מארב - אמנות . תרבות . מדיה
אודותינוצרו קשר
שלח
שוטף ומתמלא / ביקורות

הבלתי אפשרי הוא כלום

אבי פיטשון 2007-02-28 19:52:35   הקטנת הטקסט בכתבההגדלת הטקסט בכתבה

מאבקים מיתולוגיים על הציר אמנות–פופ–שוק–פוליטיקה: כל מה שצריך עכשיו זה קצת יותר ויקינגים בפתיחות של תערוכות

א. הסיפור שלא נגמר והסיפור שנגמר

שוק הפופ (תרבות המונים וכל מה שחג סביבה היום – מאופנה ועיצוב ועד לניסוחי עומק של הקיום האנושי, סניקרס המזוהים עם ז'אנר מוזיקלי המזוהה עם גישה לחיים המזוהה עם רמה מסוימת של תפישה הכרתית, הזרמת התת-מודע הקולקטיבי דרך מותג) צועד בגאון – מנצח, בלתי מתנצל, זוהר בגאווה ובביטחון, נושא את עצמו בשליטה האצילית, החתולית, העתיקה של עריץ נאור, מאסטר בתריסר אמנויות לחימה – כל כולו באלמנט, בשקט הפנימי של מי שמעולם לא הטיל ספק בהגמוניה שלו עצמו, מעולם אף לא דימיין אפשרות אחרת מלבד עליונות אימפריאלית.
עולם האמנות, כך נדמה, מדדה מאחור. מקושקש, מרעיש באורח לא נעים, כורע תחת הנטל המצטבר של מחלות תורשתיות, דואליזמים מסרסים ובליינדספוטס כרוניים. מאבד אחיזה בהדרגה בכל אחת מחזיתות הקיום, ההשפעה והמעמד שלו.
האמנות, שלפנים קודשה כאמצעי לביטוי הטרנסצנדטלי בחוויה האנושית – המקור, דלת המעבר והמדיום למשמעות באשר היא, טוות המטריקס של התפישה עצמה – היא כעת הערת שוליים בקרב מאסף נסוג, מוגחכת ככת טרוצקיסטית סהרורית (גם כשאינה באמת כת טרוצקיסטית סהרורית), נדחקת לשולי הכלכלה והפוליטיקה כאחד, מוצדקת ולגיטימית רק כמוצר או ככלי, כערימה קרה ומתה של אובייקטים למכירה (בנישת גטו מוגבלת ומתוחמת) או כאילוסטרציה לתיאוריה, עזר פדגוגי, מטול שקפים. האמנות כפרזנטציה אורקולית בקיבוץ בסבנטיז מקבלת ביטוי אולטימטיבי באירועי אמנות מרכזיים דוגמת הדוקומנטה.
האוטונומיה-לכאורה של האמנות פגה, האש הפנימית שלה כבתה. כוחה פורק, סורס/נאנס – נחדר באלימות, דולל, התהפך על ראשו – וכעת האמנות נחותה אל מול כוחות פני השטח המבניים שהיא עצמה שירטטה פעם יש מאין, נתנה להם צורה, שלפה מהכובע, הנכיחה. האמנות נותקה באבחת חרב מהממד הנמתח אינסופית שבתוכו כלכלה ופוליטיקה הם הקצוות הכי וולגריים, הכי מפושטים בברוטליות, של קרחון הנפש האנושית.

***


בספרו "מומו" מתאר מיכאל אנדה כיצד הזמן – כממד המאפשר לדמיון ולתענוג להגשים את עצמם – נגנב על-ידי האדונים האפורים. בספרו "הסיפור שאינו נגמר" הוא מתאר את הדמיון כבעל קיום מרחבי מקביל – ממלכת פנטזיה – הנאכלת על-ידי הלא-כלום, תוצר בני-האדם שהפסיקו להאמין בקיום הממלכה, עד שלא נותר ממנה אלא גרגיר אבק, דמעה קפואה, מרחפת בריק, מעינה של המלכה-ילדה של פנטזיה.
פנטזיה ניצלת בסופו של דבר כשגיבור הסיפור, הילד בסטיאן, משיב לתחינתה הישירה והבלתי אפשרית של המלכה מתוך דפי הספר שהוא – ואנחנו – קוראים יחד (היא פונה אליו בשמו). הוא מתבקש להציל את פנטזיה מכליה על-ידי כך שיעניק שם למלכה – כלומר, יטיל את משקל זכרונותיו, חוויותיו, אהבותיו, רצונותיו מהמציאות לדמיון (מקצה הקרחון לבסיסו, מתדר אחד למשנהו) – שיפתח את הדלת – זינוק אמונ/ה קוואנטי, דרישת הבלתי אפשרי, יצירת משהו מ(ה)כלום – אקט של דמיון טהור (טהור במובן הכימי, האלקטרומגנטי, התת-אטומי) המאשר את החיים על-ידי הדהוד הבריאה עצמה בכוח המניע של הרצון לעוצמה. מוהאהאהאהא! כיפאק לבסטיאן!
אני מנחש בזהירות שכמה קוראים/ות חשים/ות מבוכה קלה למקרא הפסקה האחרונה. מיד אטען בעוז שמבוכה זו היא בעצמה סימפטום של היעלמות הפנטזיה/האמנות. כשהאמנות שקועה עד צוואר בשיח ניאו-מרקסיסטי ו/או ספקולציות שוק ציניות – שתי מגמות בעלות רציונל הישרדותי, מכניסטי, שתי מדבריות ירח קפואות, אנורקטיות, של הנשמה – במצב זה מושגים כמו דמיון ויופי, מטאפורות כמו "אנורקסיות של הנשמה" ואפילו מונח כמו "אמנות טובה" נשמעים רע. נשמעים פתטיים, קלישאתיים, בורים (לא מבינים בשיח עכשווי), משוללי קונטקסט או לא מודעים לו כלל, לא רלוונטיים, לא פרקטיים, שמרניים, ריאקציוניים, סנטימנטליים, נוסטלגיים, היפיים, ניו-אייג'יים, דודתיים, ולחילופין – אינטרסנטיים. האירוניה הטרגית היא שבזמן שאנו עסוקים בלהיות צודקים, רוב הקללות הנ"ל הן למעשה מושגים רבי עוצמה ביותר, הנמצאים בשימוש מתמיד, חופשי ובלתי אפולוגטי בידי שוק הפופ.
האמנות איבדה את יכולתה לעוף על כנפי הדמיון, לא כאידיאל מתלהב ואינפנטילי, אלא כמשאב כמו כל משאב אחר. הוא נמצא שם – עשו בו שימוש, פדלאות! למה זה כזה ביג דיל פתאום? זה כאילו מישהו שיכנע את עצמו שזה מפגר, ילדותי וסנטימנטלי להשתמש ביד שמאל. השיח האמנותי העכשווי נכנע לכוחות כלכליים ופוליטיים במובנם המאצ'ואיסטי, והוא מציית לפרקטיות הרציונליסטית, הקרה, האגרסיבית שלהם (רציונליות הופכת קרה ברגע שהיא מופרדת מהדמיון, היא איננה קרת דם מלידה), לביקורתיות/חתרנות אנליטיות/צדקניות – כל זאת תוך דחיית המשחקי/דמיוני כילדותי, רכרוכי או אף הומואי.


