בעקבות פרויקט "שלש ערים נגד החומה"
1 "שלוש ערים נגד החומה" היא כותרת בעייתית לתערוכת אמנות. הקריאה לאמנים ליצור נגד היא קריאה שמגייסת את האמנות אל רטוריקה מילולית שהיא אמורה לחרוג ממנה. יצירת אמנות היא בהכרח חידתית, לא ידועה ומזמינה פרשנות. לכן היא אינה יכולה להסתכם בהיגד – אם ניתן לבטא משהו בשפה המילולית מדוע לטרוח בעשייה אמנותית? מעבר לכך, המעשה האמנותי לכוד בהגיונו של החדש – מה שאין בו כל חידוש, אינו יפה או מכוער באופן שלא נראה קודם לכן, הוא רגיל ומובן מאליו. מבחינתה של היצירה העמדה עשויה להיות מושא להתבוננות, אך בשל היותה כלואה בתוך דיאלקטיקה של סתירה שאין צפויה ממנה, היא נידונה למבע שטוח ונטול צללים. אם מעשה האמנות כמה לחריגה מן היומיומי, העמדה מגבילה אותו לבנאלי; אם הוא שואף להפוך את שנסתר מן העין לנראה ולהבליט ברגיל את המיוחד, הרי שהפסוק "אני נגד החומה" תוחם אותו במובן מאליו.
על-פי המוסכמה התרבותית, הכ??רזה היא הפורמט המתאים לאיורן של עמדות. האם "שלוש ערים נגד החומה" היא תערוכת כרזות? גיוס המדיה הוויזואלית לטובת המחשת העוצמה הרגשית הכרוכה בנטילת עמדה בסוגייה המטרידה את הציבור הוא עניין לגיטימי, שאף נלמד בבתי-ספר לאמנות תחת הכותרת "עיצוב גרפי" או "תקשורת חזותית". לעומת זאת, אמנות המסתפקת בגבולות ההיגד היא במקרה הטוב בנאלית, כלומר אמנות גרועה. החשש מן הבנאליה, מן המובן מאליו, הוא מין ענן שחור השוחר לפתחו של כל אמן. עבודה בנאלית אינה רשאית לעבור את סף המוזיאון, משום שמעשה האמנות הוא פעולה של הענקת ערך, והמוזיאון הוא בית-מקדשה של פעולה זו. המפלט שמספקת הכרזה הוא פתרון נוח לכאורה – יש מקום במוזיאון לכרזה, כל עוד היא מוגדרת ככזו. קריטריון המצוינות של העבודה משתנה בהתאם – החדשנות נמדדת ביכולת למצוא פתרון ויזואלי מחוכם שימחיש את המסר המילולי. האמן הופך לאומן, ואין מצפים ממנו לאקט של חריגה שיבטא איזו אותנטיות רוחנית נשגבת. הדרישה היא כמעט הפוכה – עליו להתאים את האמצעים למסגרת שנקבעה מראש, ולנייד את החדשנות מן הרוחני אל הגשמי. החדשנות תימדד בטיב ההתאמה בין ההיגד לשפה החזותית. במקום לחרוג נדרש האמן שהפך לאומן להתאים באפן חדשני.
נדמה, אם כן, שכדאי לעמדה המעוניינת בתעודת ערך להתלבש בשלמת הכרזה. יש כאן הזדמנות פז – תערוכות של כרזות במוזיאונים לאמנות הפכו מזמן לעניין שכיח. לכאורה, האמן בתפקידו כאומן זוכה בערך הנחשק. מי שמרוויח, לאמיתו של דבר, הוא המוזיאון על חשבון הכרזה. כשהמוזיאון מסמן את הכרזה כתופעה תרבותית, הוא מנכס את העוצמה הפוליטית שלה לעצמו. הכוח שיש בכרזה לומר משהו על המציאות הופך למסמן גרידא, והמוזיאון משתמש בו בכדי להגדיל את העוצמה שלו במרחב הפוליטי. בעודו ממקם את עצמו כזרקור תרבותי וכארכיב, שואב המוזיאון מן הכרזה את החיוניות הפוליטית שלה, מסרס את ההיגד שלה, והופך אותה לאביזר במה במחזה תקופתי. הדימוי הפוליטי זוכה אמנם במעמד של אייקון, אך מחיר ההשתתפות במאגר הדימויים הקולקטיבי הוא יקר – הוא הופך לבנאליה. הבנאליה היא אנטי-אמנות ואנטי-פוליטיקה.
