הלבן...
יש את העיוורון של סאראמאגו, העיוורון הלבן...
כן, העיוורון של סאראמאגו... הוא באמת מדבר על אור לבן. אתה בעצם מסתמא מעודף אינפורמציה...
כן... זה הבלינקים.
נכון... הבלינקים. במובן הזה אנחנו היום בעידן של היפר-אינפורמציה, אינפלציה של אינפורמציה...
כן... אז פה אתה לא רואה, ופה אתה לא רואה.
נכון. נגיד, אם אתה לוקח תקופה חשוכה, שלא מספקת לך מספיק אינפורמציה, וזה בדרך-כלל לכיוון העבר או העתיד, אז בעבר ובעתיד תמיד יהיה לך חוסר באינפורמציה, תמיד יהיה איזשהו מסע לגלות עוד ועוד אינפורמציה – אם לגבי העבר, אז אתה עושה את זה באמצעים של הסתכלות על העבר. לגבי העתיד זה יותר באמצעות נסיונות החיזוי, ואפילו דברים אחרים שנסמכים על זה, אבל בשני המקרים האלו אתה תמיד תהיה חסר. לעומת זאת בהווה, היום, בהווה שלנו אנחנו חיים במציאות של היפר, היפר, היפר. אינפלציה של אינפורמציה. עכשיו תראה, אני חושב שגם סאראמאגו, עם העיוורון הלבן, הוא כיוון מטאפורית למקום הזה. הכל נשפך החוצה. הכל הולך. מה שלכאורה היה אמור להוביל אותך למצב שלך, של בנאדם שחי חיים בעלי משמעות, נגמר כי יש יותר מדי משמעויות, או אפשרויות.
אני אגיד לך איך אני רואה את זה. אל"ף, אני רואה את זה כשאיבה של האנרגיה דרך העיניים. כאילו הטלוויזיה שואבת ממך, היא מרוקנת אותך. העודף הזה גורם לך לאיזה סוג של שיטפון, או קריעה. קריעה של קרום מסוים. כל הפנים מתרוקן החוצה. אין לך פנים, אין לך את האפשרות – בניגוד למסך, שיוצר לך אי-ודאות, מעלה לך דמיונות, מעלה לך... אתה יודע: פחדים, שאלות. בעודף אינפורמציה אתה בעצם מושטח, אתה, אתה נותר חסר אנרגיה...
אתה אומר שמעודף האינפורמציה גם שואבת?
היא פעולה מרוקנת, וזה העדשות הריקות, שהם ריקון. אין שם כלום. הן שואבות אותך, אבל אין שם כלום, וזו מין פעולה קרה, כמו שאתה אומר. אין עם זה משהו. הן גם לא משמרות לך את התשוקה, אתה מבין, זה רק פועל אולי לכיוון של הרס או שיתוק, אבל אין תשוקה, אין שם תשוקה, פה עוד יש לך תשוקה, אולי...
כי אין לתשוקה מקום להיבנות. תשוקה זה גם אינפורמציה, במובן מסוים. היא כמו אינפורמציה וירוסית שפועלת ושמפעילה. בעודף אינפורמציה אתה כנראה ממלא את החלל שיש לך, החלל הנתון הזה שיש לך, אתה מציף אותו ודוחה החוצה את כל יתר הדברים.
אז יש לך מקום לדמיונות ולעיוותים.
יש תווך כזה גם בחוסר אינפורמציה, שאם יש לך מעט מדי אינפורמציה זה גם ממית אותך. תווך אופטימלי שפועל סביב הגבולות שלו, והם מגדירים גם את החוסר וגם את העודף אינפורמציה. ונכון, אם אנחנו אומרים, "או.קיי, התבלין הראשון, החשוב ביותר כדי לפעול, להתקיים, להעניק משמעות לתשוקה, לארוס...".
כן, אבל פה זה נלקח ממך...
פה זה נלקח ממך... אבל תגיד לי, כשאתה אומר שאהיד... למה בעצם אתה אומר שאהיד?
תן לי לגנוב משהו אחורה, לעצור אותך. בקשר לתשוקה אמרנו שיש לה כיוון, יש את העבודה שנקראת "סטלה מריס".

