מארב - אמנות . תרבות . מדיה
אודותינוצרו קשר
שלח
שוטף ומתמלא / ביקורות

מה פספסנו השנה

2006-01-05 03:06:50   הקטנת הטקסט בכתבההגדלת הטקסט בכתבה

כן, גם לנו יש פרויקט סיכום!

כמו כלי תקשורת מודפסים יותר, משודרים יותר ומתוקצבים יותר, גם במארב עשינו סיכום צנוע לכבוד סוף השנה לספירתם: פנינו לא/נשים שתרמו לאתר במהלך השנה, וביקשנו מהם לספר-לציין-להצביע על משהו. משהו אמנותי-תרבותי שלא קיבל התייחסות ראויה בשנה שחלפה: יצירות ואירועים שמומלץ לתת בהם עוד מבט, דברים שמשנים את תרבותנו לטוב או לרע, ובעיקר דברים שאמורים היו לשנות אותה (לטוב או לרע) ולא זכו לעשות זאת.
התוצאה היא מבחר המלצות די אקלקטי, וכמובן שכולם מוזמנים לתרום ולכתוב את המלצותיהם בתגובות.

שנה טובה,
רונן 

מתוך "ריר" של אסי משולם



דליה מרקוביץ

הבחירה שלי: התערוכה ריר של אסי משולם, גלריה ג'ולי מ., תל-אביב. משולם ברא בחלל הגלריה מרחב מורבידי שבו הוא עצמו משמש שחקן ראשי-נרקיסיסטי של סיפור בריאה "מעוות". משולם הופך בתערוכה לגבר-חיה פ?רוותי-פ?רוורטי. הסיפור ממוקם במרחב מורבידי עמוס עצמות, פגרים, עטלפים, נבלות ומערבולות של מלים שמספרות באובססיביות את סיפור "הבריאה" על-פי משולם. תערוכה אחרת על כוחה של מלה, על מוטיב הבריאה, על טבע האדם ועל תפקידו של אלוהים. שנה טובה.


זכרונות חלוציים מחד ומסורת עתיקה של התנגדות לשלטון עוין



"באנו חושך לגרש", הדלקת נר ראשון של חנוכה במאחז של בילעין


ג'ק פאבר

בשבוע האחרון של 2006, בתזמון מדויק ומתוך הבנה מעמיקה של הרחבת תחום המאבק, הוקם מאחז הנגד הראשון בכפר בילעין: בילעין-עילית. על אדמות הכפר המופקעות על-ידי עובדי קבלן בגיבוי מדינת ישראל ובסיוע כוחות הצבא והמשטרה, על אדמת הכפר שבה נבנות השכונה ה"לא חוקית" מתיתיהו-מזרח וחומת ההפרדה, הוקם על-ידי תושבי הכפר ועל-ידי פעילים ישראלים ובינלאומיים מרכז בילעין למאבק משותף. המהלך, הסימבולי בעיקר אך רב המשמעות, מציג תפישה חדשה ומביא אמירה תרבותית גורפת, תוך שימוש בכלי הנשק של הכיבוש וההתנחלות נגד עצמם. המעשה, המהדהד זכרונות חלוציים, מחד גיסא, ומסורת עתיקה של התנגדות לשלטון עוין (חג החנוכה, להזכירכם), מאידך גיסא, הועלם כמעט לחלוטין מעיני הציבור על-ידי התקשורת, אך הוא תפנית מפתיעה ומבטיחה בנסיונו הממושך ולמוד הסבל של הכפר בילעין להמשיך להתקיים. בכך הוא משליך אור על המאבק לקיום הוגן ולחופש ביטוי במדינה שערכים אלה מודחקים ומושתקים בה על בסיס יומי.
עוד מידע: באינדימדיה.