בריאן היגבי, 2005
2 הבנאליזציה היא כלי הנשק היעיל ביותר כנגד היריב הפוליטי, והאמנות היא רק אחת מזירות ההופעה שלה. חרדת הבנאליה היא התוצאה הישירה של הטרור הפוליטי שמפעיל המשטר העולמי העכשווי, והיא מופעלת במקביל על-ידי מוסדותיו השונים – הכלכליים, התקשורתיים, התרבותיים. החומר הפעיל בכלי הנשק הזה הוא אסתטי, וריקון הדימוי הפוליטי או המילה ממשמעות הוא התוצאה המבוקשת. כך איבדו ממשמעותם מונחים כמו "דמוקרטיה" או "סרבנות", ועצם האקט של נקיטת עמדה פוליטית הפך, כידוע, למוצר כבר מזמן. צ'ה גווארה הוא הדפס על חולצה ולהיות "בעד החומה" או "נגד החומה" זה לייף סטייל. האדישות הפוליטית היא התוצאה הרצויה של הבנאליזציה, משום שיעילותה בחיסול ההתנגדות הפוליטית גדולה בהרבה מאשר הוצאתם להורג של סוכניה. חשיפת חרדת הבנאליה כמנגנון וכפרקטיקה של בנאליזציה מגלה את משמעותה הפוליטית ועל-כן פוגם ביעילותה.
אלא שבניגוד למה שסברו מבקרי המודרניזם, חשיפה זה לא מספיק. למעשה, החשיפה משתתפת לעתים קרובות מדי בחדווה רבה בבנאליזציה של מה ששאפה להציל, והופכת לשותפה פעילה במשטר חרדת הבנאליה. אם אמנות הנוקטת עמדה מסתכנת בכך שתסיים את ימיה ככרזה על קירות המוזיאון, אולי לא כדאי כלל להתנגד; אם המאבק למען זכויות אדם באזורי מלחמה משרת כשסתום לחץ גרידא של המעצמות ומאפשר להן להשליט את משטרן – מה הטעם במאבק? הביקורת על אמצעי ההתנגדות נוטה לשכוח שמטרת המאבק בבנאליזציה ובמראית העין העובדתית שלה, הבנאליה, הוא מאבק למען האנושיות, האפשרות לחריגה מן המובן מאליו, השלטון העצמי, החירות, האכפתיות (caring). אם הביקורת אינה מגייסת את החשיפה למען המאבק הזה, הרי שהיא משרתת בצורה היעילה ביותר את הטרור הפוליטי של מתנגדיה. כך יוצא שהאמנות העכשווית נוטה לעסוק בחרדת הבנאליה דווקא מכיוונה של הבנאליזציה; מכיוון שמי ששואף לאתגר את הבנאלי כדי לבטא תקווה אמיתית להשבת האנושיות עלול לסיים כקורבן לבנאליזציה, הרי שמסוכן הרבה פחות לערוך בנאליזציה לבנאליה – להגחיך את הריק. אם לא ניתן לגעת בנשגב ונגזר עלינו לבוסס במדמנה, כדאי לפחות להשתתף בעליצות באורגיית הדימויים ובחינגת הריקון.