מוזר ומבלבל במיוחד להתבונן בדומיננטיות המתמשכת של המגמה הזו אם לוקחים בחשבון שכאמנות פוליטית היא מובסת בכל החזיתות, כולל אלה שעליהן היא טוענת לבעלות.
שטוקהאוזן הכתיר את 11/9 כיצירת מופת אמנותית. כמה משפיל זה לאמנות בפרט ולחברה בכלל שקבוצה של פונדמנטליסטים, ככל הנראה האנשים הכי שוביניסטים בעולם, דווקא הם יצרו את הדימוי הכי חזק, את ההפנינג הכי מצמית וטוטאלי. את האקט הביקורתי החתרני ביותר. קיומה בוואקום של האשליה שהאמנות יכולה להמשיך לקשט תיאוריה ביקורתית או להשפיע על המציאות לא נוצר, אלא נחשף, על-ידי ה-11/9.
ובתחום הצרכנות: בזמן שיצירות מקוריות של "אולד מאסטרס" יכולות להימכר תמורת מיליונים, המחזור הכספי של שוק האמנות לא יתקרב לעולם לזה של אובייקט הפופ ההמוני. ההתפתחויות האחרונות של שוק זה מנטרלות אפילו את ערך האמנות הגבוהה, את האקסקלוסיביות של עבודות מקור קנוניות, מכיוון ששוק הפופ עצמו ערוך כיום לייצר ולמכור אוריגינלים, להיענות לדרישות-נישה בשוק עד לרמת הצרכן הבודד.
המחזור השנתי של ואן-גוכים שנמכרו הוא כחגב לרגלי הענקים של כל מוצר מותאם-לצרכן (מה שנקרא קסטומייזד). וכך אנו סוגרים מעגל במונחיו של וולטר בנימין: אחרי שהאמנות שועתקה המונית ואיבדה את הילתה (כלומר, את הדרך לפנטזיה), מוצר הפופ המותאם-לצרכן אימץ אותה. ההילה של הלימיטד אדישן, של הפריט לאספנים, זוהרת לא רק בזכות היחידות והנדירות שלו, אלא גם בזכות מצבור חושני בפראות של הקשרים, זכרונות, נוסטלגיה וחלומות שבורים. פריט האספנים מביס את האובייקט האמנותי בכל החזיתות – ההילה שלו, הקסם הפטישיסטי שלו, חיבורו לחיים (עמוק ואורגני יותר מיומרות האוואנגרד לטשטש את הגבול מציאות–אמנות), הרנטביליות שלו, היופי שלו, והעוצמה שלו כיצרן משמעות.
דוגמה מתחום קצת שונה: אמני וידיאו, הנתונים במרדף מתמשך אחר נוכחות פיזית בשוק ובמאבק מתמיד להכרה מסחרית ולמציאת פורמטים לאריזה ולאובייקטיביזציה (ייצוב בחלל) של עבודתם, מובסים כלכלית ומובסים כנושאי משמעות. בו בזמן, ההבטחה לדמוקרטיזציה, השתתפות ומעורבות שניבאה אמנות הווידיאו מקוימת כלכלית ופוליטית (אפשר אפילו לומר, אונטולוגית) בעליית הריאליטי TV.
מה שהופך את כל זה למבלבל ומדכא אפילו עוד יותר הוא העובדה שתפקידה המקורי של האמנות, זה שממנו נושלה, יכול לקבל כיום אישוש לא מהפילוסופיה, המוסר, הדת או האידיאולוגיה – אלא מהמדע. האוטונומיה של האמנות והפוטנציאל שלה ליצור או לעצב מחדש את אבני הבניין של המציאות ואת דלתות התפישה הוכחו מדעית על-ידי תורת הקוואנטים. "ההגמוניה של הדמיון" לא צריכה להישמע כמו רעיון מפגר עוד: עכשיו היא נתמכת באקספרימנטציה.