"סטלה מריס"

אז החלק הידוע, כפפות אגרוף עם ניאון מלמטה ותקליט, בשבילי זה כאילו חור שדוחף, מין אנרגיה שיוצאת, ואתה כצופה נמשך אל התקליט שיש מסביבו ניאון ירוק, כן? וזה כמו כוכב, אבל כוכב קר שאתה נמשך אליו, אבל בין לבין היו חיצים שעליהם היו גולגלות, מעין אסדות כאלה, או סירות שמובילות אותך מעולם לעולם, לכיוון מסוים. אבל את החיצים חתכתי. קטמתי, ובעצם יצרתי את המצב הזה של הצפייה שלא מובילה אותך לכלום. האנרגיה לא מתועלת לכלום. זה בעצם מין קסטרשיין, אימפוטנציה מסוימת. זה נורא חשוב לי פתאום לעצור לרגע כדי לסגור מעגל. אני לא אומר הרבה דברים, אבל זה הדבר שישנו, והוא מקביל ליד בתוך הכוס, כשהכל סגור.

יד בתוך כוס

אני לא יודע. אני לא רואה את זה כל-כך קשור. אני רואה שאתה יוצר הפרעות כל הזמן, אתה לא סוגר, אתה קוטם. החץ קיים, קטמת אותו.
אבל מצד שני יש את התנועה...
כן, אתה נטרלת את העוקץ, אתה נטרלת את הפאנץ'-ליין, אתה בונה בדיחה ואתה הורג אותה בסוף...
הורג אותה, אבל לא...
אבל היא ממשיכה, כי היא כבר התחילה. היא כבר בנתה את עצמה.
זה איזון בין שתי אנרגיות. קדימה, שישמר את הכוח של התנועה קדימה, ומצד שני העצירה. התנועה והעצירה.
זה בכל מיני רמות. רמות פסיכולוגיות, רמות קונספטואליות...
כן, היה חשוב לי לגעת בזה. עכשיו...
ולמה השאהיד פה?
העבודה התחילה מזמן, לפני כמה שנים, אני חושב. שמונה שנים. רציתי לעשות וילון ועדשה ריקה אחד מול השני.
אני זוכר אפילו שדיברנו על זה.
יכול להיות, כן. כשישבתי בחורף שנה, לאורך הזמן אני מסתכל על השאהידים... לא, זה לפני איזה שנתיים או שלוש, השאהידים שהיו מתפוצצים ולפני זה היו מופיעים, ומאחוריהם היו כתובות...
עם הדגלים, בדרך-כלל. דגל חמאס וכתובת...
ואמרתי, נרקום. נעשה כתובות על וילון ונכתוב מאחורי השאהיד, כאילו מה שיש מאחורי שאהיד, התרבות הזאתי, ובמהלך הזה אני רוצה לשים משהו שהוא מסמל בשבילי את התרבות המזרחית. וזה השירים, זה הבכי, הערגה, הנוסטלגיה, הרומנטיקה, הלילה, הירח, הכוכבים.

