מארב - אמנות . תרבות . מדיה
אודותינוצרו קשר
שלח
שוטף ומתמלא / ביקורות
רועי רוזן - פרט מתוך הסרט

רועי רוזן - פרט מתוך הסרט "בקרוב וידויים"

--

לימבו נצחי לחוטא הבתול

יהונתן סואן 2007-12-27 13:14:03   הקטנת הטקסט בכתבההגדלת הטקסט בכתבה

הערה על הפסיכו-תיאולוגיה של המיניות ב"בקרוב וידויים" לרועי רוזן

מתווה ל"התעברות טהורה"

ישנה בדיחה יהודית ידועה של האחים מארקס, אשר מתמצתת בדיוק מופלא את ההבדל בין טרגדיה לקומדיה כפי שהם משתקפים במעבר האידאולוגי החד: מן הרגע הטראגי במובהק של האדם המודרני, לקומדיה האינסופית של "אחרי-המודרנה": "הוא אולי נראה כמו אידיוט ומדבר כמו אידיוט, אבל אל תיתן לזה לבלבל אותך. הוא באמת אידיוט"!
ההנגדה בין הרגע הטראגי לרגע הקומי נשענת על מומנט החשיפה לאמת: בטרגדיה אנו נחשפים לאמת הבלתי-נסבלת של הממשי, אשר מסתתרת מאחורי האידיאולוגיה. לעומת זאת בקומדיה, בדיוק ברגע שאנו מצפים להבדל, אנו מגלים בפועל את אפסותו הממשית של רגע החשיפה – "הוא באמת אידיוט!" –  ועלינו רק לשוות במוחנו את ההבדל הטראגי-קומי בין צ'אפלין להיטלר, ולסנן חרש "יחי ההבדל הקטן..."   רועי רוזן מלהטט בפוטנציאל הנפיצות של הרגע הטראגי-קומי הנ"ל. לנוכח ההיגיון הזה, מפתה להיעתר לקריאה המפורשת בתערוכתו האחרונה של רוזן בקרוב וידויים, כאילו "באמת" היה מדובר על מעמד של וידוי. כלומר, לקחת צעד אחד אחורה ממכניקת הציטוט הקומדיאנטית והמוכרת של רוזן, ולנסות לקרוא את התערוכה כאירוע של הצהרה "פרונטלית" על אמת; ויותר מזה, מאחר שבקדימון לסרט ולא בסרט עצמו עסקינן, ניתן לומר כי מדובר באירוע של הצהרה כפולה: "הצהרה על הצהרה (עתידית) על אמת". אמנם איזו אמת ולמי להאמין?– אמת טראגית או שמא אמת קומית? אמת של מחבר או אמת של קורא (או מקריא)? אמת טקסטואלית או אמת פרפורמטיבית? אמת של מלל או אמת של קול? שוב, על מנת לדעת עלינו להידרש אל הוידוי של רוזן מאחור; לארוב לאמן-מפעיל שמאחורי הבובה המדברת (בנו הצעיר והתמים למראה של רוזן), וכמו ז'יל דלז האורב למחבר הפילוסופי מאחור, להתענג על אפשרות הידיעה-בעילה שלו ("לדעת" אותו בשני המובנים) – בדיוק כפי שהוא מתענג (איתנו) על תומו השימושי בעליל של הילד-(ילדה?)- בן.

הקדימון לסרט העתיד-לבוא של רוזן "וידויים", אמנם מאמת את חשדנו לגבי מחברו כבר בהתחלה: איננו עומדים בפני וידוי מסורתי וישיר בשום אופן. (במקרה הזה, רוזן מבקש לחמוק מן הייצוג הסימפטומטי של הפוליטי באמנות הישראלית – התשוקה הבלתי-מרוסנת להביא אל הגלריה פיסה של זוועה מן הממשי). הוידוי המסורתי, יהיה זה אוגוסטינוס או רוסו, נסמך מלוא הכובד על המודל הישיר שבו המחבר מוכרח להיות הכותב מוכרח להיות המתוודה. מסורת הכתיבה הווידוית, בהשפעת כרוניקת הוידוי הכנסייתי, נכתבת ביחס למדומיין הקולי שמציע למתוודה "גמול" מיידי, ולכן מחייב את מעמד הוידוי במה שנקרא "כנות"; וכאן חשוב להדגיש את עדיפות הכנות בוידוי על פני אמיתיות הדברים – כנות היא האופן שבו הסובייקט המתוודה מצהיר על עמדתו ביחס לאמת. על כן, רוזן דואג לסבר את האינטואיציה של הציניקן כבר מראש – 'אני מתוודה על כך שלא אני עומד לבצע וידוי': "...יו אר נאו וו-צ'ינג מי, אן אי-נו-סנט צ'יילד... אתם צופים עכשיו בי, ילד תמים/ אתם צופים בי מדבר אליכם אנגלית, שפה אותה אינני דובר. / אתם עדים לדיבוק בפעולה. / אני נמצא כעת תחת שליטתו של האמן הנודע לשמצה רועי רוזן..."
למעשה, כבר עם רגע הופעתו של הילד התמים למראה, האטריבוטים להיסטוריה של ייצוג התמימות באמנות עולים-צפים ואנו מבינים שמדובר ב"ציטוט מצוטט". אם עדיין לא תפסנו את הסיפור, רוזן עורך לטובת המאחרים הדגמה: "על מנת להדגים את עוצמתו של הכישוף המתועב הזה, אומר לכם שאני עומד להרים את זרועי הימנית בתנועת ברכה" (וברגע הזה הילד מרים את ימינו כדי להצדיע במועל-יד). כן, אנו עדים לאינוס כפול או אף משולש: מזוכיסטי וסאדיסטי, וכן סאדו-מזוכיסטי; עלינו רק להחליט, תוך שימת-לב לשיערו המגודל של המדבר וללחייו התפוחות, אם הילד-בן הצעיר הוא אנדרוגינוס או שמא הרמפרודיט? – אותה שאלה שעלינו להפנות כלפי האב עצמו (הבה ניזכר בכרוניקת ההתחזות לאישה של רוזן עצמו– בחיה ומות כאווה בראון, בז'וסטין פרנק האלמותית, או בתור דמות מבקרת האמנות הפיקטיבית שרוזן שיחק בוידאו משועשע, שכביכול סוקר את הסאגה של פרנק ורוזן בדיעבד...).