***


במהותה, פיזיקת הקוואנטים מנסחת את התלות ההדדית של המבט ומושאו. את העדר ההפרדה בין תכונות החומר לבין אקט המדידה של תכונות אלה. כשאנו מודדים/מביטים על משהו, אנו חודרים לתוכו, מתאבכים איתו, משנים אותו, בסופו של דבר בוראים אותו כפי שהוא. נדמה כי הטבע/יקום/מציאות בעצמם הם משחקיים ואקסהיביציוניסטיים – הם לא יבזבזו אנרגיה ולא יטרחו להתקיים בלי שמתייחסים אליהם. היקום הוא דיווה! הוא מתעורר לחיים רק כתגובה לטריגר מבטה של התודעה. ואם כל הטירוף המופלא הזה ניצת לכדי קיום רק בזכות מבט, דמיינו מה קורה כשהרצון מעורב, כשמבטנו הופך אקטיבי, אפילו אגרסיבי, בעת שאנו מעצבים מציאות נחשקת/מיוצגת/מומצאת באמצעות המחווה/המעשה/העבודה האמנותית.
אם המסמן והמסומן אינם ניתנים להפרדה, אזי הסימן הוא אקט של בריאת יש מאין – אקט אלוהי. או, במונחים פחות מתלהמים, מעשה קסם, כישוף. שימוש בסימנים כדי לאכוף רצון על המציאות. כיפוף יד המקרה עם המשקל הקוואנטי של הרצון כמבט אקטיבי ממוקד. שוב, אני מודע לאיך כל זה נשמע, ואני חייב להדגיש – אני לא טוען שכל האמנים הם ניאו-פגאנים בפוטנציה. ככל שזה נוגע לי, הטענות הנ"ל צריכות להישמע יבשות כשיעור כימיה בתיכון. אני יודע, זה נורא. זה מחליא שאמנות היא כישוף. תיאלצו לחיות עם זה.
בעידן התבונה תורגם הכישוף לאידיאל הקפיטליסטי של ה"סלף מייד מאן" בשוק החופשי. יוזמה חופשית היא הקצה החילוני של קרחון הכישוף. אידיאל זה התגלה כמתעתע, שקרי והרסני עקב ההבנה המוגבלת והמעליבה שלו את מערכת היחסים בין התודעה למציאות. מערכת יחסים, טוען התיאורטיקן ג'וליאן ג'יינס, שמידרדרת בהדרגה מאז הומצא הכתב.
ג'יינס טוען (במערך לוגי מופתי שמשכיח מהקורא את ביזאריות הטענה) כי ציביליזציות העולם העתיק תיפקדו על בסיס של הזיות קוליות קולקטיביות. כולם לא רק שמעו קולות בראש, הם שמעו את אותו קול. וכך נבנו הפירמידות. השיירים של היכולת הזאת הם מה שהיום מכונה "השראה" או "מוזה" באמנות, "תקשור" בניו-אייג' ו"אלוויס אמר לי לעשות את זה" בקרימינולוגיה.
ג'יינס טוען שהתודעה היא רק אחד המרכיבים של העצמי, ושניתן להתחבר למרכיבים המצויים מעבר למודעות העצמית ובמובן זה גדולים מאיתנו. זהו המרכיב החסר באינדיבידואליזם הרציונליסטי, והסיבה לכניעתו המחזורית לקולקטיביזמים – פשיזם מימין (הרצון לעוצמה כחיובי ולא ניטרלי), קומוניזם משמאל (הרצון לעוצמה מוכחש/מודחק) וליונג מלמטה (הרצון לעוצמה כשלוחה של תת-מודע קולקטיבי). זוהי גם הסיבה לכך ששוק הפופ ואובייקט הפופ הפכו כה מפתים ודומיננטיים אחרי מלחמת העולם השנייה: בגבולות הדמוקרטיה הליברלית, שוק הפופ הוא זה שחגג את התודעה כחלק ממשהו גדול יותר, ומעבר לכך, שילב בהוליסטיות את נקודות המבט החלקיות – ולפיכך כושלות – של הפשיזם ושל הקומוניזם.
הרי כוחה הקולקטיבי של הקורפורציה (ועוצמתו המיסטית של המותג), ולא היזם הבודד, החופשי, הוא שאיפשר לשוק הפופ להגיע לשיאו – ייצור אובייקטים מקוריים, תזמור הפנינגים טוטאליים (קניונים, סרטי פעולה שוברי קופות) ובניית קנון אולד מאסטרס (פריטי אספנות).

***


אפשר לומר בפשטנות ששוק הפופ השתלט על התפקיד ועל המקום של האמנות, שעליה אבד הכלח: היא נשארת בתמונה (הא הא) רק כנישת שוק ללא שום משמעות שעליונה על משמעותה של נישת השוק של מקרלים בקופסה, או כמחנה פליטים ללוזרים – קבוצת תמיכה לאנשים שפשוט לא משיגים משרה קריאטיבית בחברה גדולה.
למרות כל זאת, אין זהו קץ ההיסטוריה (של האמנות). שוק הפופ איננו אוטופיה, ולא רק כי אינני קרוב לצלחת. הדינמיקה ששוק הפופ מייצר/משרת אכן מותירה אותי ואת היקרים ללבי מרוששים ומנושלים. זה מתקשר במסתוריות לעובדה ששוק זה שותף גם לייצור (והסתרת) אי-יציבות, דיכוי, סבל והרס בהקף גלובלי. זאת בעצם הבעיה היחידה. מהותית, אין רע בכך ששוק הפופ ולא האמנות הוא זה שמצית את דמיוננו. חבל רק שהשוק הזה נשלט בידי האדונים האפורים. אויש.
בקונטקסט הנ"ל, קצת פחות מפתיע שחוד החנית האמנותי היחיד שעדיין מראה סימני חיים וטוען לאוטונומיה ורלוונטיות הוא אמנות ביקורתית פוליטית. משגויסה האמנות להילחם באי-צדק ולהציל את היום, היא ירדה לרמה של תיאוריה. האמנות, מכוננת ומנכיחת הצדק (שאשים עוד מקדש אצטקי על האש?), הידרדרה עד שהפכה למפגין תמהוני עם שלט בכתב חרטומים מול משרד הביטחון. ללא קסם וראיית נולד (דיבינציה), ללא יופי והילה, האמנות הפוליטית אינה אלא צל מדדה של אקטיביזם פוליטי, נגועה ב-, רדופה על-ידי, ונכה מדוגמות מרקסיסטיות ריאקציוניות.
אפשר לטעון שזה מצב חירום זמני, ושבמלחמת האינפורמציה יש ערך לגיוס של מוסדות האמנות ושל משאבי והוגי האמנות להפצת מידע חיוני שמצונזר במדיות רגילות. האמנות יכולה לשמש אזור אוטונומי ארעי, ביקורתי. עיר מקלט משוחררת מאינטרסים תאגידיים ומכבלי פוליטיקה מבוססת אידיאולוגיה. לצערנו, האמנות הביקורתית מוכתמת קשות על-ידי אנליטיקה נוקשה, אקדמיסטית, מצפניסטית, גוועת מרעב על דיאטת סטרייט-אדג' נטולת פוטוריזם וסוריאליזם, ומבוססת על גרסת ממתיק מלאכותי של דאדאיזם.