מקדש הירח

הסמל שלהם זה כוכבים וירח, מקדש הירח שלי, ששם עבדתי על העניין של מזרח-מערב כתפישה רציונלית של אור שמש ומטה הירח. ואמרתי שמה שאולי גורם להם זה סוג של רומנטיקה. השירה הזאת, המלים האלה... זה מה שגורם להם להתפוצץ, אתה מבין? זה מה שניצב מאחורי השאהיד. אז הווילון והשירה, הם שניהם מתפקדים כמו מסך שאנחנו לא יכולים לחדור אותו. אנחנו אולי רואים אותו כמשהו חיצוני, אבל אנחנו לא יודעים מה יש מאחוריו, או לא מרגישים מה שיש מאחוריו, או לא מבינים מה יש מאחוריו. חוץ מזה, כל תרבות המזרח היא תרבות של מסכים.
כן, של רעלות.
רעלות... צ'דורים...
צעיף ועוד צעיף.
צעיף-צעיף, והגישה היא תמיד ככה...
"אלף לילה ולילה" זה סיפור על סיפור על סיפור... והגישה היא עקיפה באמת.
עקיפה... ואיפשהו אפילו נשית...
נכון, נשית... אם כי זו תרבות מאוד אנטי-נשית.
כן, אבל זה מאוד מעניין: תרבות אנטי-נשית, אבל הפנייה והכל הוא נשי...
נכון. בדיבור. ויש זמן, וסומכים עליו, סומכים על זה ש... נגיד, אם התרבות המערבית המודרנית – ואני לוקח את זה כמה מאות שנים אחורה – הגדירה את האין-זמן, "טיים איז מאני", הזמן מתורגם ישר למשהו אחר, קפיטליסטי, מה שהתפתח מאוחר יותר לקולוניאליסטי, אז בתרבות מזרחית הגדרת הזמן היא אחרת. לכאורה יותר סומכים על זה שאתה תספיק לעשות וזה לא יברח לך, כי זו תרבות של יש-זמן. זה כמו כשאתה הולך לבדואים בסיני...
כן, יש זמן.... תראה את ערפאת: יש זמן...
ערפאת... אצל הבדואים זה בדיוק ככה, זה מה שהישראלים מאוד אוהבים. יצאנו מתוך הטירוף, הלכנו לשם, יש זמן. אתה תלך לאכול במסעדה של בדואים בסיני, אין אנשים מסביב, אתה היחידי, עד שהוא יגיע אליך ייקח שעה, עד שהוא ייקח לך את ההזמנה ייקח עוד שעה, עד שהוא יביא לך את זה ייקח עוד שעתיים, משהו כזה... ובאופן פרדוקסלי, עכשיו אתה הכי רגוע. בסיטואציה הזאת.
ויתרת... אם לא אתה משתגע.
כן. לוקח לך יומיים להפסיק להתעצבן, ואז אתה מוותר. למה אני אומר נשי? אני לא יודע. אני לא בקי במונחים הפמיניסטיים, אבל נשי במובן הזה שהמחזור יגיע עד שיפסיק להגיע. הרחם בונה את הזמן, ואתה לא יכול לעשות קיצורי דרכים, ואתה מאוד מחובר לזמן. גברים לא מחוברים לזמן. גברים יכולים לחשוב על האינסוף, על התנתקות מהזמן... והנשים כל הזמן מחוברות לזמן.
כן, יש להן את הטיימינג שלהן.
יש להן טיימינג שמזכיר להן...
יש להן טיימר שמזכיר...
טיימר שמזכיר... ויש להן את התשעה חודשים, שזה גם כן... זה הזמן הקצוב. יש להן מקצב ויש להן את הזמן שנפסק.
נשים הן זמן.
בקללה של האישה בגן-עדן...
אה, נכון, "בצער תלדי בנים"... מה...
כן, זו הגדרה בעצם שזה... אני לא יודע, עכשיו אנחנו הולכים לתת הגדרה של זמן. לא רק הגדרה של סדר ותלות בגבר, אלא הגדרה של זמן. נניח, אם אנחנו לוקחים את העולם, את המיתוס הזה של הבריאה מתוך האינסוף, מתוך האין-זמן נולד הזמן, במקביל לתפישות הפיזיקליות העכשוויות... המפץ הגדול גם הגדיר את הזמן, זה רגע של זמן, הוא בנה את הזמן... אז האשה בעצם קיבלה את הזמן. הקללה שלה היא שהיא תהיה מחוברת יותר לזמן.
וההוא, "בזיעת אפיך תאכל לחם"... עבודה.
ההוא "בזיעת אפיך תאכל לחם"... והוא איכשהו פחות מחובר אל הזמן. לכל אחד מהם יש את הזמן הקצוב. העונש הראשון הוא המוות, הזמן הקצוב של החיים, אבל בתוך זה, בתוך המעגלים השניים... העיסוק בזמן... השעון הביולוגי מקביל לתפישה של יציאה מאינסוף לתוך הזמן. אז נכון, תורה כזאת שמסתירה את האשה ועושה ממנה רק חורי הצצה, האשה תמיד נשארת מושא תשוקה...
תראה, אני מדבר על תשוקת השאהיד ובעצם קושר את זה לתערוכה של תשוקה, כי גם אצלו יש איזה סוג של תשוקה שאני חושב שנתנה לזה ביטוי אותה שאהידית שההוא הציג בתוך בריכת דם, שאמרה שרצונה להתפוצץ לחתיכות באוויר, שזה רצון להתאייד, להיעלם בתוך. יש איזו גישה לא מציאותית, או רומנטית. ההיעלמות הזאת, ולהיגאל, וההתאיינות... אני חושב שאתה יודע על זה, לא? על הקטע של ההתאיינות? זה לא קטע של רק למות, זה קטע של להתפוצץ, אתה מבין? זה משהו אחר...
להתחבר. להיות חלק ממשהו אחר, יותר גדול. במיסטיקה זה מאוד מפותח, עם טכניקות איך להגיע לזה. פה אנחנו מדברים על טכניקה מאוד פשוטה... שאהידים...
אה, כן... זה כזה אינסטנט, טראח!
משגר אותך למיליארד חתיכות.
כן, כן. איך אתה נעלם? איך אתה מתאיין? אתה מבין, איך אתה...? כל הפרקטיקות המיסטיות, כן? הסופים בסיבוב שלהם, באיבוד שלהם, ומצד שני בריכוז שלהם...
הסופים והקבליסטים... וטכניקות בתוך הקבלה, ותפישות קבלה מסוימות שגם קרובות אחת לשנייה.
אז פה יש את, אתה יודע, כל השירה הזאת... גם סוג של נהי, סוג של תשוקה אל משהו מהעבר, אבל יש שם עוד משהו מוזר, שדווקא אום-כולתום, אשה, שרה את זה. אתה מבין, אשה זה לא גבר. אני לא מבין מה זה: יש להם את הגברים, אבל המלכה זאת אום-כולתום, אתה מבין? יש את פאריד ואת עבדול-חלים חאפז... לא יודע... איזה שמות זה, מהילדות שלי. או.קיי. עכשיו מה שיש למטה זה האבטיחים, משהו סגור, בנוי.
אני אגיד לך, כשאתה סיפרת לי על זה, אתה יודע מה שחשבתי? באסוציאציה חשבתי על שער שכם. אתה זוכר את סוכות האבטיחים שהיו שם?