רועי רוזן  - פרט מתוך הסרט "בקרוב וידויים"

כמו בכל אקט של אונס, רוזן מפקיע מן הילד-בן את בתוליו ומעביר אותו – בלשונו של לאקאן – אל הסדר הסמלי. ההשוואה עם לאקאן ברורה ומכרעת: במקום האב המוריש את השפה, את החוק, לבנו (במחוות ההכנסה אל הסדר הסמלי), רוזן מפקיע מבנו את הדיבור ואת השפה באלימות חזרתית (בעילה מאחור), ופועל-מדבר מתוך גרונו. כלכלת החינם הבזבזנית של המלים הבלתי-מובנות לילד הדובר – הילד הרי יכול לדבר עד אינסוף מבלי לקלוט את הפרינציפ – "אונסת" אותנו להבין שלא מדובר כאן במשגל מסורתי עם "פואנטה" (ושוב עלינו למחוק מן הדמיון את חטאיו של אוגוסטינוס), אלא  בזיון בתחת; התענגותו של המחבר הבועל מאחור את הילד עד אינסוף. כאן עלינו להקשות ב"סוגריים אונטולוגיים": מי אנחנו לנוכח סצנת הביאה מאחור של האב את הבן? מעבר להשתמעות המפורשת של תרחיש העקידה – אברהם ויצחק, אשר מוכרח היה להסתיים בהתרה של המצב – הקרבתו של יצחק או מחוות ההצלה האלוהית, רוזן מציע מודל נצלני "רב-שימושי" של בנו; הוא משהה את מומנט ההקרבה של הבן לטובת הנצחתו של המנגנון החזרתי. שוב (ושוב), רוזן מבהיר לנו כי זהו בשום אופן לא מבחן אמונה: אברהם האב, שהוא גם אברם הבן, מקריב את בנו יצחק נוכח האב הסמלי בכבודו ובעצמו – האב האלוהי; במובן זה רוזן מאייש מראש את עמדתו (הבלתי-אפשרית) של אלוהים. הוא עצמו נעדר מן הוידאו, ולכן זוהי קודם כל מחווה (וידוי?) של אב אתיאיסט כלפי בנו המגיח לעולם כביכול ללא-אלוהים.   בהקשר זה עלינו להעלות כאן את דמותו הנצחית של המתוודה האנאלי של הרפורמציה– מרטין לותר. לותר הציע תיאולוגיה כתהליך אנאלי של קיבעון: ככול שהאדם מתוודה יותר, ככל שהוא מבקש יותר מחילה, ככל שהוא מתחרט ומענה את עצמו יותר ב"לעשות מעשים טובים", כך הוא מעורר על עצמו ביתר שאת את זעמו של אלוהים. איך יוצאים מחזרה על מעגל הקיבעון האנאלי הזה? באמצעות האמונה בישו המושיע. הנה: הולדת ישו פתרה ("אפילו") את החטא הקדמון של האישה ברעיון הסינתטי של "התעברות טהורה" (immaculate conception); משגל ללא מין. האין זה האזכור הראשון בהחלט לאקט הפרימורדיאלי של הביאה מאחור – משגל ללא לידה? בודאי: ישו, בנו של אלוהים (וכאן חשוב לשמור על המסמן אלוהים בצורת זכר), הרי יו?לד – פשוטו כמשמעו – מתוך התחת של אלוהים. בלקחו על עצמו את חטאי האדם כולם, ישו מגלם בכך את ה"חרא האלוהי" בכבודו ובעצמו: מי שנפלט ממחשכי האלוהות אל הספרה הארצית וכעת זקוק לשטיפת היטהרות, להטבלה. האם זהו אותו חרא היצוק-שפוך על ראשו של רועי רוזן ("לוגו רועי מצופה"), בסדרת הפורטרטים העצמיים שמלווה את שתי התערוכות האחרונות? כן... אולי...
שתי פרשנויות אפשריות בעליל עולות ביחס לציר הישועי אך לפני כן מוכרחים להשיב: מי הוא שמשחק את הישועי– רועי רוזן או הלל רוזן? מי משחק את הבן ומי את האב? ושוב, מי המזוכיסט ומי הסאדיסט? – לו הייתה זו (רק) טרגדיה, היינו יכולים להשיב בביטחון; במחוות ההצבעה על המת, המנוצל, היינו גם "בוחרים צד". אלא שכאן, על מנת להפריך– כמו באיוריו הקומיקסיים של רוזן– את "בלון השאלה", עלינו לחזור להבדל המהותי בין קומדיה לטרגדיה.

רועי רוזן - ציור


הקומדיה הצ'פלינית- פאולינית

רגע מותו ה"ממשי" של ישו(ע), עבור הנצרות בכלל ועבור עדת נאמניו היהודים בפרט, לעולם נחרת כטרגדיה הדתית וההיסטורית גם יחד (ומי שפספס יכול להיזכר כאן בסצנת הצליבה הטראומטית והאלמותית בסרטו של פזוליני הבשורה על פי מתי, 1964). כלומר, לפני התאולוגיה הפאולינית, מותו של ישו היווה את סופה המוחלט של הנצרות במובן הטראומטי ביותר (עוד לפני שלמעשה החלה...). רק עם היווסדות התאולוגיה הפאולינית, המשוואה הצ'פלינית הידועה "טרגדיה+זמן= קומדיה"  התאפשרה, ובכך גם הציעה מוצא מן הלימבו המשתק של הטראומה הראשונית ממותו של הבן הנביא. היה זה פאולוס הראשון ששם את אצבעו על ה"פטישיזציה" העצמית והטראגי-קומית בעליל, של אדם מן השורה המשוכנע בעובדה שהוא-הוא האל בכבודו ובעצמו! ורק ברגע הזה הדרמה הישועית הומרה ממצב של סוף, שכמו כל סוף באשר הוא הנו טראגי בהכרח, למודוס הפתוח לפרשנות של הקומדיה, שממהותה קוראת אותנו אל אפשרות הציטוט (אפשר ש"הקומדיה האלוהית" היא, לפיכך, בראש ובראשונה המצאתו של פאולוס, הרבה לפני הרגע המפורש בפואמה של דנטה). במובן זה, רוזן יותר מדבק במסורת הפאולינית. בניגוד מוחלט לכלכלת ה"ריאליטי", שהדביקה את הסצנה האמנותית בתאווה לדימויים מזעזעים מן הטרגדיה של ה"ממשי" (הטרנד העולמי שמסתתר בין היתר תחת השם "אחריות אוצרותית", או בגרסת הפשט "אמנות פוליטית"), הוא מסרב לפיתוי הסאדיסטי במובהק לייצר-לשחזר טרגדיה, במובן הגולמי, בעבודתו; אלא באמצעות האובייקטים של הטקס הקומי – הפרפורמנס המשעשע של כל טקס דתי באשר הוא. עלינו תמיד לשים לב להבלחות המפיסטופאליות המשועשעות של הפארסה הרוזנית: גלגלי עיניים קומיקסיים, פונט מדמם שכמו נגזר מאיזה B-Movie ארכיטיפי, החיוך השטני-מתיילד של הרוזן בכבודו ובעצמו; אנו לעולם כלואים במרחב הביניים שבין החרא-דמוי-שוקולד לשוקולד-דמוי-חרא; הגרעין הקשה של הרגע הטראגי-קומי. כך עלינו לקרוא את גלגולו הכרונולוגי בעליל של האלטר-אגו הרוזני: מן הנרטיב הטראומטי של ה"דור השני" בחיה ומות כאווה בראון, אל הסובלימציה אצל רוזן ורעייתו עצמם בז'וסטין פרנק (שהינה הכלאה אמצעית של שניהם), אל הקומדיה של ה"דור השלישי" – סאגת הבן. לפיכך, מפתה לקרוא את הפרק הזה של העבודה של רוזן בתור מה שמכונה בלשון קולנועית prequel  (סרט הבא אחרי סדרה של סרטים עוקבים, ומספק בדיעבד את התשתית הסיפורית שקדמה להם). באדפטציה לנושאי העבודה של רוזן, מפתה להבין את בקרוב וידויים בתור הצצה אל תוך הרגע הטרומי שקדם ל"התבגרותו המינית" של הגיבור הטיפוסי של רוזן.