אלא שהתנגדות, באמנות כמו בזירות האחרות של החיים הפוליטיים, דורשת מוכנות נפשית להסתכן, עצבים חזקים ונחישות להאבק. הפעיל הפוליטי והאמנית הפוליטית הם בראש ובראשונה פלקט משום שיש למישהו אינטרס להפוך אותם לכאלו, ותפקידה של הביקורת הוא לסייע להתנגדות להיות אפקטיבית יותר ועמידה יותר לבנאליזציה. אם היא אינה מגייסת את כוח החשיפה שלה לשם כך, הרי שהיא מסייעת לחרדת הבנאליה ולאווירת האדישות הפוליטית שהיא משליטה. המאבק בבנאליזציה הוא, בין היתר, גם מאבק למען המאבק, שכן אחד מכליה היעילים של חרדת הבנאליה הוא ריקון המאבק מתכן, עד כדי שלילת עצם אפשרות קיומו בתודעת הציבור. מי שמתנגד היום למוקדי הכח העולמיים – לטרור של התאגידים ושל המדינה המודרנית הליברלית בבית ומחוץ – צריך לשאול את עצמו מהם הכלים היעילים ביותר ליצירת מאבק אותנטי וכיצד ניתן ליצור התנגדות שתהיה עמידה יחסית נגד חרדת הבנאליה. אם החשיפה יכולה להיות כלי לייעול המאבק, הריהי מבורכת. אם תוצאתה העיקרית היא הנחלת האדישות הפוליטית והכחדת התקווה שמאבק למען האנושי הוא אפשרי, הרי שהיא משרתת את האויב. זה הזמן לנקוט עמדה, ולנקוט עמדה פירושו גם להתייצב אל מול חרדת הבנאליה.
אמיתי סנדי, 2005
3 ההתגלות הראשונית והשכיחה ביותר של טרור הבנאליה, היינו, הסתרת המזוויע תחת מראית העין של הרגיל, קוראת ראשית כל לאצבע המורה לעשות את מלאכתה – להראות. במסגרת המאמץ לחשוף את מנגנון הבנאליזציה מבלי להתמכר לו, "שלוש ערים נגד החומה" מטפלת בבנאליות של הרוע – המקום בו האדישות לסבל וההתנערות מן האחריות ליצירתו הם בבחינת פעולה שגרתית, ואולי אפילו הימנעות – פאסיבית, נהנתנית, סתמית.
מצדה האחד של החומה מתנהלים החיים כרגיל. אלו שיש להם, ומוכנים לעשות הכל כדי לשמר את המצב הזה, ממשיכים את חייהם הנעימים אל מול האומללות שכלאו בצד השני. בישראל, הבנאליזציה הזו נוכחת בכל פינה בשיח – הישראלים ממשיכים לטעון שהחומה מגנה על חייהם תוך גיוס עקרון המידתיות. ההגנה על החיים מצדיקה את אי-הנוחות הזמנית שחווים הפלסטינים. בניית החומה אינה פעולה של ממש שיש לשלם עליה מחיר, אלא פשוט המנעות מטרור המתאבדים, כלומר מן הפעולה של האחר. אלא שהטענה הגורסת כי החומה חיונית לחיים מצידה האחד ואין כל זוועה מיוחדת במה שהיא יוצרת בצד השני אינה סתמית. היא זקוקה למנגנון קוגניטיבי ולמאמץ תכנוני אדירים כדי לתחזק את מראית העין הבנאלית שלה. הנוסעים בכביש 443 למשל, המקצר את הדרך בין ירושלים לתל-אביב ומאפשר רצף יהודי בין שני המטרופולינים, אינם יכולים לראות את תוצאות הרווח הכלכלי שלהם. הכפרים הפלסטינים שאיבדו את אדמותיהם ואת חופש התנועה שלהם פשוט מוסתרים מעיניהם על-ידי מערכת של גדרות וחומות וממילא נאסרת עליהם הגישה לכביש. אלא שהחומה לא נועדה רק כדי להסיר אחריות מתוצאותיה שלה עצמה, היא מסתירה גם את הכיבוש ההולך ומעמיק, ואת סירובם של הפלסטינים לשכוח פשעים