 

בשער שכם


כן. אני לא יודע למה זה נותר...
אתה יודע, כשאני הייתי סטודנט היינו יורדים לשם. בשער שכם היו בונים כל קיץ את הסוכות של האבטיחים...
כן, אבל גם בארץ עושים את זה.
נכון, אבל שם זה היה דחוס. טוב, אני הייתי שם.
היתה שם רחבה גם כן...
היתה שם רחבה, היה סחלב מול...
הסחלב מול... והחניה...
והחניה והסוכות, ושם היתה טלוויזיה, והיו מקרינים תמיד סרטי קונג-פו.
זה בעצם נוף פלסטיני...
ואתה יודע שאתה בתוך העיר המזרחית.
זה משהו שאנחנו אימצנו, אתה מבין? זה נוף... זה בעצם תמונת נוף פלסטינית, או מקומית, אם תרצה. לא יודע. עכשיו, יש משהו באבטיחים, הדבר שהוא לא סטייבל כזה, אתה מבין? יש לך את הכתיבה למעלה, את המסך... ויש לך את המשהו המתגלגל הזה.
באבטיח... כן האבטיח קושר את זה למקום.
כן אבל זה קצת מעורר גיחוך.
כן, זה מעורר גיחוך. הוא גם ממקם אותך בתקופה מסוימת של השנה, עושה לך חם, יש גם הרבה בדיחות על אבטיחים.
ראס בטיח...
ירוק בחוץ ואדום בפנים, כל מיני שטויות כאלה.
אבל תראה, יש ב"תשוקה" את האבטיחים הקטנים, כדורי פינג-פונג, אבל הם תלויים...
לא, הם יותר נקיים, אבטיח הוא יותר…
כבד.
חושני, בסופו של דבר...
יותר אדמה, הוא אדמה...
האדום הזה...
ויש את הפרסי ששר...
הפרסי שר שם פעם אחת או כל יום?
לא, הוא אחר-כך יהיה בלופ.
יהיה וידיאו של הפרסי...
אני לא מבין את הווילון הזה עדיין. מה זה, הווילון? זה הדעות שלנו, חוץ מ... דיברנו על הבלינקים. זה הדעות שלנו, שלא מאפשרות לנו לראות. זה הדבר שאנחנו רואים ואנחנו לא מבינים, כמו הכתובת הזאתי, הכתובות בערבית?