הצגתו של לוציפר

הזהות המינית של הילד-נער/ילדה-נערה בקדימון נעדרת בעליל. אנו נתקלים למעשה ב"יצור" – ישות אשר טרם עברה גיבוש של זהותה המינית (כזכור, זכות זו נשללה ממנה). מאחורי הילד-יצור נפרס המסך הירקרק (הצבע של הניטרליות), כהעצמה של ה"ירקרקות" המתבקשת בסצנה הקדם-מינית כולה. זוהי, אם תרצו, הצגתו הפומבית של ה"דבר". הדבר או היצור, שמדבר-משבש את הטקסט-לא-טקסט האלוהי. בהקשר זה אנו אנוסים להעלות תהייה קודרת לנוכח שמו ה"אמיתי" של הילד בקדימון, בנו של רוזן- "הלל": האם עלינו לקרוא כאן רמיזה ל"הלל בן-שחר" – בן האלוהים האנדרוגני, הלוא הוא המלאך היפהפה והילדי למראה שסרח מן האלוהות וזכה לכינוי האלמותי לוציפר (Lucifer)? "א?יך? נ?פ?ל?ת?? מ?ש???מ?י?ם, ה?יל?ל ב??ן-ש??ח?ר; נ?ג?ד??ע?ת?? ל?א?ר?ץ, חו?ל?ש? ע?ל-ג?ו?י?ם... (שעיה, פרק י"ד)". קשה להתאפק. גם מבלי להידרש ישירות אל הפרק במקרא, עלינו לכל-הפחות לחזור אל השורשים התיאולוגיים של הרוע אשר מעוגנים עמוק ב"היסטוריה של הא?-מיניות". כמו ישו הצלוב, כמו המלאך הצחור וההרמפרודיטי מהאיקונוגרפיה הנוצרית, כמו לוציפר של ורגיליוס ואובידיוס ולבסוף כמו ה"יצור הנשי" המחביא בין רגליו את היעדר הפין (ז'וסטין של סאד ורוזן?), הא-מיניות לעולם מסמנת חיים: אמנם "יותר מדי חיים"; למעשה היא מסמנת את האלמוות בעצמו: המתים החיים. יופיו של הילד-יצור הוא יופיו של מלאך, יופיו של בן-אלמוות, ולפיכך יופיו של שטן. כמו לוציפר, ה"שני לאל בכוחו ויופיו", בן האלוהים שסרח, בנו של רוזן, משבש בעליל את הטקסט האלוהי, מעקר את הארס שלו, מסכל כל אפשרות לוידוי "אמיתי" מצדו של האב-אל החוטא בעליל.
אפשר גם להציע את הקריאה ההפוכה: האב-אמן-אל הוא שמתחזה לשטן – הפעם בדמותו של הדמיורגוס Demiurge)), האל-אמן. פירוש המילה דמיורגוס הוא פשוט "אמן", "איש-מלאכה". בתיאולוגיה הגנוסטית (אך לא רק), הדמיורגוס מייצג את אל הבשר והחטא של היהדות ולמעשה את השטן. לפיכך: האב-שטן אורג במלאכת מחשבת את הטקסט(יל) המרושע, והבן-שטן "הורג" אותו במוצא פיו השסוע.

קולו של לוציפר

האב מזדהה בפנינו, הצופים-מאזינים, באמצעות מנגנון המשמוע המדובב את הבן לדבר. הקול הוא קולו של הבן. הבן "בלע" את אביו ששוב עולה ממעמקי גרונו. האב "בלע" את הבן בתכריכי הטקסט(יל) הלבנים, וצלב אותו במעמד של כופר (ההצדעה הנאצית) מול קהל יהודי. כמו כניסתו של הטראומטית של הקול לראינוע, כמו כניסתו הטראגית של הקול האלוהי לעלילה המקראית, הקול של הילד מגיח אל הקדימון של וידויים בצעקה כואבת: פיי-אטנשן פליז! בדיוק כמו אברהם השומע את קולו המרעים של ה', הקורא לו פעם לעזוב את מולדתו וביתו פעם לשחוט את בנו; בדיוק כמו צ'פלין, המסרב להספיד את הראינוע באורות הכרך ושותל שם את האלגוריה הטראגי-קומית למותו של הקולנוע האילם, בדמות הסצנה של ה"קבצן המשהק" (הנווד-קבצן הצ'פליני בולע משרוקית ולפתע מתחילות לעלות מבטנו שריקות איומות ומביכות. בתזזית מבוישת הוא מנסה להחניק אותן ונכשל שוב ושוב לפני אהובתו הנערה העיוורת, שלרוע מזלו שומעת את שיהוקיו), ולבסוף בנו של רוזן המשהק-מאיית את ההברות הזרות של הוידוי הכושל של אביו. האב מבקש להתוודות, והבן מקלקל לו. הבן פוצה את פיו לדבר והאב נפלט מגרונו; זהו טיבו החמקני של ה"אובייקט-קול" – מה שלאקאן כינה אגלמה ((agalma: "הדבר שבתוכך יותר מעצמך". האובייקט-קול הוא איבר נוסף. איבר בלי גוף. איבר בן-אלמוות. הוא הושתל אצל הבן במעשה האלימות של האב והוחזר בחזרה אל האב במעשה הפורענות של הבן, שהביש את אביו (הפעם אביו האינטלקטואל, הבוהמיין), בעילגותו המפורשת בשפת התרבות – אנגלית; תרבות ממנה הוא סולק. הקול מהדהד בתוכנו, אך אנו לו בסך-הכל תיבת תהודה. האיבר-קול הפנימי, בניגוד לפאלוס המתבלט החוצה, נטפל לגופינו אך חומק בעליל מסירוס. הוא מנציח בנו את החיים, אך מביך אותנו ב"חיותו". הוא מעיד על השסע הפנימי בתוכנו, ובכך הופך אותנו לפונדקאים של סובייקטיביות אך לעולם לא לסובייקטים. ואנו חוזרים להיפוך הראשוני של נוסחת הוידוי: במקום המתוודה הנוצרי, שמזדהה מבעד לחרך בתאו של הכומר רק באמצעות קולו, אנו מקבלים כומר המתוודה באמצעות שתיקתו בפני החוטא; כמו סוורין (Severin) של מזוך, הילד בא לקבל מאביו מנה אחת אפיים ובמקום זה "חוטף" וידוי. במקום ההלקאה האבהית המופרשת, רוזן "חובר" הפעם לבנו (מאחור) על מנת להתוודות פעמיים, אך בפני מי? ועל מה לעזאזל? כל מה שרוזן מציג הוא רק וידוי אודות הוידוי המשמש ובא, הוידוי האיום שמתקרב, הוידוי הגדול, הוידוי הסופי: The confessions of Roee Rosen!. על מה רוזן יתוודה? התשובה המתבקשת היא ווידוי על המעשים האיומים שמפורטים בקדימון ועתידים להופיע בסרט. אמנם כבר לפנינו מתרחש הזוועתון האיום והממשי. לכן, האין התשובה הנכונה יותר אומרת שרוזן מבקש למעשה להתוודות "על-לא-דבר"? להתוודות בעוון וידוי? ובכך (לאנוס אותנו) להתוודות על ההתענגות שלנו?