הרלד זימן, 1931 - 2005


אפי וייס

אם כבר רוצים לסכם את 2005, אז אולי כדאי להזכיר שב-18 בפברואר 2005 מת הרלד זימן, אחד האוצרים המשמעותיים והמשפיעים ביותר בעולם. הוא נולד ב-1931 בברן שבשווייץ, עיר קטנה ובונבוניירית. מלבד שלל התערוכות המיתולוגיות שאצר, ובהן "Happenings and Fluxus", "When attitudes  become form" והדוקמנטה-5 האגדית (1972), שבה עירב בין השאר פרסומות, קולנוע, מדע-בדיוני ותרבות יומיומית, מעניין גם סיפור סינדרלה של הקונסטהאלה-ברן.
בראשית הקריירה שלו, ב-1961, התמנה זימן למנהלו האמנותי של המוסד, והפך אותו ממוסד פרובינציאלי הנשלט על-ידי סצינה קטנה ותככנית לחוד חנית בקנה מידה עולמי, שזקף את גבם של הברנאים.
http://www.medienkunstnetz.de/works/documenta-der-leute/video/1/
בלינק: telewissen, «The People's Documenta», 1972 –קבוצת telewisse ("ידע-ויזיה"?) ראיינה את הקהל מחוץ לדלתות אולם התצוגה, קסל 1972

 

דייוויד קרוננברג


אמיר וודקה

אני בוחר בלי צל של ספק ברטרוספקטיבה לבמאי דייוויד קרוננברג, שערכו הסינמטקים בארץ בחודש דצמבר. קרוננברג עוסק באובססיביות בשאלות שמטרידות את כולנו: יחסי אדם וטכנולוגיה, מחלות וזיהומים, טלקנזיס, טלפורטציה, טלפטיה, סכיזופרניה, סקס עם מכוניות, העולם הווירטואלי ועוד.
זה היה החודש המהנה והמטריד ביותר שחוויתי מימי, וכל מי שהיה שם בפתח השנה האזרחית החדשה ודאי חש את רוח העתיד המנשבת עליו מחזונו של הנביא הקודר וגדול הבימאים החיים כיום.

 

שלמה נרינסקי, "הביתה", פתח-תקווה, מתוך קונטרס גלויות שיצא לאור ב-1921


תמר יוגב

כסוציולוגית שמתעניינת באמנות, מצאתי את תערוכת התצלומים של שלמה נרינסקי "תצלום בשלוש שפות – שלמה נרינסקי – ארץ הקודש 1921-1910" מרתקת. כפי שמספרת כותרת התערוכה, הדימויים הוויזואליים הם תצלומים של ארץ-ישראל מן השנים 1921-1910. הטקסט האמנותי טעון בהקשר ההיסטורי-חברתי של התקופה, ועוזר לתקף את האידיאולוגיות הציוניות-מערביות-הגמוניות; העבודות מתייגות את דימויים של ארץ הקודש ויושביה כאחרים, אקזוטיים, רומנטיים, רוחניים, אוריינטליים. גם התרגום של הטקסט, הנע בין שלוש שפות – אנגלית, עברית, ערבית – אינו זהה, ומותאם בכל פעם לנרטיב אחר: "הירקון" בעברית הוא "נהר אלעוג'ה בסמוך ליפו" בערבית ובאנגלית, "תל-אביב" בעברית היא "הקולוניה של תל-אביב ביפו" בערבית. התערוכה מעידה על כך שמבנים של כוח חברתי שזורים במבנים של כוח אסתטי, ומשקפת את העוצמה האידיאולוגית הטמונה באקט הצילום ובפרשנותו.
"תצלום בשלוש שפות – שלמה נרינסקי – ארץ הקודש 1910-1921", המוזיאון הפתוח לצילום, תל-חי
אוצרת: נעמה חייקין 

נוגה רויך, "מ=26 עד 27"