בלינקים ואבטיח


תראה, בעיני אתה נותן פה בעצם... לא אגיד "עוד וריאציה"; אתה מרחיב, כי אני חושב שזה הכל עניין של שכבות... אתה מרחיב את אותה התעסקות, אתה נותן פן נוסף של אותה התעסקות, אתה אומר הווילון, פה סגור, ופה בווילון יש חור, ופה הבנאדם עומד מולך ופה הם עומדים מאחוריך, ופה הכדורים ופה האבטיחים...
כן. זו מין פעולת ראי, אבל משובשת.
כן, זו פעולה... בדיוק, זאת ההתייחסות למציאות בסופו של דבר. זו התייחסות למציאות, ולא למציאות הפוליטית, לא למציאות הקונקרטית, אלא לתפישה האקזיסטנציאלית של בן-האדם. כל אותם דברים שנשארים ברמה של תעלומה מבחינתך ברמה האישית, ולא ברמה הפילוסופית. הם אולי יכולים להתקשר לדברים אחרים, אבל ברמה האישית, בתוך החיים שלך, אני חושב שזה משותף לכל בני-האדם: הדברים שאתה יודע, הדברים שאתה מבין, הדברים שהם תעלומה, הדברים שמניעים אותך, הדברים שאתה עומד מולם ואתה פתאום אומר, "רגע, בעצם זה לא מוביל אותי לשום דבר, המניע! מה שהניע אותי הופך למה שעוצר אותי, למה שכבר לא מניע אותי, כבר לא מוביל אותי". המשחק הזה כל הזמן בין הרצון להישאר בתוך החיים, הארוס, ובין הרצון להתאיין, לצאת מתוך החיים ולגמור את הסאגה הזאת. "או.קיי, הבנו את הקטע, היה נחמד כשהיה אפשר להמשיך הלאה, אם יש הלאה"... הדבר הזה, הוא לא-חד מימדי. הוא דואליסטי במובן הזה שתמיד יש משהו מול משהו, אני חושב, אבל זה לא משהו אחד, זה הרבה משהו-ים מול הרבה משוה-ים אחרים שכל הזמן משחקים משחק של הבקעות, כמו בכדורגל, פעם זה מוביל, פעם זה מוביל...
כן, זה אף פעם לא מוחלט... זה ברמה שיפוטית, גם...
לא, לא, לא, לא ברמה שיפוטית... המצבים האלה קיימים, אני חושב שבמובן הזה כולנו מאני-דיפרסיבים. לכולם יש מצבים, נגיד מצבים מאניים, שהכל ייתכן, הכל ברור, הכל מובן, הכל מוחלט, הכל בעל משמעות – ולכולם יש מצבים שהכל חסר תשובה, שהכל סתום, שהכל נסתר. עכשיו הערבוב והמינון בין שני המצבים, זה מה שבעצם מגדיר אותך ברגע נתון. בזמן נתון. פה הכל הולך לכיוון היותר סתום.  
איפה?
בעבודה השנייה...
פה, על הווילון...
על הווילון, כי אתה לא פותח...
אין לך אפשרות...
אתה לא פותח דרך הווילון. אתה פותח דרך מקומות אחרים. סתמת את החור, נכון? אם סתמת את החור, אתה אמרת בהתחלה, על המלה... אתה אמרת, "המלה לא היתה יוצאת אם לא היה מה שמושך", ופה, בווילון, ביטלת. פה לא היה מה שמושך.
פה אטמתי את זה.
בחור יצרת את מה שמושך, ופה אטמת את מה שמושך. אבל הוא יבוא מכיוונים אחרים. אולי הוא הוסט...
אבל שניהם יבואו למצב הזה.
הוא הוסט, הוא לא בוטל. אין פה מצב של ביטול, ככה אני רואה את זה. אין פה מצב של ביטול. לא מזמן היה את הסיפור של החורים השחורים עם הוקינג, שמעת על זה?
ש?מה? הוא התחרט או מה...?