לימבו: אפילוג

כמו אסורי הלימבו, רוזן ובנו נדונו לגיהינום על סמך חטאיהם של אחרים. זה ל"לימבו האבות" וזה ל"לימבו העוללים", זה פספס את ההטבלה וזה את ביאת ישו. על כן, המנגנון שמפעיל רוזן בטריילר הוא מנגנון שקוף בעליל; העוולה מתרחשת מול העיניים ברפרוף הבנאלי ביותר. אמנם אל לנו להיות שאננים לגמרי: משנגמר הסרטון, מוסט המסך הירוק והטלפרומפטר כבה, ישנם אב ובן מצחקקים שהתוודו בפנינו לא על חטאיהם כי אם על החטא שלנו – המתענגים המפורשים. רוזן האמן "מוותר" על כושר הביטוי והלל הנער על מילותיו שלו, וביחד הם הופכים אותנו עדים מלאים לפעולת המנגנון. בכך, המסך החזיתי הופך בפועל לאחורי הקלעים, על מנת שאנו, הבועלים האמיתיים מאחור, נתענג על הידיעה; ובאמת שאי אפשר יותר להסתיר. רוזן ובנו הולכים לאכול גלידה, ואנו נותרים לתפעל את מנגנון הצפייה-בעילה האוטומטי בקומת הגלריה המוחשכת; אנחנו כמובן אסורי וסוהרי הלימבו. רוזן הבועל את בנו מפנה לנו את ישבנו על מנת שנחבור לסדרת האינוסים, וברגע הזה בדיוק הוא מסתלק: הוא  מתוודה בכך, ואנו נותרים למלל ולפלל אבוי! אנו, שחוזרים הביתה אל צי העובדות הזרות, לילדינו, עם הפמפום המנוסח מאליו של זוועות השואה, אנחנו שממשיכים לשרשר את הכרוניקה הפורנוגרפית של ההומור הרוזני: אנחנו חתומים הפעם על הprequel !

גרסת הדפסה גרסת הדפסה
תגובות גולשים
הוספת תגובה
1
תודה רבה!
שרית

תודה רבה על הניתוח המבריק והאמיץ. רוזן מפזר את הרמזים כבר שנים ואיש לא מעז להרים. אכן פאולוס יותר מרלוונטי...

אי-מייל פורסם ב-17:10 ,27/12/2007
2
.
נדב

קצת קשה לי להגיב כי לא ראיתי את הוידיאו, אבל אני בהחלט הבנתי כמה מהטענות בהקשר לשאר העבודות של רוזן.. זה ניתוח טוב ומדויק מאוד, הרבה מעבר לרמה שהרבה מסוגלים לייצר..

אי-מייל פורסם ב-18:06 ,27/12/2007
3
עמדת המחבר?
עמית

האם לא מדובר כאן באינסטינקט היהודי המוכר– להתנצר בפומבי? זוהי שאלה חשובה שמאמרך מעלה גם ביחס למרכז-פרפריה, אבל אתה נמנע מלקחת צד. הלוא הקומדיה האמיתית היא יהודי מתנצר?

אי-מייל פורסם ב-21:15 ,27/12/2007
4
לא קראתי את המאמר אבל יש לי שאלה
סתם קנאית אחת

האם ככה מתחילה הקריירה של האמן העתידי הבן של רועי רוזן?

פורסם ב-08:12 ,28/12/2007
5
כתוב מרתק
מירי פליישר

מי הוא הכותב אפשר קצת ביאוגרפיה?
ואגב מעורר אימה כמה ניצול אנחנו מנצלים זה את זה . הנחמה היא שמבוגרים לפחות אחראים לגורלם למרות טיפשותם וחוסר ערנותם אבל הילד?????????

פורסם ב-09:05 ,28/12/2007
6
נאו
נאו

מה עושה הילד ביד?
מה עושה הילד ביד!
הילד עושה...
הילד...
ה?יל.
ה?יל..! ה?יל...!
ה?יל ה?יל ה?יל ה?יל ה?יל ה?יל
ה?יל ה?יל ה?יל ה?יל ה?יל ה?יל ה?יל ה?יל ה?יל ה?יל ה?יל ה?יל
ה?יל ה?יל ה?יל ה?יל ה?יל ה?יל ה?יל ה?יל
ה?יל ה?יל ה?יל ה?יל ה?יל ה?יל
ה?יל..! ה?יל...!
ה?יל..!!!!!

~.~.~.~
~.~.~.~

פורסם ב-14:20 ,28/12/2007
7
צדק ינקל צימבליסטה הזקן!
מעריץ של צימבליסטה

מלאכתם של ה"צדיקים" מעבר לים נעשית על ידו
רועים (סוכנים) מקומיים. האחד מוחק את השואה ב3 זלוטי ושישים(מחיר לחמניה), והשני מספסר בבנו לאותה מטרה!(יזכה ב15 שניות של חשיפה תקשורתית)
הו הו : אמנות אמנות über alles
מה עם האתיקה? המועצה לשלום הילד צריכה להתערב מיד ולהציל מניצול ציני את הלל בנו בן התשע של רועי רוזן. אחמדיניג'אד מחיך, תוך דור "רועיו" המהופנטים יפיצו את המשואה שכל ילד ישראלי ידקלם במועל יד רפלקסיבי: שואה=פיפי קאקי היטלר=גלידה.
http://www.maarav.co.il/classes/PUItem.php?id=466
הם מאמינים שאם חוזרים על המנטרה הרבה פעמים (כפי שנעשה באתר זה למשל, על ידי מספר כותבים) היא תהפוך למציאות?!
לסיום,
רועי לא איכפת לי שאתה מאונן...
רק אל תעשה את זה באוזן שלי...