ב. הבלתי אפשרי הוא כלום

נתקלתי לראשונה בקמפיין המסיבי האחרון של אדידס מתנשא מעל אלכסנדרפלאץ בברלין: כרזה בגובה מאה מטר של מוחמד עלי, חתומה בסיסמה האניגמטית נונסנסית לכאורה, "אימפוסיבל איז נאתינג". נשארתי שתול במקום שניות ארוכות. בהתחלה זו היתה ההתאבלות המורגלת זה מכבר אל מול אייקון נערץ שנשדד כדי למכור נעלי ספורט. זו העצבות היומיומית המוכרת והמודחקת-מיידית המלווה את גזל ההשראה העממית, חילולה של אינטימיות תרבותית (כשגיבור או שיר מחוברים לחוויה אישית) בתקופה שבה "השיר שלנו" יכול להידרדר בן לילה לשיר של הד אנד שולדרס.
סוג זה של דיכוי מיתולוגי – בניגוד למעמדי – דורש הרבה יותר ממרקסיזם כאופוזיציה. וזהו הכישלון הנצחי של השמאל, כפי שירשה אותו האמנות הביקורתית העכשווית: ההתכחשות, שלא לומר, חוסר המודעות, לצורך במלחמה מיתולוגית שתלך יד ביד עם מלחמת המעמדות.
השמאל נכשל כרונית באי-הבנתו שחופש או שוויון אינם בראש מעייניהם של כולם. שיש מיתולוגיות נוספות, חזקות באותה מידה (מין, דת, לאום, גזע). גרוע מכך בהרבה, השמאל לא מבין כי הפסיק מזמן להתחבר לממד המיתולוגי של ערכיו, וכי חופש ושוויון כמטרות רציונליות הן פריבילגיה או הפשטה אם הן פוליטיות בלבד ולא מיתולוגיות. רוצה לומר, זכויות אדם במרחב המעוקר מרוח האדם – מהיכולת להביע בחופשיות את הדמיון, ולא רק את הדעה. אם חירות פוליטית לא נותנת מקום לפריחת הרצון לעוצמה, או אם היא ניזונה רק מהעצמי המודע ולא מאגפיו הרחבים יותר אליבא דג'יינס, היא נידונה לכניעה ונחיתות נצחית לפשיזם, שחותר לחירות מיתולוגית, שקרית ככל שתהיה, ולכן עליון ביכולתו לגעת בלבבות אנשים ולהצית את דמיונם. למעשה, עצם ההכרה בקיום צרכים מיתולוגיים מספיקה לשם כך. היא נחותה גם מן הקפיטליזם ששודד מיתולוגיות ואורז אותן (גם דתות, כתות וממלכות עבר ארזו מיתולוגיות, אבל יותר בסטייל).