סטיבן הוקינג

הרי הוא זה שפיתח, הוא זה שדחף את כל התיאוריה, משנות השבעים או השישים, שחורים שחורים זה מצב – ועזוב כרגע את כל הקטע הפיזיקלי – אבל זה מצב של מציאות שאנחנו לא יכולים לדעת עליה שוב דבר, כי היא לא משחררת אינפורמציה. כי היא לא משחררת אור חזרה, האור נבלע בתוך שדה כבידה. אין יציאה של אינפורמציה. אור זה אינפורמציה, זה מידע. אין יציאה של אינפורמציה בתוך חור שחור. הוא בולע את הכל, ועכשיו, מה זה אומר אם אין יציאה של אינפורמציה? שאתה לא יכול לדעת על זה שום דבר, וכל מה שאתה אומר על חור שחור הוא ספקולטיבי לחלוטין.
זאת אומרת, גם הווילון הזה, שכאילו לא משחרר אינפורמציה, הוא בעצם כן משחרר אינפורמציה...
התפתחו תיאוריות של פיזיקה של חור שחור... בניגוד לפיזיקה של "העולם הרגיל", שאנחנו מתקיימים בתוכו, פיזיקה של חור שחור לא צריכה להיות כפופה לחוקים של העולם הפיזיקלי. היא מציאות אחרת. עכשיו הוקינג, אחרי שלושים שנה שהוא בונה את התיאוריה הזאת, מקדם אותה, מפיץ אותה, יום אחד הוא קם בבוקר, ואומר, "טעיתי. סליחה, טעיתי", והוא עכשיו אומר שאפילו בתוך חור שחור משתחררת אינפורמציה. 
אתה יודע מה שהוא עשה? הוא הפך להיות חור שחור בסוף. בהתחלה אמר לך לא, ואחר-כך אומר לך כן, ואתה לא יודע איפה אתה נמצא.
קודם כל כן, ויש עוד הרבה מסביב, פשוט הוא היה זה שמשך ושהריץ את זה קדימה... אני חושב שפשוט ברמה האישית הוא היה צריך להתחדש, אז הוא הלך על ההיפוך המוחלט... של לחדש את עצמו.
כן, כן. שזה חכם מאוד.
מאוד חכם, אבל אני לא יודע. אנחנו לא מספיק בקיאים בפיזיקה של הדבר הזה, אנו לא יודעים את הנוסחאות המתמטיות, אבל בעיקרון העניין הוא שגם בסיטואציה שלכאורה נראית כסיטואציה שלא משחררת הרבה אינפורמציה – ואנחנו דיברנו לפני כן על פחות אינפורמציה מול עודף אינפורמציה – יש עדיין רמה של מידע שיוצא החוצה במובן הכי פשוט. זה משהו מארגן, זאת אומרת שזה לא ב"אובר" שלו. זה לא מוצף, אז מתחיל הארגון, הסדר, מערכות יותר מסודרות מאשר מערכות של כאוס. היה תוהו ובוהו, ואחרי התוהו ובוהו התחילו הדברים להתארגן. והחיות והאדמה והשמים והארץ, התחילו להיות מובחנים, בתוך הבליל הזה שהכל הוא הכל. זה האינסוף: הכל הוא הכל, הכל יכול להיות כל דבר, המצב התת-עוברי הזה לפני ההיות, שעובר יכול להיות גם זכר וגם נקבה. הוא יכול להיות בעצם כל דבר. כן, לפני המצב הזה הכל היה ביחד.
אני חושב שכל המצב של הדברים האלה, העוברי... הוא לא מוחלט לשום כיוון עדיין. הוא עדיין לא התפלג ועדיין לא נהיה זכר...
נכון. הוא לא התפלג, כי אתה לא נותן פה תשובות.
הוא קיים שם, אבל שוב פעם מבוסס על רחם...
כן, וזה מתחבר לתרבות מזרח-מערב, ככה אני רואה את זה. כבר כמה מאות שנים שתרבות המערב נתפסת כתרבות רציונליסטית, כזאת שמארגנת את הכל.
מקדש הירח.
כן, כזאת שמסדרת.
מטר, משקל, מידות...
נכון... מידות, החלטות שאפשר להתייחס אליהן. ניקיון.
אור, עין...
משמעות, ותשובה...
תרבות העין. 
כן, נכון. תרבות העין...
ופה זה יותר תרבות הלב.
או נגיד איבר אחר. אולי זו יותר תרבות הקול והשמיעה.
יכול להיות...
נגיד, אם... איבר חישה, זה נתפס כמשהו שיותר זורם, יותר גמיש...