פורסם ב-16:29 ,28/12/2007
8
בוקר טוב לריאקציונרים
פלונית

מי אם לא ראשי הסוכנות הזקנים יובילו את רועי אל הצלב? אתם חוזרים על ההברות לא הילד. שאגב נראה שהוא דובר אנגלית נפלא...
המאמר נפלא וכנראה שהקהל בדרכו גם כן...

פורסם ב-18:04 ,28/12/2007
9
הוא כבר עם הצלב
פולנית

... עם קרסים בקצוות.
הבעיה שהוא עדין לא רואה את זה...

פורסם ב-20:19 ,28/12/2007
10
הוי, חבורת פתאים!
ברעם

מה? אתם לא קולטים שהכותב הוא רועי רוזן בעצמו?
אינכם שמים לב שזהו בדיוק סגנון כתיבתו וגם סגנון אמנותו?
כיצד שזה שאיש לא שמע קודם לכן על הכותב המדופלם החתום לכאורה על המאמר?
כהרגלו סובל רוזן מאינטלקטואליות יתר, מנפיחות עצמית ומהנאה צרופה של תעתוע בקהלו.
רק רועי רוזן מסוגל לפרשן את עצמו לכזה "עומק", למצוא שלל הקשרים מפולפלים וגרנדיוזיים אותם הוא טוען וטוחן לעייפה, מי כמוהו יודע להשתמש במילים גבוהות ורצופות איזמים לצד ניבולי פה הכרחיים לצורך שמירה על מתח.
רק רועי רוזן מסוגל להגיע לרמה כל כך גבוהה של פקפוק ורק רועי רוזן מסוגל לטפח את שניותו במחלוקת ברמה כזו.
רק רועי רוזן מסוגל לעשות מכולכם צחוק ואתם משתחווים בפניו.

פורסם ב-21:24 ,28/12/2007
11
כרגיל עם רוזן קונספט מענין ובצוע לא מרגש
גד

פורסם ב-21:36 ,28/12/2007
12
לברעם
רחל

תסלם. אני מודה שלמרות שחשתי אי נוחות בולטת במהלך קריאת המאמר לא חשבתי לרגע על הפתרון שהעלית.
הבעיה הגדולה לטעמי לא נעוצה במהלכים של רועי רוזן אלא בהתרפסות הכללית של קהל האמנות. רוזן עושה את שלו. הוא כהרגלו מנסה לכבוש לו מקום ומעמד בעולם האמנות המקומי באמצעות תערוכות מתעתעות ומאמרים אולטרה אינטלקטואלים ומתפלספים. התחזותו למבקר של עצמו היא מבחינתו פעולה מתבקשת.
הבעיה הגדולה היא שאמנותו לא מחזיקה מים ללא הררי המילים ההסברים הפתלתלים והפרשנויות לכאורה של עבודותיו. רוזן ואנשי שיחו בקתדרלה מנסים להאדיר את הפן האיליטיסטי של האמנות באמצעות קידוש השפה התיאורטית ומרחיקים ביודעין את הציבור הרחב ממעגלם. הם, באמצעות טיפוח 'הבנת הנקרא' על ידיהם, מטפחים אמנות שללא טקסט נלווה וניסוחים מתפלספים לא יכולה להיות מובנת ובקושי להתקיים. אחד הטריקים הזולים ביותר הוא כמובן הציטוט. ככל שתזכיר שמות "גדולים" הידועים למעטים, ככל שתפנה למאמרים אזוטריים שהתפרסמו פה או שם, תזכה לציון גבוה יותר מהקולגות שלך, בין מאלו המכירים את החומר ומרגישים מוחמאים ובין לאלו הלא מכירים אך מפחדים להיות מסומנים מאחור ומצטרפים למקהלה. הם קוראים לזה "שיח" כי הם המציאו אותו, בעיקר לעצמם.
כולי תקווה שהאופוזיציה למהלכים הרסניים אלו תגבר ושנותני הטון בסצינת האמנות ישכילו לראות נכוחה את פני הדברים.

פורסם ב-08:51 ,29/12/2007
13
אוי איזו חרדת קריאה...
שרית

ידידיי לא כל טקסט הוא מבחן. ממתי קוראי מארב כל כך מפחדים מטקסטים? איזו מין חרדת קריאה וצפייה יש כאן שמא לא יצליחו לזהות איזה רפרנס אז זה אומר שמישהו כבר סידר אותם.כרגיל מפחדים לצאת פראיירים, לוותר על האחיזה שלכם בגופי הידע הדלים...
רוזן לא צריך שיכתבו עליו טקסטים כי הרגלי ההלשנה של פחדני הצפייה והקריאה מדובבים את העבודה שלו עוד לפני שהושלמה.ואחר כך עוד לחזור לאיזו הפרדה ימי-ביניימית בין צורה ותוכן!? "קונספט מעניין וביצוע לא מרגש...
זו לא פרסומת. הנפיחות האמיתית היא הבקשה הזו לשמור את הכול בגבולות הנראה לעין ובגבולות המובן. רוזן או לא רוזן אין מחמאה גדולה יותר מלהגיד לאמן שעבודתו מחזיקה מים...

פורסם ב-11:28 ,29/12/2007
14
לרועי
דזבין אבא

שים את העבודה שלך בYOUTUBE יראו אותה האנשים בעולם האמיתי(מחוץ לקהל הפלצני של החד גדיא המנותק בגלריות ובמוזאונים). ונראה מה יקרה...

פורסם ב-11:45 ,29/12/2007
15
סליחה שרית, לא הבנתי
ברעם

ונראה לי שגם את לא הבנת כלום אלא אם כן את מסוגלת להתנסח בשפת בניאדם רגילים (נחותים ממך, יש לציין).

פורסם ב-13:49 ,29/12/2007
16
חשש כבד
?????

שעיניה של אותה שרית אכן טחו מראות. הלו רחל כותבת מפורשות ש"עבודתו של רוזן לא מחזיקה מים" ואילו שרית מגיבה וכותבת ש"אין מחמאה גדולה יותר מלהגיד לאמן שעבודתו מחזיקה מים". לא נותר לי אלא להצטרף למפקפקים ביכולת הבנת הנקרא של אותה שרית.