***

אז אלה ההרהורים שחלפו בראשי בזמן שהתפעלתי במלנכוליות מצלם הענק של עלי. אבל זאת רק ההתחלה. בזמן שאנחנו מנתחים פה את האימפוטנטיות שלנו בהתמודדות עם ההשלכות של השוד המיתולוגי הזה, אדידס, שני צעדים קדימה, מעמתת אותנו עם רמה חדשה לחלוטין של גזל תת-הכרתי. הסיסמה הזאת, לעזאזל! כמובן שיכול מאד להיות שמדובר באיזה סוג של גליץ' דפוס מצחיק שהפך לסלוגן מוטרף. אני כבר מדמיין את דרמת המקור הטלוויזיונית: חמש דקות לפני הפרזנטציה הגדולה לאדידס, מגלים זוג הקופירייטרים הכריזמטיים והסקסיים את הטעות. רגע אחד, היא אומרת, זה נשמע יותר טוב הפוך! בוא נציג את זה ככה!
כן, יש סיכוי ממש גבוה שמבחינת אדידס, הסיסמה הזאת לא אומרת כלום. הפחד שלי הוא שהיא אומרת את הלא-כלום, את הכוח המשמיד את פנטזיה של אנדה. אם הדמיון נורה ברגליו, אנו נותרים עם רציונליזם. אם הרצון לעוצמה נחסם, אנחנו נותרים עם העצמי המודע. שורה שלמה של נורות מנטליות כבות בזו אחר זו, פנטזיה נרמסת על-ידי האין, הקיפאון שמייצר הרעיון של הבלתי אפשרי. הבלתי אפשריות היא אכן הלא-כלום, ואקום. ברגע שאנו מכריזים על דבר מה כבלתי אפשרי, החלל המנטלי הזה מתמלא מיד בכלום. שטח סגור, אין כניסה לתשוקה. כשהדמיון והרצון לעוצמה מנוטרלים, אנו נשארים עם מרקסיזם, והתוצאה זהה: הריק של הבלתי אפשרי.
הכי קרוב שהגיע המרקסיזם להתייחסות לצורך בשחרור מיתולוגי היה עם הסיטואציוניסטים וסיסמתם "היה מציאותי, דרוש את הבלתי אפשרי". אבל אם נמשיך לפרש את הסיסמה של אדידס עמוק עוד יותר, האדונים האפורים נותרים עם ידם על העליונה. זה כי בשביל אדידס, לא זו בלבד ששום דבר הוא בלתי אפשרי (להשיג מה שבשביל אחרים הוא בלתי אפשרי זה כלום מבחינתם), אלא שהם גם הפנימו את ההשלכות של זינוק האמונה הקוואנטי; עכשיו, אם לשאול סיסמה אחרת של איזה ובסייט אווטרס שעבדתי בו פעם, סייקוסמוס, הם עושים את זה אמיתי. אדידס ג'אסט דו איט.
כניעת האמנות לשמאל הליברלי או המרקסיסטי גרמה לנסיגה ההדרגתית מתחומי השפעה בזה אחר זה. האמנות, פעם הקצפת על עוגת הציביליזציה, נגועה כעת במסורת פוליטית שרואה בציביליזציה חטא קדמון, שהתגלגלותו ההיסטורית פורשת דיאלקטיקה מדכאת של ניצול ושעבוד. לא מפליא, לפיכך, לגלות שאמנות פוליטית היא לעתים קרובות כה ענייה, משעממת ומעליבה. היא מרחיקה את עצמה ללא הרף מהישגי הציביליזציה, ועושה את זה מתוך שאיפה כמוסה מזוכיסטית, מיזנטרופית, מורבידית ונוירוטית (נו, איפה התלונות על הלועזית? הכו בי!) לא לשחרר את הציביליזציה, כי אם להחריב אותה.
מהפכנים רבים מעריצים את 11/9 כי היצר היצירתי היחיד שהם הידרדרו ללהיות מסוגלים לשקול כאפשרי הוא היצר ההרסני. זוהי הסיבה שיופי מוחצן, עושר חושני – וברמה מסוימת, אמנות באשר היא – מוקעים כבורגניים. זוהי הסיבה שאמנות פוליטית רדופה ברגשי נחיתות ביחס לאקטיביזם פוליטי אמיתי, ויוצרת מוטציות כגון הצלם בוריס מיכאילוב והנקרו-ריאליזם שלו, שמנציח הומלסים רוסים בעירום, מפשיט את המנושלים מרכושם האחרון – הכבוד – בדינמיקת הכוונות-טובות-מובילות-לגיהנום של לסייע להם באמצעות חשיפת חסכם לכל, כאמנות מגויסת לדבר האמיתי – פוליטיקה. כמה ממצולמיו של מיכאילוב מתו מקור, רעב או מחלות בזמן שהפורטרטים שלהם עדיין הוצגו ברחבי העולם. הנקרו-ריאליזם עושה מעגל שלם עד שהוא הופך לסוג רדיקלי של אמנות מופשטת – הפשטה גם של הבעיה הפוליטית שיוצרת את התופעה של ההומלסים וגם של האינדיבידואלים הספציפיים שבתמונה. אפילו תוכניות ריאליטי שבהן מנחה סלבריטאי בוחר איזה אומלל מקרי מההמון ומציל אותו עושות יותר טוב ממשי מאשר הלקיחה המיכאילובית את ההיגיון של האמנות המרקסיסטית לקצהו. אצל מיכאילוב אין לא הצלה ולא תקווה. לא פרקסיס ולא מיתוס.

***


האם יש מוצא? אצביע בכלליות על כמה תוואים אפשריים בדרך לניצחון על האדונים האפורים. יש צורך בחיבוק ובקבלה מחדש של צורות ותפישות מסורתיות. האוואנגרד והאמנות הקונספטואלית מעולם לא היו באמת שלילה של הדרכים הישנות, רק הרחבות וחפירת הסתעפויות שלהן. המקום שבו האוואנגרד והאמנות הקונספטואלית חזקים אינו בהצהרת הכוונות והמטרות, אלא בסטייל, בצורה שלהם. שם נמצא הרצון לעוצמה שלהם. שבירת הקיר הרביעי בתיאטרון, טלוויזיה אינטראקטיבית במובנה האוטופי, אמנות מופשטת – כל אלה לא רק שלא עולם ישן עד היסוד החריבו, אלא להפך, הן חיזקו את כוח משיכתו ולו רק מעצם העובדה שאותו עולם הוא כעת אופציה לבחירה ולא האפשרות היחידה. כאן נחה העליונות הקריטית של האמנות, שבניגוד לפוליטיקה לא החריבה ולא השמידה, אלא הותירה קצות חוט לאספקטים נשכחים של הציביליזציה שאנו זקוקים להם. אפשר להרחיב את השיח הזה כדי שיכלול גם רציונליזם, פוליטיקה ומרקסיזם, ויכלול אותם כסטייל – כלומר, יאפשר שימוש בהם שנובע מהנאה אסתטית מהשפה שלהם ומהסאונד ומהצורה שלהם, ולא מהאמונה החולנית שהם נכונים.
העבר המלחש הזה זנח מזמן את השוליים הסהרוריים של הפוליטיקה והאמנות כאחת, והוא זורם בגאון לתוך תתי-המודע הקולקטיביים עם הגל של סרטי הראווה ההיסטוריים, המיתולוגיים והפנטסטיים שיוצאים מהוליווד. אפשר להיווכח בעוצמה שבה נראטיבים אמנותיים מסורתיים (מלודרמה, אגדה) משמשים לעיסוק באייקונים, אמונות ואסתטיקות של העולם העתיק עצמו. כל מה שצריך עכשיו זה קצת יותר ויקינגים בפתיחות של תערוכות.