ישנים יותר. החומה אכן חיונית לחייהם של הישראלים משום שהיא מבטלת את האפשרות לקחת אחריות ותוך כדי כך עורכת דה-פוליטיזציה לכל התנגדות לכיבוש. פיגועי התאבדות או זריקת אבנים על כוחות הכיבוש הם אותו העניין עצמו, משום שהפלסטינים הם חיות אדם, ולא משום שמישהו נישל אותם מחייהם ומרכושם. למעשה, הישראלים משוכנעים שבהסתרת הכיבוש הם יצליחו למחוק גם אותו וגם את תיק 48'. בכך הופכים את גושי הבטון לכלי אפקטיבי במיוחד במאמץ להסרת האחריות לנכ??בה, לכיבוש הגדה, ולבסוף גם לחומה, משום שלא ניתן לראות את תוצאותיה המוחבאות מעברה השני. באורח פלא בא לציון גואל – הפלסטינים נעלמו ועמם האשמה והסיכוי לקחת אחריות ולנסות לתקן.
מבט שני בעבודות הללו מגלה שדברים שרואים מכאן לא רואים משם. אין עבודות פלסטיניות העוסקות בבנאליות של הרוע. מי שנכלא מצדה השני של החומה לא יכול לראות בה משהו בנאלי. הבנאליות של מצב עניינים שבו יש מדכא ומדוכא וזה בסדר גמור, אינו רלוונטי עבור הפלסטינים. גם המנגנון של חרדת הבנאליה אינו רלוונטי עבורם, גם משום שבמקום שבו יש מאבק על היכולת להגיע ממקום למקום או על הסיכוי להתפרנס, קשה מאד להיאבק על משמעותם של הדימויים. החברה הפלסטינית עוד לא מימשה את השאיפה הלגיטימית שלה לשלטון עצמי, ועמה את התקווה המפוקפקת לקיים משטר דמוקרטי-קפיטליסטי שידכא את מתנגדיו באמצעות השלטת אווירה של אדישות פוליטית. במצב עניינים כזה לאמנות ולהתנגדות יש תפקידים אחרים.
לאון גולוב, "We Can Disappear You”
4 בעולם האמנות, הכפוף מטבעו למשטר חמור של מבחנים המעוגנים בהקשר תרבותי ופוליטי, הניסיון להציג ביחד הוא קריאת תיגר משמעותית על ההתחייבות הראשונית לייצר אחידות אסתטית ולעמוד בסטנדרטים הנדרשים. מעבר לכך, התערוכה מציבה לעצמה אתגר בלתי נסבל ממש – יצירת שותפות וסולידריות בין אמנים שונים, כשעבור חלק מהם האפשרות ליצור ולהציג מוגבלת מאד, ולעתים קרובות היציאה מגבולות ארצם פשוט אסורה. ההתחייבות הזו לסולידריות חוצת גבולות לאומיים אינה נשענת על האמונה הנאיבית שתפקידה הטבעי של האמנות הוא למוטט את החומות או שיש לה את היכולת לעשות זאת. במקום זה, התערוכה לוקחת עמדה פוליטית וניצבת לצד האמנים הפלסטיניים במאבקם להשמיע את קולם מחוץ לתחום החומה הפיזית והתרבותית. הצבת העבודות ביחד בשלוש ערים מונעת את האפשרות לערוך בנאליזציה לאמנות הפלסטינית. אם בהקשר הפלסטיני תערוכה פלסטינית נגד החומה היא מעשה פוליטי המגויס למאבק לאומי, בהקשר הבינלאומי היא עלולה להיות קורבן לבנאליזציה אפקטיבית במיוחד. התערוכה המשותפת ברמאללה מגנה על האמנות הפלסטינית בתוך הקשרה התרבותי מהאפשרות שתהפוך לאמנות מגוייסת, שכן תערוכה משותפת עם אמנים ישראלים יכולה להתפס דווקא כנורמליזציה שאינה משרתת את האינטרס הלאומי. התערוכות המשותפות בתל-אביב ובניו-יורק מגנות עליה מפני מנגנוני הבנאליזציה של עולמות האמנות הלוקאליים.