פורסם ב-14:11 ,29/12/2007
17
מה קורה כאן
אמא

אני רואה שהאתר הזה באמת משחק בקהקה ופיפי והיטלר.ומנהל ויכוח האם שרית אמרה כך או אחרת.
לא מזמן גרשו מהארץ לרוסיה נערים שהזדהו עם תרבות בעלת סממנים נאו נאצים הצטלמו במועל יד ותקפו אנשים. התקיפה יכולה להיות גם לא "אלימה"!!!
כאשר אתה מצלם את הבן שלך מצדיע במועל יד ושאר ג'סטות בעלות קונוטציות שליליות, זאת אלימות ופגיעה בקטין! גם אם זה במסווה של "אמנות". רועי רוצה "חשיפה" בכל מחיר גל על חשבון הפגיעה בבנו... רמה אינפנטילית עד להחריד.יש כאן מקום לפניה למועצה לשלום הילד! אולי רועי אתה מעדיף את "שומר מסך" או "בשידור חוקר"? שפ תסביר שלא מבינים אותך.

פורסם ב-08:16 ,30/12/2007
18
במה נתבייש כל כך?
אבי

הבה נגרש באמת כל ילד אבוד שחוזר בעיוורנו על תנועות היד האיומות של הפולחן השטני, הבה נעמיד למשפט כל אמן שמעז להפך בקדרה בסודית של אותו הפולחן...או מוטב נתלה אותם
אימא יקרה, גם אני שותף לפחדמוות מניצול (שני) ילדי. גם אני שותף לבעתה מעבודתו של רועי רוזן. אמנם תגובתך הפחידה אותי יותר. מה בזות יש לאמן שיגיע ל"שומר מסך" או ל"שידור חוקר"? מה הבזות הגדולה בקקי ופיפי שאינך שותפה לה יומיום? מאיזה פולחן קדוש את כל כך מפחדת ומאיזה תנועת יד אסורות- אם לא אלה שאת מכלכלת בפחד שלך ובהצהרות הקפוצות ? ממה את מתביישת כל כך?
איזה פנים מסתתר בתוך מועל היד המכני והגוף שעושה את צרכיו שאת כל כך דואגת שיצא? הנה לפחות אמרנו את שלנו זה לזה.

פורסם ב-12:25 ,30/12/2007
19
לאבי הנדהם.
אמא

נסרסר בילדנו שיצטלמו במועל יד ולחליפיןעם חגורות נפץ של שהידים, נאמר: אין בזה כל פסול זה טבעי בדיוק כמו קקי ופיפי "מאיזה פולחן קדוש את כל כך מפחדת" מפולחן המנסה להרוס את משמעות החיים וקדושתם! אני בטוחה שלא היית מרגיש נפלא לו (שני) ילדיך היו מופיעים (בעידודך) מעל עמודי האינטנט כאשר האחד עם שפם קטן קטנה ויד מורמת, והשני עם חגורת נפץ ויחד מקריאים טקסטים מבתי המדרד הנ"ל? אבי, פעולות מכניות החוזרות בצורה רוטינית הופכות להרגל במוחו של הילד (ושל הוריו), במקרה דנן הרגל מורבילי! אגב הורים מתעללים לא רואיפ פגם במעשיהם, וילדיהם ימשיכו "במסורת" אם לא יתערב משהו מהצד. לשיטתך יש לאפשר לסיטואציה זו להמשיך כי האב האמן מבטיח בכך את חופש הבטוי שלו!
האמנים אינם מעל לאתיקה במקרה זה. ובהמשך לשיטתך אכן אפשר יהיה לתלות אותם בזכות אותו החופש המקודש.
אכן אמרנו את שלנו זה לזה.

פורסם ב-13:41 ,30/12/2007
20
אחת עבודות הוידאו הטובות
אלמוני

שעשו כאן בארץ בשנים האחרונות.
עשויה נכון, נקייה, ברורה, קונצפט מחוכם (וידוי שלא מגיע). דיבור על הנאציזם, סאדו מאזוכיזם וישראליות בתוך סיטואציה כביכול פשוטה.
עבודה נפלאה
ישר כח!
בדיוק בשביל זה המציאו את הוידאו ארט

פורסם ב-16:50 ,30/12/2007
21
כח הרצון מוסיף המון!
Leni Riefenstahl

רועי, תמשיך כך... בעזרת "כוח הרצון" תגיע "לאולימפיה"!

פורסם ב-19:10 ,30/12/2007
22
מי כבר כתב על רוזן?
אסף

לא רק שזה אחד הטקסטים העדינים שבקשתי, בקשר לעבודות של רועי רוזן הוא גם אחד היחידים. אז מה כל המהומה על פרשנות-יתר?

פורסם ב-21:26 ,30/12/2007
23
לאמא היקרה
אבא

השאלה איך הגיבה שרית והאם רועי רוזן כתב בעצמו או לא כתב את הבקורת דלעיל היא לא משחק בפיפי וקקי אלא חלק ממאבק מתמשך על ההגמוניה בעולם האמנות המקומית. הסאגה הזו היא פן שכיח וטבעי בעולם רצוף מאבקים אידאולוגיים על פניה של האמנות.
זה לא סותר את זכותך לתקוף את רוזן על השימוש בילדו כמועל יד כשם שזה לא סותר את זכותו של רוזן לעשות זאת במסגרת אקט אמנותי.
אדרבא, הגישי תלונה למועצה לשלום הילד ויתכן שתסמני בכך את תחילתו של סקנדל פוליטי חדש (שהאמנות כה זקוקה לו) ובכך גם תשרתי את רוזן ותסדרי לו במה וחשיפה שהוא כה משתוקק לה.

פורסם ב-21:55 ,30/12/2007
24
על העיוורון של ברעם
רועי רוזן

יונתן סואן הוא רוזן ורוזן הוא סואן. ברור לא? רוזן האמן מציע לכל אחד מאיתנו לקחת סיבוב על הכסא המלוכה שהוא בנה, לחוש לדמות ואף לרגע כי המסמן האלוהי נגישץ מה משנה בעצם זהותו של הכוב בעלום הרוזני?...

פורסם ב-22:04 ,30/12/2007
25
לרועי רוזן, האב הקדוש
ברעם

משיח חדש הגיע לשכונה!
גם הנקלה בגורואים לא היה מעז למכור את כסא אלוהיותו אילמלא היה משקלל ביודעין את רמת הפתאיות של עדר נתיניו. שקר לבן? סינדרום נפשי? לעולם ועד!