ג. ולסיכום

בחלל שבו פירק הפוסטמודרניזם את דיקטטורת הנראטיבים הגדולים נפתח מרחב להחלפת נראטיבים של אמת בנראטיבים של יופי.
כמובן שזוהי הצעה מורכבת יותר מזו של אסתטיסטים רומנטיים מסורתיים. מובנים של יופי נקבעים כבר באורח דמוקרטי בשוק הפופ המותאם-ליחידים שדנו בו. אנחנו צריכים רק לאמץ את הדינמיקה הזו. נראטיב של יופי איננו הכתבת טעם, אין מטרתו לקבוע מה יפה ומה לא – זה כמובן רק ישקף מחדש את הנראטיב של האמת.
אני מתכוון לטעינה ממשית של היחסיות בפוטנציה מלאה. להתמסרות מוחלטת לנראטיבים/אשליות האישיים שלנו. המובן הפוסטמודרני של (נא לקרוא בקול יבבני ומאנפף) "זוהי האמת שלי" מעולם לא הובן כיאות. הוא רוקן וסורס כי מעולם לא נוצק בו רצון לעוצמה. הוא נהיה יבבני ומאנפף ברגע שבו לומר שהאמת יחסית הפך זהה ללומר שהיא אינה אמת כלל. אנו אומרים, זוהי האמת שלי, זה מה שיפה בעיני – אבל אסור שזה יישמע מתנצל! זה צריך להישמע חזק, מפתה, מתגרה ותוקפני. עלינו להשקיע פנאטיות שנתגלתה-מחדש במה שבעינינו יפה באופן אישי. זה יתאפשר ברגע שנכיר, בתמיכת המדע, בפוטנציה של הצומת האישית שלנו בריזום, באינסוף. שנעשה מה שבסטיאן עשה.
הרציני והחשוב צריכים להיות משולבים עם המענג. ובזה אני לא מתכוון שצריך יותר סלפסטיק בסרטים דוקומנטריים על פלסטינים (המממ...). כוונתי היא שתחום ההתמחות של האמנות צריך להיות מיזוג האינטלקטואלי עם החווייתי, מחשבה ופעולה, הרהור ואינטימיות, ישן וגם חדש. שאני אשתוק עכשיו?
האמנות שוב תפרה את הכלכלה, התרבות, המדע. בעת ובעונה אחת יהיו לה הכוח והסמכות לקום נגד הגאות לכשתהפוך לדכאנית (הגאות, לא האמנות). החלל הריק שתופסת כרגע האמנות הפוליטית זקוק לכך בדחיפות. עכשיו.

גרסת הדפסה גרסת הדפסה
תגובות גולשים
הוספת תגובה
1
כה לחי! (ל"ת)
ר_ז

פורסם ב-00:30 ,01/03/2007
2
איזה יופי
בועז גולדברג

מאמר מאלף.

פורסם ב-01:52 ,01/03/2007
3
"ספר האמנות לילדים"
נווה

מה יש לכל העולם על אמנות - נכנסתי לסטימצקי אני רואה מבצע על ספר האמנות לילדים - נכנסתי לצומת ספרים אני רואה גם מבצע... הכל אמנות בזמן האחרון...

אי-מייל פורסם ב-09:01 ,01/03/2007
4
אל תהיה שבוי של תיאוריות.
מוטי סגרון

מה שאתה מתאר כאן איננו קיים.הוא נמצא בתיאוריה מעניינת שהמצאת בינך לבין עצמך.אפשר לטעון גם מדוע להמשיך ליצור?האם לא עדיף למלא את הכיסים בחזיזים להדליק ולקפוץ מגשר.אמנות פוליטית לא בחלל ריק כוחה. בעצם קיומה.כוחה לא גדול ומשפיע כמו תרבות הפופ.אמנים לא יכולים כלכלית להחזיק את אמנותם.והממסד יודע את זה.ומאחר שהממסד וכוחות השוק, חד הם.כוחה יגדל ויתעצם אם ימצא צדיק בעל אמצעים בסדום הגלובלית.או התאגדות או חיבור של כול האמנים הנ"ל.חיבור לשם המשך קיום.בעייתי אבל אפשרי.אני דווקא אופטימי.מסכים איתך שעל האמנות הפוליטית לטפל מעט בתוכן ולארוז את זה יותר יפה.שיהיה קל לראות.הדברים קשים ממילא.

אי-מייל פורסם ב-06:08 ,02/03/2007
5
lo hevanta
Avi Pitchon

you think the ariza is the tafel, and Im saying its everything. Ideas are ariza too, btw. If political art is not beautiful it is part of the problem. Its not about making it easier its about aestheticising politics, because politics are a shape like all other shapes. Aesthetics are the origin of politics not vice versa. The poverty of political art comes from this forgetting, or denial.

אי-מייל פורסם ב-17:00 ,02/03/2007
6
פיטשון תעשה לי ילד פנטסטי (ל"ת)
אמיתי סנדי

אי-מייל פורסם ב-17:09 ,03/03/2007
7
חזק
צ'יקי

יכול להיות שהמאמר היה צריך להיכתב במספור אחת שתיים שלוש וכו' כי חלק מהרעיונות אוטונומיים ומעניינים והולכים לאיבוד בגושי המלל. אני מאוד אוהב את הטענה "לצערנו, האמנות הביקורתית מוכתמת קשות על-ידי אנליטיקה נוקשה, אקדמיסטית וכו'" ואת הקריאה לפנאטיות. אני לא מסכים עם הטענה שהאמנות נוטה לגישת מלחמתת המעמדות. ודאי לא האמנות הישראלית. מעמד פה משמעו הדבר שתולים עליו את התמונות.
כמו אמיתי בבלוג שלו, אני מאוד אוהב את הקריאה הפתטית של המאמר, הייתי אומר שיש בנוקשות של המאמר (ושל הכותב) משהו מרענן. כמי שמנהל איתך יחסי אהבה שנאה כבר עשר שנים, אני מלא הערכה למאמר. יכול להיות שהורדת חלק מהאיזורים האקדמיסטיים שבו, שנראים כמו ממבו-ג'מבו, היתה מבליטה יותר את הצדדים הארוטיים והספרותיים במאמר (היקום היא דיווה!) ואת הרעיונות החזקים (הנה התלונות על הלועזית).
למעשה, אפשר לומר שהמאמר פונה למאמר ותוקף את עצמו. די עם האקדמיזם הדכאני וכו'.