פחות צורה... פחות צורה. זה בין הערביים.
נכון. פחות צורה, זה פחות מאורגן. צורה נותנת סדר, מגדירה...
הפולינריות זה תמיד חותר לצורה, לבהירות. הדיוניסאי הוא תמיד כאוטי. קצת לא ברור...
נותן לגבולות להיכנס... עובד על הגבולות. אמנות בכלל, בהכללה גסה מאוד, אמנות, אני חושב, אמנות טובה, היא אמנות אמביוולנטית, לא אמנות שיודעת...
מהדהדת...
בדיוק, נכון, היא מהדהדת...
שומרת על חיות, גם... תראה, התרבות המערבית, תרבות האור, פוחדת מהצל. היא מכניסה את האור, מכניסה את העין לכל מקום. היא לא נותנת למסתורין להתקיים, היא לא נותנת לצל להתקיים, ואני אומר היא אויבת הצל, היא שורפת את הצל, אבל כמו בסרט צילום, אם שרפת את הצל או שרפת את הפילם, גם לא מתקיימת מציאות. גם פה לא מתקיימת מציאות, וגם פה יש חושך. האור גם שורף את הנגטיב, אתה מבין, והשריפה הזאת של הצל בעצם מפקיעה את הצורה. היא גם הורסת בסוף את הצורה, בלי צל, אתה יודע, אין לך שלמות. אין לך צורה.
אין לך מה שמגדיר...
כן. מגדיר. והשריפה של הצל הזה, הרעבתנות הזאת של המערב, "נאו גיאוגרפיקל", איך זה? שהם נוסעים לכל מקום, חושפים כל מקום...
"נשיונל גיאוגרפיק".
"נשיונל גיאוגרפיק". החפירות הארכיאולוגיות, המדע, החלל, הכל – זה להכניס את העין, את האור, לכל מקום.
אני קורא לזה ליצור סדר ולתת משמעות.
זה משהו פרוטסטנטי. כמו בהולנד, שכל החלונות פתוחים ואתה יכול להסתכל, וגם הזונות פתוחות ואתה יכול להסתכל. אין שום מסתורין.
נכון... אם אנחנו מסתכלים על המערב בקתוליות שלו, לא הפרוטסטנטיות, אז הוא עוד משמר את המסתורין. יש לו דברים שנראים כמו קיצורי דרך שלפעמים גורמים לגחך, אבל אתה מבין איך זה עובד. למשל, תתוודה, תגיד שבע פעמיים "אווה מריה" ועוד משהו, וייסלחו לך כל חטאיך, אתה יודע. יש מנגנון בילד-אין של ניקוי עצמי.
שזה עובד, זה עובד!
מה זאת אומרת, זה עובד מעולה... עכשיו מה קורה, הפרוטסטנטיות... מה זה הפרוטסטנטיות?! אנחנו לא רוצים להיות מפותים על-ידי הפיתוי. בקתוליות באיזשהו שלב אתה מרשה לעצמך להתפתות, ובפרוטסטנטיות לא. ואני אשמור על עניות וצניעות, ומצד שני הם מקדשים את הכסף. אתה מבין, זה מוביל את הקפיטליזם. מה הוביל את הקפיטליזם? הפרוטסטנטיות הובילה את הקפיטליזם...
בדיוק, ופה יש את ההתנגשות...
נכון, והמזרח, יש לו את הצעיפים... והמגעים שלו עם המערב... הרי בתחילה הוא היה זה שהקרין על המערב. המערב הסתכל עליו. המערב, שהיה תקוע בתוך ימי-הביניים. מי שנתן בעצם את הפוש לכל הפריחה של המערב והרנסאנס זה השימור שהמזרח עשה לתרבות הלניסטית, לתרבות יוונית, והוא עוד פיתח אותה והוסיף עליה וקידם אותה. היתה לו תקופת פריחה אז, והיום הוא עומד בצל.
כן, זה מעניין. זה התסכול שלו.
זה התסכול שלו... היום הוא בצל. למה הם מתגעגעים? לסאלח א-דין.
לעבר, לעבר. הם מסתכלים לעבר כל הזמן.
סאלח א-דין... התקופה שהם נלחמו נגד הצלבנים והביסו את המערב, התקופה שהם פיתחו מתמטיקה ופילוסופיה ותיאולוגיה והנדסה...
לשם הם לא מסתכלים, אגב...
וארכיטקטורה... אבל זה מהדהד, אתה מדבר על הדהוד. להם זה מהדהד, כי זו תקופה של זוהר. תקופה שהם היו השמש והמערב היה הירח. וזה התהפך, ועם זה באה ההשפלה. ההשפלה של הקולוניאליזם.