פורסם ב-07:51 ,31/12/2007
26
על העיוורון של רועי רוזן
:-O-{ }-

לעשות "סלטה מורטלה" בחלל גלריה או מוזיאון בפני קומץ פונקציונרים הוא קונץ קטן מאד! הממסד האמנותי הזה נושם את נשימותיו האחרונות, תוך שהוא מעודד אמנים תמימים לעשות "פרובוקציות" בתקוה שזה ימשוך אש ויעשה רעש תקשורתי וייחיה את שיממונם הפתטי. איך אומר הפתגם הידוע" הכלב של השיך חושב שהוא השיך!" כאשר על צוארו של רועי לא יהיו יותר סימני רצועת הגלריה הממסדית והוא לא יצטרך לאכול מכף ידם, אזי (אולי) הוא יצור אמנות משמעותית. (גם לא לסרסר בבנו, ושואה).

פורסם ב-12:23 ,31/12/2007
27
על עיוורונו של עיוור
איש גלריה

הכינו את הכר למראשות הממסד האמנותי "נושם את נשימותיו האחרונות...
הממסד מת מזמן! הממסד תמיד מת! זו הפרובוקציה- מת מהלך ולא "עומד למות. הכותב כפי הנראה הבין את זה ורוזן כמובן- איש לא זקוק יותר להכרזות ההזויות על מות המוסד או עיוורונו...

פורסם ב-12:40 ,31/12/2007
28
עיוור מי שעיוור אחרון! (ל"ת)
-X-X-

פורסם ב-14:04 ,31/12/2007
29
לאיש הגלריה
אוהב חיים

"הממסד מת מזמן! הממסד תמיד מת!" אז למה האמנים רצים ומפסקים רגלים לפתחו...נקרופילים?

פורסם ב-14:45 ,31/12/2007
30
ומה כ"כ מפחיד בנקרופיליה?
איש גלריה

חצי מן העולם מדמים את עצמם יומיום מאהבים את יקיריהם המתים, ואז מאהבים את ישו המת כשהם מבקשים לאכול את גופו,או אוהבים משהו הרבה אחרי מותו? נקרופיליה לא כל כך הרסנית ומפחידה כמו הדחף של העדיין חיים להספיד

פורסם ב-15:40 ,31/12/2007
31
לגלריסט
חיים

אשרך שיש לך משהו איתן(חי) לאחוז בו! רק תבדוק שאתה לא אוחז במקרה את "האיתן החי" של משהו אחר! כפי שהעדת על עצמך אתה שיך לחצי העולם הנקרופילי (שזה מת אצלו). לפחות אתה יכול לכתוב על זה, העט הוא תותוב לא רע :-).

פורסם ב-16:33 ,31/12/2007
32
תחי רפובליקת הנקרופילים!
מת על החיים

ולכל אוהבי החיים אני מאחל תהליך סלחני של התבדות...

פורסם ב-19:55 ,31/12/2007
33
לגלריסט
אלמוני

איך זה לישות חיים על המת?

פורסם ב-19:59 ,31/12/2007
34
מענג! (ל"ת)
חיים 2

פורסם ב-20:54 ,31/12/2007
35
לגלריסט
אלמוני

יש לך עכשיו זבובים על הנעלים?

פורסם ב-09:04 ,01/01/2008
36
אולי
ה"גלריסט"

מי מכם, "אוהבי החיים", טרח בכלל לראות את הוידאו? הרי אין דבר וחצי דבר בין העבודה הזו לבין כניעה ממסדית...

פורסם ב-10:52 ,01/01/2008
37
לגלריסט
:-O-{ }- @------

זה שהוידאו ארט מוצגת שם היא הרצועה על צווארו של רועי ושאר האמנים. אפילו יטענו שאין זה כך הם "עבדים" לא רצוניים של השיטה. למה שלא יציג את הוידאו ב YOUTUBE
בדיוק בשביל זה המציאו את הוידאו ארט באינטרנט!
אך לא! הוא רוצה את הקרבה של הממסד, כי הוא, הוא שמעניק לו את "הגושפנקה" וההכשר שהוא כל כך משתוקק להם. הם (האמנים) כמו ילדים שמנסים "למרוד" בהורים וסמכותם (קקי, פיפי היטלר) אך חוששים להפרד מהסינר של אימלה בעלת הגלריה והממסד המשמן שמאחוריה.
אימלה מרשה הכל תהיה נקרו, מאו, טרנס, פוסט... העקר שלא תגמל לעולם, שתחזור לינוק מהפטמה...
טוב נו מרינטי כבר כתב על זה לפני מאה שנים.

פורסם ב-12:12 ,01/01/2008
38
רגע אז הטקסט הזה בעצם נכתב ע" רוזן
אלונה

המבקר של עצמו כהרגלו, האמנם?

פורסם ב-17:30 ,01/01/2008
39
האם :-O-{ }- @------ הוא רועי רוזן? (ל"
אלמוני

פורסם ב-17:30 ,01/01/2008
40
אלונה
אלמוני

הטקסט הזה נכתב על ידי רוזן אבי

פורסם ב-17:57 ,01/01/2008
41
לא ברור שיונתן סואן הוא דמות פיקטיבית
אלמוני

מצאתי מאמר שלו בכתב עת חדש בשם 'רציף'
ראו בקישור ב 'מאמרים'
http://www.ratzif.com/issue2.html

פורסם ב-20:42 ,01/01/2008
42
מה זה כבר משנה
עדו בר-אל

כנראה שלא. אבל מה זה באמת משנה לנוכח הציטוטים האינסופיים של רוזן? נו אז שיהיה "רועי רוזן הוא יונתן סואן...

פורסם ב-22:18 ,01/01/2008
43
ידידי
ידיד

במידה וסואן הוא אכן רוזן יש לכך משמעות מעבר לנקודות שהנ"ל הפסיד בתרגילו הפתור.
נוצרת בעיה אתית מטעם "מארב" המתיר לאמן במסווה של פסאודון לפרסם מאמר ביקורת על עצמו. בשם התרגיל ושיתוף הפעולה נשבר פה כלל בסיסי של "גילוי נאות" גם אם בכך ניטל העוקץ מבסיס התרגיל.
אינני מצפה ש"מארב" יחשוף את זהות הכותב אבל הוא גורם לנו לתחושת אי-נוחות ופקפוק ביושרה העיתונאית.

פורסם ב-22:51 ,01/01/2008
44
איזו שמחה! (ל"ת)
מוכמי מוכמי

פורסם ב-09:38 ,02/01/2008
45
בקרוב וידוי!
ht8ts

בקרוב תצא הודעה לעתונות!
רועי רוזן הוא מרסל דושמפ.

פורסם ב-20:13 ,02/01/2008
46
אני לא רועי רוזן
מתחזה

הוא נחמד אבל החומרים שלו יותר מידי לעוסים אולי הגיע הזמן שרועי יעשה משהו באמת מהותי , משחקים למשל על אמנים ששורדים במחנה ריכוז ומציירים בשביל פרוסת לחם , או רוקדים בשביל נאצי שמלמד אותם את תולדות האמנות.
כמה קל להיות חלאה פוסט מודרנית , מה שכן רצוי אוצר מילים עשיר .