פורסם ב-22:44 ,03/03/2007
8
לצ'יקי
אלמוני

נראה לי שהניסוחים הבארוקיים של פיצ'י הם לא בהכרח אקדמיזם, אלא דווקא ניסיון לתבל את הטיעונים הלוגיים שלו באסתטיקה צורנית כלשהי על חשבון הקריאות. כלומר הוא מנסה ליצור מניפסט שיהיה לא רק משמעותי אלא גם מרהיב צורנית. אני די בטוח שהוא היה מסוגל לכתוב קצת יותר ברור אם הוא היה רוצה, אבל זה היה משעמם אותו.

פורסם ב-22:52 ,03/03/2007
9
אלמוני זה אני (ל"ת)
אמיתי סנדי

אי-מייל פורסם ב-23:20 ,03/03/2007
10
שאלות ששאלתי את עצמי
אלמוני

האם אמנות יכולה להיות כלי ביטוי לטרנסצנדנטלי? יתכן שלא: לי נראה שההסטוריה של האמנות היא היסטוריה של כישלון מתמשך לתאר את הבלתי ניתן לתיאור. נכון שהכשלונות האלו מרגשים ואהובים. וגם: האם החופש לא יוצר בהכרח בעיות מוסריות קשות? העדר אלוהים יוצר בהכרח זוועות. כשאדם יוצר, מנסה לברוא, בלי תודעה של ישות שמעליו, הוא משוחד, אינטרסנט, לא מוסרי, מעוות ומעוות.

פורסם ב-17:06 ,04/03/2007
11
אלוהים מלך הוויקינגים!
זוננשייין

הלו אבי
סופה של פנטזיה קולקטיבית איננה סופה של הפנטזיה/סטייה של האנידוודואל הראדיקל אלה סופה של פנטזיה משוכתבת של האספסוף.

ונכון...האמנות שמשרתת את אותה פנטזיה מתה וימותו איתה האמנות ואמנים המשרתים ציבור או רעיון קולטיבי{פוליטי}.
אמן!

קשה לי קצת להיתיחס לאמנות כאילו היא מנותקת לחלוטין מאלה שיוצרים אותה

ואולי פשוט מזה:
אולי הצורך של האמן הוא ליצור ותפקידה של האמנות לתעד .
כמו תורת הקוואנטים רק הפוך (-;

פורסם ב-22:03 ,04/03/2007
12
פפפףף
נו מה עכשיו!

כל הקיא הליטרלי הזה, ככלבלב הרודף אחר זנבו שלו.

פורסם ב-01:28 ,05/03/2007
13
וואיי ווואאאאיי
נבוכדנצר

כל המאוננים מגיבים למאמר שהם לא הבינו.
איזו פארסה!
פיטשון, לבי איתך. כותב נפלא, אך מוציא את הנחשים ממחילותיהם

פורסם ב-02:45 ,06/03/2007
14
תיקון, סליחה
נבוכדנצר2

התכוונתי ל: גולדברג, קיצ'י וסנדי. את סגרון איני מכיר אבל הוא בדרך הנכונה... בטח קומוניסט

פורסם ב-02:46 ,06/03/2007
15
וואיי ווווואי בתכלס,
אוראל

תכלס.
תהרגו אותי גם מה אקדמאי פה.
הכל כאן מלא בהשחתה ללא רחם של מונחים שלא היו עוברים צנזורה וביאור אקדמאים לעולם.
לקח לי שנה של צרחות מהחיים על ב"ז עד שהבנתי מאיפה הוא מוציא את ההגדרה המנותקת מכל תפיסה היסטורית או תאורתית של
"מרקסיזם" שהוא אימץ.
תאמינו לי אנשים שלמדו הרבה שנים הרבה מילים לא היו מאשרים דבר כזה.

אי-מייל פורסם ב-04:00 ,06/03/2007
16
הפירורים של הבמבה
מוטי סגרון

לכול המגיבים האחרונים.אתם נשמעים כמו חבורת ילדים שיצאה מהפיצוציה ומדברים בפה מלא במבה.מתיזים קולה לכול עבר לא הבנתם את המאמר כי אתם לא שם.אני קומוניסט?את זה לא אמרו עלי.במקומכם הייתי טורח לבדוק לפני.

אי-מייל פורסם ב-06:54 ,06/03/2007
17
רוצים יותר סינונימים ובפונט יותר קטן! (ל
דיצה וגילה

פורסם ב-18:21 ,06/03/2007
18
שו?
vogo

בוענא עח שלי צריח מילון ליקרוע מא אטא קוטב
לו עבנטי עפ מילא עחי. זוט עיבריט?

פורסם ב-09:26 ,09/03/2007
19
פיטשון פשיסטון (ל"ת)
אלמוני

פורסם ב-11:43 ,10/03/2007
20
mein gott
Berliner

So many words
אקט של דמיון טהור (טהור במובן הכימי, האלקטרומגנטי, התת-אטומי)
Pray tell what any of these words mean in this context
You are giving radicalism a bad name

פורסם ב-19:32 ,10/03/2007
21
uhmmm
אלמוני

http://www.physics.nyu.edu/faculty/sokal/

פורסם ב-19:35 ,10/03/2007
22
פטפטת נשגבת
TOM

עוד ערימת גבבה של פיטשון , נניח שאפשר לקבל טקסט כאקט פוליטי/אמנותי או מה שלא יהיה , בסדר , אבל למה היומרה הזו ,והשימוש הזה במילים מפוצצות כאילו , ולמה המגלומניה הזו , אולי הבקורת דורשת הכללות ,ומתן פתרונות לתהיות על מצב התרבות והאמנות כן הגות אין פה.
במקום זה יש מלל ועוד מלל והתפתלויות ורמיזות קלושות ואנקדוטות צפופות ושימוש כביכול בלתי-מרוסן בעוד מונחים ועוד מונחים שספק אם אדם אף המשכיל יהיה מסוגל לצלוח.

ובעת ההיא המשכיל ידום , יותר טוב לא להתעסק עם השאריות הדלוחות של התופעה , אולי השיא של התופעה יתפוצץ בקול רעם נצמית ונדע כי באמת הגיע העת לתקשר שוב פעם בצורה הגונה בין אנשים.