במקביל, האמריקאים יזכו לחסינות מסויימת בניו-יורק מפני חרדת הבנאליה המקומית. עבודות נגדלא רק שאינן בון-טון במוזאליה העכשווית, הן No-Noרציני בבירות האמנות בעולם. הן יכולות להתקבל ממש רק אם הן מתכתבות עם מנגנון הבנאליזציה ברמה כזו או אחרת, או אם כרטיס הכניסה שלהן הוא "נאיבי". כלומר, אם הן באות מחלק אחר של העולם (או מן העולם השלישי שבתוך העולם הראשון), ואז הערך שלהן נמצא באופן פרדוקסלי בשיוכן לקטגוריית תצוגה "נמוכה". שיתוף הפעולה עם פלסטינים ועם ישראלים הוא מבלבל במובן הטוב ביותר של המונח – מחד-גיסא, זו אינה תערוכה אתנית או מיצג מדוכאים; מאידך גיסא, היעדר קוד אסתטי ברור מקשה מאד להגדיר אותה כתערוכת כרזות.
מצבם של האמנים הישראלים שונה מעט מזה של חבריהם הפלסטינים והאמריקאיים – בישראל אמנות פוליטית נגד הכיבוש היא חלק מן השגרה המוזיאלית, והיא מטופחת תדיר על-ידי הממסד המקומי ומחובקת על-ידי המוסדות הבינלאומיים. מכיוון שהכל בישראל כפוף ל"לאומי", והלא-לאומי או הנגד-לאומי עדיין אינם בגדר אפשרות העולה על הדעת , הרי שגם לאמנים הישראלים היוצאים נגד המוסד יש תפקיד במוזיאון, שאינו אלא מוסד לאומי אחד מני רבים. מבחינת המוסדות הבינלאומיים, להתנגדות בתוך ישראל יש ערך מיוחד, ויוצא שהם מחזקים בכך את המעמד הלאומי של העבודות, שהרי ערכן של העבודות הפוליטיות הישראליות מוקנה להן מתוקף היותן ישראליות. כפועל יוצא מכך, יכולתה של האמנות הישראלית לחרוג מן המקום שהוקצה לה מותנית לחלוטין בהרכב הפוסט-לאומי של התערוכה.
לפיכך, המוצא היחידי של האמנות הישראלית הוא להבהיר לזירת האמנות בישראל ולעולם האמנות במערב שזהו ניסיון לפתוח מוזיאון חדש, זירה פוליטית אחרת בתוך עולם האמנות. התערוכה "שלוש ערים נגד החומה" מבשרת כי להתנגדות המשותפת של פלסטינים, ישראלים ובינלאומיים במסחה, בבודרוס, בא-ראם ובבילעין יש אמנות ויש מוזיאון. זו אמנות שמגויסת למוסד שעדיין אינו קיים, ושיש לה זיקה ברורה להתנגדות הגלובלית בשאר חלקי העולם כנגד השלטון הכלכלי-צבאי הנוכחי.