פורסם ב-21:18 ,02/01/2008
47
מתכון לאמנות טובה
אמן-על(ק)

"ריאליטי" ז'יל היטלר דלז שואה בתול היטלר רועי קאקי רוזן פיפי בן של רועי אושויץ הפילוסופי ישו(ע) ישו(ע) שעיה גיהינום Luciferאמנות אידיוט לאקאן ע?ל-ג?ו?י?ם agalma צ'פלין האלוהית הצפייה-בעילה בנאלי מארקס טלפרומפטר בן-אלמוות Severin פאלוס אינטלקטואל בוהמיין מ?ש???מ?י?ם באמת

פורסם ב-22:20 ,02/01/2008
48
למה לא?
חלאה פוסט-מודרנית

שילוב של שני הטוקבקיסטים האחרונים יוצר אמן סכיזואידי ומרתק! לא קל להיות חלאה פוסט מודרנית!

פורסם ב-23:18 ,02/01/2008
49
לחלאה הפוסט מודרנית
מתעניין בחלאות

אפשר לקבל תמונה שלך בחוטיני?

פורסם ב-23:32 ,02/01/2008
50
בבקשה
אלמוני

http://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/thumb/7/75/Bathing_suit_1858.png/180px-Bathing_suit_1858.png

פורסם ב-11:25 ,03/01/2008
51
זה לא נכתב ע"י רועי רוזן
מישהו שיודע

הנושא נבדק, וזה לא הוא כתב, באחריות.

פורסם ב-20:20 ,03/01/2008
52
למישהו
אלמוני

בודאי אחד מבני שלומו... אולי דורון רבינא. העניין הוא המעגליות.

פורסם ב-21:06 ,03/01/2008
53
מעגלי באבו אבוה!
אלמוני

מה שנכתב כאן + הוידאו ארט מוצגת שם היא הרצועה על צווארו של רועי ושאר האמנים. אפילו יטענו שאין זה כך הם "עבדים" לא רצוניים של השיטה, כאשר הם כותבים כאן הם משמנים אותה. למה שלא ישבור את המעגל החונק ויציג את הוידאו ב YOUTUBE?
בדיוק בשביל זה המציאו את הוידאו ארט באינטרנט!
אך לא! הם (הקליקה) רוצה את הקרבה של הממסד, כי הוא, הוא שמעניק לם את "הגושפנקה" וההכשר שהם כל כך משתוקקים להם.

פורסם ב-22:08 ,03/01/2008
54
אני ראיתי את הויידיאו ואהבתי
רונה

גם אם הקונספט גנוב מווידאו של גארי היל משנות ה-70, בכל זאת זה היה חזק בעיני. כל הפלספנות הזאת לא מעניינת, יותר מעניין איזה ויכוח לוהט התפתח בין הקוראים

פורסם ב-11:42 ,06/01/2008
55
לרונה ולכולם
א

כל הכבוד שיש לך תקציב וזמן לנסוע לראות את הווידאו בגלריה. למה שלא ישים רועי את הווידאו שלו בYOUTUBE ואז כולנו נוכל לצפות בו חופשית ולהתדיין. הרי מה רוצה האמן? את תשומת ליבנו (הצופים) או את קרבתם של הגלריסט והאספן?

פורסם ב-12:08 ,06/01/2008
56
ל א'
אמא

אין סיכוי שרועי יענה לאתגר שלך!
הוא חתם על משכנתא לכל חייו אצל בעל הגלריה, הוא לא יכול לתקוע נוד או לעשות פיפי וקקי בלי אישורם בכתב!
חופש הביטוי הוא תיאורטי בלבד, בגבולות שהגלריסט מאפשר לו...

פורסם ב-12:20 ,06/01/2008
57
לרונה בענין גרי היל
אסף צ.

קודם כל, נראה שהגעת לעמוד הלא נכון - יש כאן מסיבה סגורה של אנשים שלא ראו את העבודה ולא קראו את הטקסט. אבל בענין גרי היל, אצלו ילד קורא טקסט של ויטגנשטיין בשפתו (ולא מבין את התוכן). אצל רוזן הילד מקריא צירופי הברות שאינו מבין על אבא שלו. נראה לי שלקרוא לזה קונספט גנוב זה קצת מוגזם

פורסם ב-13:17 ,06/01/2008
58
מסיבה סגורה
אלמוני

בין רועי לגלריסט. לגבי התוכן -שואה- רועי לא מבין אותה וכנארה גם הבן שלו לא יבין :-(
....
לגבי "יוטיוב" אין לו ביצים לעשות את זה :-)

פורסם ב-13:39 ,06/01/2008
59
שאלה
אלמוני

האם הכתוב באנגלית בציור של רוזן ושל קסוס גדליוביץ מיועד לקהל המצוי מחוץ לגלריה ומחוץ לארץ?

פורסם ב-21:26 ,06/01/2008
60
לרונה ואסף צדיק
zzzzzaap...........

כבוד לגרי היל... מציג יחד עם אבי רוזן, זה שכותב פה לפעמים הערות לא מובנות לי : --((
מענין עם היל מבין את רוזן?
ראו:
Digital Aesthetic 2
Edited by Chris Meigh-Andrews and Aneta Krzemien
With introductory essay by Cinzia Cremona
Contributors include: Sean Cubitt, David Garcia, Gary Hill, Lori Zippay, Thomson & Craighead, Peter Appleton, Robert Cahen, Charlie Gere, Avi Rosen, Bill Seaman, Paul Sermon, Andrea Zapp and David Surman.
ISBN: 978-1-901922-67-7
price £ 10

פורסם ב-16:16 ,08/01/2008
61
למארב יש היסטוריה מכובדת
מישהי

של שיתוף פעולה עם מתחזים למי שעושה דוקטורט-העיוורים במוזאון , השור שנשרף מעצמו..ועכשיו השיבה האינסופית של רועי רוזן לעצמו

פורסם ב-23:05 ,08/01/2008
62
למישהי
......ppaaazzzzzzz

את היסטוריונית שעוקבת ומתעדת שרפת שוורים או חזיות?

פורסם ב-11:54 ,09/01/2008
63
מי הכותב?
בן

ולא ידוע אחרי כל זה מי הכותב המוכשר?!

פורסם ב-12:27 ,15/01/2008
מתוך שוטף ומתמלא
--
בזהירות ובאירוניה: עיון...
בזהירות ובאירוניה: עיון... שוטף ומתמלא
--
אם רובוטים יכלו לצייר... שוטף ומתמלא
ללמוד ציור מפורמייקה, או: בשבח... שוטף ומתמלא
עולם של קומבינציות שוטף ומתמלא
על יהונתן סואן

כותב.

עוד מ יהונתן סואן
מוסף | שוטף ומתמלא | טורים | מדריך | קהילה