פורסם ב-00:30 ,11/03/2007
23
די לרידוד
הזונה מבבל

כל מי שמתלונן על השפה הגבוהה כנראה לא קרא טקסט פוסט מודרני מימיו. המאמר של פיטשון זה "מוגלי בחצר הילדים" ליד לקאן, ובכל זאת מתלוננים.
די לרדד את השיח, מותר להתאמץ מעט כדי לגמור משפט

פורסם ב-07:56 ,11/03/2007
24
TOM - צודק. השיח הזה מסריח! ולזונה כנסי
שרון זרגרי

כן כן להסתובב בתוך גלריה עם קלסר ולהתחבא מאחורי השיח, זה כל מה שאני יודעת לעשות, אה, כן, ואחר-כך לבקר בסטודיו של חבר שעושה דברים מה-זה מקסימים, ולאצור תערוכה קבוצתית וצריך למצוא לזה נושא אחרת איך זה ייתחבר? הרי כבר לא מספיק להתבונן על הדבר עצמו ולחשוב, צריך לקרוא את הטקסט ולהבין אותו טוב טוב! אחרת אני סתם אחת שמתברברת, ולוקחת את התחת שלה מחלל אחד לחלל ריק אחר, ומנסה למלא את מה שחסר באיזה שיח שיוצא לי מהלימודים האקדמיים, אני לא יודעת מה זה להכשל ומה זה ליפול אל תוך הסבך של האנשים הקטנים, כי השיח של עולם האמנות מחזיק אותי קרובה לעננים, אני אף פעם לא נדחקתי לשוליים או הייתי חסרת כל, אני אשה עם מגפיים וקלסר תחת זרועי ותחת שמתגלגל במישור האינסופי. אני אוהבת אמנות ועיצוב גם ובמיוחד את האמנות שנוגעת בעיצוב - ולהיפך! כל עוד לתחת שלי יש כיסוי חם ונעים המלים שלי לא צריכות כיסוי כי גם ככה אחרי זמן-מה שוכחים, ככה זה בחיים. עובדים מתים ושוכחים. גם את האמנים הקטנים ואת הטקסטים המנוונים.

אי-מייל פורסם ב-11:13 ,11/03/2007
25
שרון זרגרי התגובה שלך נורא נורא משעממת
25

שרון זרגרי התגובה שלך נורא נורא משעממת
נורא משעממת

פורסם ב-10:14 ,12/03/2007
26
הערה.
אלואיזיס

נחמד הטקסט אפילו משעשע. (כן,גם אני אהבתי את "היקום הוא דיווה").
להבא השתדל להביא דוגמאות אחרת זה נשאר מופשט ומנייריסטי.
ואם ההיסטריה הוורבלית עושה לך את זה- סבבה, אבל זה צריך להיות נקי מאוד מאגו ("הכו בי"....והטון היומרני שבו אתה מתאר את חווית האדידס...זה לא עובד.)
ולתוכן- כל מה שאתה אומר על אמנות,נובע ומוסבר (אבל לא מוצדק) ממצב התודעה הנוכחי שלנו. לא רק כצרכנים מול תרבות אלא כיחידים מול אלוהים (אלוהים במובן הסקסי ביותר של המילה).
הניו-אייג' הוא תחליף נבול נבוב ואף כאוב של הדתיות האמנותית שקיימת אצל כל אמן-ית גדולים באמת ( ראה את צבי הנינג'ה, אל גרקו,בלייק,גרונוואלד,סזאן,בויס,וכן הלאה...זה לא מקרי שהתיאור נפסק.) והיא תנאי לכל יצירה אמיתית.
הנשגב, האיןסופי, הוא לא רק סטייל. הוא מדיום. נשאל את עצמנו על המכונות שבנינו לעצמנו לייצר בהם תמונות. ונתהה..
god posing for a snapshot
לסיכום- סחתיין על האימפולס. הבה נקווה שזה יוביל לדיונים משמעותיים יותר.

פורסם ב-22:06 ,13/03/2007
27
האם פיטשון בוכה?
TOM

ועוד תהיה לא דרמטית ,הרצון לעוצמה מביא לעוררות מינית או שסתם חידוד אינטלקטואלי נדוש?

פורסם ב-23:19 ,13/03/2007
28
25 החיים משעממים בלי כסף, בידור עולה כסף
יוסי מנטה

פורסם ב-08:34 ,14/03/2007
29
הזיה קולית
עודד

יש לפזול לשוליים. לחפש בהם מוטציות תרבותיות. לתקשר בשפה שאינה צריכה לקסיקון.
יש לגבש חזית שאינה במגע עם מרכז כול שהוא עד כי הופכת היא לליבת המרכז.כי אז ילטפו את גופנו רוחות השמיים הטובות בהזיה קולית

פורסם ב-00:35 ,23/03/2007
30
השיחה מועברת לנציג שהתפנה
המרמן

...נשמח לעמוד לשירותכם
...אנו מטפלים בפניות קודמות
...אם ברצונך להשאיר הודעה לחץ אחד
...אחרת נא להמתין

אי-מייל פורסם ב-12:10 ,26/03/2007
31
מה זה הקשקוש הזה
אחמד דוד פרידריך

אמנות צריכה לדבר על הכיבוש

פורסם ב-21:59 ,01/04/2007
32
לאקאן עם היצ'קוק (ל"ת)
חצי חציל

פורסם ב-16:44 ,02/04/2007
33
פיטשון?זקן, אבל תותח (ל"ת)
portselatsia

פורסם ב-19:10 ,23/06/2008
מתוך שוטף ומתמלא
--
בזהירות ובאירוניה: עיון...
בזהירות ובאירוניה: עיון... שוטף ומתמלא
--
אם רובוטים יכלו לצייר... שוטף ומתמלא
ללמוד ציור מפורמייקה, או: בשבח... שוטף ומתמלא
עולם של קומבינציות שוטף ומתמלא
מוסף | שוטף ומתמלא | טורים | מדריך | קהילה