אמיתי סנדי

חוברת קומיקס ישראלית מוצלחת שאולי חמקה מעיניכם השנה היא: "מ=26 עד 27" מאת ובהוצאת נוגה רויך, יוצרת קומיקס ומאיירת החיה ועובדת בעיר האורות, שם היא מעצבת פוסטרים עבור עיריית פריז.
בחוברת, שיצאה בפסטיבל הקומיקס באוגוסט, היא מספרת על רומן שהיה לה עם צרפתי, שהוא אמן קומיקס וגם מוזיקאי. זה קומיקס אישי, דחוס ומבולבל, ששימש לנוגה גם סוג של תרפיה עצמית תוך כדי יצירה, והיא משתפת את הקורא בכל חיבוטי נפשה. הציורים נהדרים, מבולגנים ומפורטים, ומאוד חיים ורוטטים, ומדי פעם עוברים סגנון למין קוביזם אקספרסיבי.
מומלץ בחום, להשיג בקומיקס-וירקות ובשאר חנויות הקומיקס והספרים העצמאיות המובחרות.


יונתן אמיר

סבא אברהם אמיר נפטר עשרה ימים לפני ראש השנה. גם כשכבר היה בן למעלה משמונים, עיוור כמעט לגמרי, התעקש תמיד לרדת מן האוטובוס ראשון, כדי שיוכל להושיט לסבתא יד. כמה ימים לפני מותו ביקש סבא להקדים בשבועיים ולברך את סבתא ליום-הולדתה. בראש השנה חגגנו לסבתא יום-הולדת, ואלכס אפשטיין פירסם את הסיפור הזה:

כרטיס זיכרון
גם בסיפור הזה הזמן הוא רק צידה לדרך. הם קונים בחורף מצלמה דיגיטלית כהפתעה לנכדים, אך אינם יודעים איך לחברה למחשב שקנו שנה לפני כן. בינתיים, עד שיארחו אצלם בקיץ את הנכדים, הזקנים מצלמים זה את זה. במרס מתה האישה בשנתה. הבעל מוצא את חוברת ההוראות שצורפה למצלמה וקורא על פיקסלים, על זום דיגיטלי, על קבצים מסוג jpg ו-avi, וכיוצא באלה מושגים זרים, פלאיים. במאי הוא מסיים את חוברת ההוראות ושולף מהמצלמה את כרטיס הזיכרון על 256 המגה-בייט שלו. הוא מניח אותו בתיבת התכשיטים של אשתו המנוחה וסוגר את המכסה.

ליליאן שווארץ

לאה ודיאגו (סלמנקה)

אחד האירועים המעניינים והמרגשים ביותר שחווינו השנה: נחשפנו, למזלנו, במועדון גלפגוס בניו-יורק, לרטרוספקטיבה ומפגש עם ליליאן שווארץ, אחד האמניות החלוציות בתחום האנימציה בעבודת מחשב בשנות השבעים. זה היה ערב מתוך סדרה מציינת שאירגנה חברת אוקולריס.
http://www.ocularis.net/calendar.html

מתוך האתר "זמן לפיוט"


מיכאל קסוס גלדיוביץ

האתר "הזמנה לפיוט", שעוסק בפיוט משלל סוגים; שירה ספרדית ואשכנזית, גרוזינית ותימנית. מעבר לזה שהאתר עשיר ביותר בתכנים, אפשר גם לשמוע בו את כל הסגנונות, קלאסיים כמו עיבודים חדשים, וגם להוריד תווים.
 http://www.piyut.org.il


אסף שור

מקום גבוה ברשימת המפוספסים של השנה צריך להיות שמור ל"ספיבק" של רוגל אלפר: ספר עקום ומצוין, שלא התקבל בכבוד ובאהבה שהגיעו לו (השורות הבאות לקוחות מביקורת שהתפרסמה ב"כל העיר" בירושלים):