נעמה צבר, "חלק מהחומה", 2005
5 כל זאת לא פוטר את המאמץ המשותף הזה מלהציע אלטרנטיבה פוליטית ללוגיקה הרטורית בתוך עולם האמנות ומחוצה לו. במה שנוגע לאמנות, הרי שהשאיפה לחריגה צריכה למצוא את מקומה במוזיאון החדש – המחוייבות לאנושיות ולהתנגדות חייבת לחדש, לגבור על הרגיל ולספק מאבק ראוי לחרדת הבנאליה. אמנם אין כל רע בפורמט הכרזה, אך הפוליטי אינו צריך להסתפק בה – הוא צריך לקוות ליותר. לא מדובר רק בשיקול פרגמטי ותחרותי אל מול הבנאליזציה, אלא במחויבות אותנטית לאפשרות הגלומה במעשה האמנות לנסוק אל מעבר למובן מאליו. לפיכך, יש להתגבר על הפיתוי להכנע לפשטנות שמציעה כל פעולת נגד. הדיאלקטיקה של ה"בעד" וה"נגד" של הספירה הרטורית מכילה בתוכה פוטנציאל של השטחה והשתקה העלולות לעקר את המאמץ הראוי לנקוט עמדה. זוהי משימה פרדוקסלית, משום שמשמעותה היא שכדי לנקוט עמדה בעד האנושי ונגד הדיכוי, אי-אפשר להתמסר לחלוטין להגיון הבסיסי של הסתירה הרטורית. האמנות הפוליטית צריכה להתמקם בנקודה הקריטית המתניידת בין התמסרות לעמדת הנגד ובין התנגדות להגיון שעמדה זו כפופה לו.
עדיין לא ברור כיצד ניתן יהיה לשפוט אם הושגה אותנטיות אסתטית מן הסוג הזה. ומי ישפוט אם זו "אמנות טובה"? הרי ברי שהמוזיאון החדש לא יוכל לאורך זמן להסתפק באוטוריטה הקיימת, שכן בהיותה מוקד כוח קבוע אוטוריטה זו אינה יכולה להיות מקובלת עליו. מה יהיה הקריטריון להצלחה במרחב הגיאו-תרבותי שנקרא העולם, זה המכיל בתוכו פוטנציאל לריבוי אינסופי המתנגד לשליטה ולהאחדה? בעיית הקריטריון החדש הנדרש כאן היא גדולה במיוחד על רקע ההפרשים העצומים בעוצמה הסימבולית בין המשתתפים השונים. האם הקהילה האמנותית הגלובלית תצליח להמנע משחזור יחסי הכוח הקיימים? איך ניתן לאפשר זאת? כיצד ניתן להאבק על כך?
גם במעגלים האחרים של ההתנגדות הפוליטית האתגר הוא גדול. המצב הדכאוני שמשליטה חרדת הבנאליה מונע כאמור מאבק. אלא שהמאבק הבינארי בדגם הרטורי של "הבעד" ו"הנגד" הוא מאבק שמזמין השתקה של ההבדלים. העובדה שהשלטון הגלובלי של הדמוקרטיה הליברלית (עוד מונח שכבר רוקן מכל תכן) עושה שימוש גס בשיח הזהויות והזכויות כדי להשתיק התנגדות, אינה פוטרת את מתנגדיו מן הלקחים של המחשבה הפמיניסטית, הפוסט-קולוניאלית והקווירית של ההבדל. מי שמעוניין למחוק את ההבדל בשמו של המאבק אינו מחויב לצדק, וסופו שיחליף את הדיקטטור הנוכחי בטירן חדש-ישן. הריבוי הוא עובדה שהמחשבה הפוליטית צריכה להתמודד איתה, ולא לנסות במאמץ ריאקציונרי להפוך אותה לבנאליה. דווקא המבנה הלא-בינארי של התערוכה, והריבוי הגדול יחסית של קולות ושל זהויות אסתטיות מציע התנגדות ברורה גם לאלו הבונים חומות כדי לנשל את אלו שאין להם מהמעט שעוד נותר להם, וגם לאלו שבשם המאבק הזה מוכנים להשתיק את אלו שאין להם עד שיעבור זעם.
אין ספק שהמאבק היוצר למען האלטרנטיבות נמצא עוד לפנינו.