זה חיפוש הכבוד... הם איבדו את ההגמוניה ואת הכבוד, ובעצם מה שהם תובעים זה כבוד. זו גם תפישה רומנטית.
תראה, בן-לאדן כזה, הוא מנסה... מה הוא רוצה? קודם כל דחיית המערב? השטן הגדול והשטן הקטן... ו... ולהחזיר את הכבוד למזרח, שיפסיקו להשפיל את עצמם מול המערב, ודרך זה לסחוף, ואחרי זה משהו לא רציונליסטי, כן, כי זו חזרה אל האמונה, והאמונה, אתה לא מערער עליה. לא אמונה במובן הפרוטסטנטי.
או.קיי, ואיך זה קשור ליגאל עמיר... וואנונו?
תראה, יגאל עמיר, איך שאני רואה אותו, יגאל עמיר הוא תערובת של דלקים פלוס אישיות. אם אתה לוקח את כל הנתונים שלו... מזרחי... מה הוא, תימני?
תימני.
תימני... שאת החינוך שלו עושה בתוך מערכת דתית, אשכנזית.
מכיר...
ואתה יודע עד כמה בתקופה ההיא אתה זר והיא מדכאת אותך. כאילו שהיא מקבלת אותך, כאילו יש אינטגרציה, אבל אתה האחר. זה אחד. דבר שני, הדלק הנוסף שלו, זה אידיאולוגיה משיחית, אפוקליפטית. זה עוד נדבך בסיפור הזה. דבר נוסף זה כל הסיפור הטעון מינית וההתאהבות שלו, וזה לא מבוטל. אנשים מנסים לבטל את זה, אבל זה בכלל לא מבוטל... כדלק.
כדלק.
ופה אתה מתחיל לחבר דברים... כן, זה דלקים שיוצרים תערובת. אתה לוקח סבון, אתה לוקח חומצה, אתה לוקח עוד שניים מזוט ופתאום – בום.
יוצאת לך פצצה...
יוצאת לך פצצה... אתה בסך-הכל הרכבת שלושה דברים שהם... בנפרד...
כלום.
בדיוק, שהם כלום... נוסף על זה, בטח היה שם איזה לחץ ברגע המשבר, ואישיות... שברירית. ודי.אן.אי... והמבנה הנפשי. וביחד זו פצצה.
שוב מין מפגש בין מזרח-מערב, אתה מבין. גם השאהידים זה מזרח-מערב.
לא. השאהידים יוצאים מתוך הנחה אחרת לגמרי. הם פועלים בתוך המערב, ויגאל עמיר, הוא לא פועל בתוך המערב. הוא איזושהי תערובת... השאהידים נבנו בעולם הפנימי שלהם, שאני לא חושב שהוא דומה... אולי מה שדומה זה שהמערב עומד מולם, כי הם תופשים אותנו כמערב.
שים לב, יש לו עוד תופעה מוזרה: החיוך והביטול. העליונות, העליונות שלו.
כבר פחות... לא.
פחות, אבל הוא שימר אותה כמה שנים...
שימר אותה, כן...
אבל העליונות, אתה מבין...
העליונות הזו, של אלו ש"גילו את האור", שיודעים...
שהם יודעים...
"היודעים", המאנדעים, זו כת גנוסטית, היודעים, ה... יש אומרים שבעיראק יש עוד כמה כפרים של מאנדעים. של אלו שיודעים.
הוא יודע את הסוד.
הוא יודע סוד. עכשיו זה מאפיין... גם אחרים. נוער... הגבעות. זה מאפיין קבוצות קיצוניות. גם פוליטית. כן, קומוניסטים ידעו את הסוד. אידיאולוגיות קיצוניות תמיד יודעות, הן מונעות על-ידי זה שהן יודעות מה הסוד, מה הפתרון. יש קושיה, בחיים יש איזושהי קושיה. תבוא ותגדיר את הקושיה, תגדיר נכון את הקושיה, תוכל גם לקבל את התשובה. זו פחות או יותר המשוואה.

לעמוד הבא עמוד: 1 2
גרסת הדפסה גרסת הדפסה
תגובות גולשים
הוספת תגובה
מתוך שוטף ומתמלא
--
בזהירות ובאירוניה: עיון...
בזהירות ובאירוניה: עיון... שוטף ומתמלא
--
אם רובוטים יכלו לצייר... שוטף ומתמלא
ללמוד ציור מפורמייקה, או: בשבח... שוטף ומתמלא
עולם של קומבינציות שוטף ומתמלא
על מיכאל קסוס גדליוביץ

אמן ועורך מייסד של "מארב".

עוד מ מיכאל קסוס גדליוביץ
מוסף | שוטף ומתמלא | טורים | מדריך | קהילה