"אתם רוקדים? רוב האנשים רוקדים. רוב הסיכויים שאתם רוקדים. אם התמזל מזלכם, אתם מאלה שרוקדים בחן, משוחררים מכבלי מודעות עצמית משתקת, רוקדים קודם כל בשביל עצמכם, בשביל ההנאה והפורק שלכם, עם כל הגוף, עם כל הגוף הסקסי שלכם. גם אם אתם שמנים או מכוערים, אתם רוקדים עם כל הגוף הסקסי שלכם... ואולי אתם עצורים יותר? אתם כן סובלים ממודעות עצמית. והיא משתקת אתכם. אבל שיתוק חלקי... ויש גם זן שלישי. עימו נמנים האנשים שנצמדים אל הקיר במועדון ריקודים, מבוהלים...המוזיקה מזיזה לכם, הקצב מזיז אתכם, אבל אתם מוצמתים, מודעות עצמית איומה משתקת אתכם לגמרי, כמו ארס קטלני. בעיניים כלות אתם מבטיחים ברוקדים, כמהים להצטרף. אבל אתם שייכים למין אחר".
זה מ"ספיבק" של רוגל אלפר: ספר שגיבורו, אולי כמוהו עצמו, כואב מרוב הצורך לשבור את המעגלים מטריפי הדעת של המודעות העצמית היתרה הזאת, שמושכת אותך לכל הצדדים בעת ובעונה אחת ובסופו של דבר מותירה אותך קרוע, אבל עדיין עומד במקום. כי יש אנשים שיכולים לרקוד ואנשים שלא יכולים לרקוד, ויש אנשים שיודעים לכתוב כאילו כלום (לכתוב רומנים רומנטיים, פזמונים, ספרי טיסה, יצירות מופת מיוסרות, מסות מאירות עיניים) – ואנשים שצריכים לכתוב מתוך מחשבה משתקת על הכתיבה, כזו שמתירה להם לכתוב רק כל עוד יהתלו בעצמם שבעצם אינם כותבים. אולי רוגל אלפר הוא אחד האנשים האלה, ואולי אינו אחד מהם. אולי הוא אחד המוזיקאים שאינם יכולים לשיר מלוא הגרון, וכדי לעשות מוזיקה רק צריכים להתכרבל בשמיכה קרה של ציניות; לעשות מוזיקה בעודם משקרים לעצמם שבעצם אינם עושים מוזיקה, אלא רק מחווה מחוכמת, אמירה על מוזיקה ("מה אתם עושים על האוכף?", שאל באחד השירים של נוודי-האוכף, הלהקה שלו ושל רם אוריון: "אתם צריכים לרקוד עכשיו!"). וגם אם אלפר אינו אדם כזה, "ספיבק" המצוין שלו נראה כאילו נכתב בידי כזה אדם: לא רק ספר מתח שגיבורו חסר העור, הכבוד והתקווה לכוד אולי במזימה שנרקמה נגדו ואולי במזימה שהוא רק מדמיין, אלא גם ספר שמעליו עוד ספר ובתוכו עוד ספר, שנכתב כאילו כדי להכעיס. מלה משובצת אחר מלה בכוח, כאילו מנסה בעת ובעונה אחת הן להזכיר לנו שמדובר בספר (רק בספר) והן להשכיח את העובדה המכבידה הזאת, לטנף את העלילה ואת השפה בכעס שמסוגל לו רק מי שמאמין אמונה משתקת בספרות טהורה, מחייבת, קדושה, כזו שאי-אפשר לכתוב וגם אילו אפשר היה, לא היה טעם לקרוא.
"ספיבק" הוא סיפורו של יורם ספיבק, האיש שיש לו הכל: ספר ביכורים כושל, עבודה מביכה ואשה שמרחמת עליו, וכעת גם פרשיית התאבדות או רצח, ואולי שניהם גם יחד, שהוא מעורב בה במיני דרכים שלא שיער ולא ביקש. ספיבק, איש טרגי-קומי דכאוני ומדכא, הוא אחת הדמויות המלאות והעצובות שנתקלתי בהן לאחרונה. כמו הספר שנושא את שמו, גם הוא לכוד בסבך של סיפורים. וכמה סיפורים יש כאן: כאלה שכותבות הדמויות, כאלה שבודות הדמויות בסיפורים שכתבו הדמויות, כאלה שכתב מישהו בעולם שמחוץ ל"ספיבק", ובכל זאת "ספיבק" מנסה לבצוע לעצמו חתיכה מהם, ואז להסתנן אליהם פנימה דרך החור שנוצר. סיפורים שמרגשים, סיפורים שמעיקים וסיפורים שמגזימים, שגובלים בהתחכמות עקרה. וכל הסיפורים האלה נערמים זה על זה, מתמרנים זה את זה, רובצים זה על זה כמו פיסות פאזל שהותאמו זו לזו בכוח, כולן פינות חדות שאולצו ועוקמו ונשברו. הטקסט, מסתבר, אכן חשוב כמו שנדמה היה מלכתחילה, כשחשיבותו שיתקה והעיקה, אבל חשוב מסוג אחר: חשוב מהסוג שעושה מה שבא לו. מהסוג שאינו זקוק להתחבטויותיו האסתטיות של הכותב המתענה (והבז לעצמו על התענותו), אלא מהסוג שיכול להפוך את חייו של הכותב על פיהם. כי אתה חייב לכתוב את הסיפור על עצמך ועל חייך (או לשרטט אותו, או לצפות בו בטלוויזיה, אבל סיפור חייב להיות). חייב ולא יכול להימנע, כי גם אם תתלבט, תגמגם ותתחבט, הוא ייכתב כמו מאליו, מגומגם ומלא מעקשים. אתה חייב לכתוב את הסיפור על עצמך, אבל חייב גם לסתור אותו, לגרום לו לבגוד בעצמו, שאחרת הוא לא חיים, אלא סתם אופרת סבון.

"מחווה לקדרות פלסטינית הולכת ונעלמת", מירי פליישר


מירי פליישר

השנה ניסיתי להכניס את אמנות הקרמיקה ל"שיח" במארב. לשמחתי הכפפה הורמה, ודברים  שכתבתי או העברתי התפרסמו. בכוונתי להמשיך לשתף אתכם בעולם זה, שהוא הקרוב ביותר ללבי, ואני רואה בו עולם נפלא של יוצרים שהייתי רוצה  שיתייחסו  לעבודתם לא רק בכבוד מקצועי אלא גם בכבוד לאמנותם. אני עדיין חושדת שכשהקורא שוחר האמנות מחפש חומר שהוא אוהב לקרוא, הוא ידלג אם רק יריח קרמיקה, בגלל הדימוי הירוד של קרמיקה – דימוי של ירידים בשקל.
אז מה שאני מבקשת דוקא מקוראי מארב הוא תשומת לב לנושא, וראש פתוח לראות שיש קרמיקה אחרת. העלאת אמנות הקרמיקה בהחלט מתאימה בעיני לשאיפה של האתר לתת במה לאמנות פריפריאלית, שכן האמנות נמצאת לא רק במרכז ולא רק... וכו'.
כמה אמני קרמיקה: מירי פליישר, תניה אנגלשטיין,  שלומית באומן,  טל גלבוע  (חמר במים), ורדה יתוםאתר אגודת אמני הקרמיקה בישראל.


מושון זר-אביב

שכחנו את היפהפייה הנרדמת בבית-הלבן. מסתבר שהימצאותה של בריכה בחצר הבית-הלבן היא אינפורמציה חסויה. אחרת לא ניתן להסביר מדוע שקדו מצנזרי תמונות הלוויין לכסות את כל חצר הבית הלבן בעצים. התמונה המצונזרת עדיין מככבת בשירות המפות של גוגל, כפי שניתן לראות בתמונה מעל.
 לעומת זאת, בגוגל-ארץ (Google Earth) תוכנת תצלומי הלוויין התלת מימדית של גוגל, הדימוי מעודכן יותר:

 

במקרה זה האינפורמציה שניתנת לנו אינה מעורפלת על-ידי הצנזורה האמריקאית (כמו במקרה חוסר החדות של תצלומי הלוויין של ישראל בגוגל-ארץ/מאפס), אלא מסולפת על-ידי ריטוש פוטושופי מגוחך.
אך מי מבטיח לנו שהמידע בדימוי ה"עדכני יותר" לא שובש גם הוא?
לא ברור אם ההיסטריה סביב זמינותו של המידע, המורגשת היטב בתחום תצלומי הלוויין, אמורה לגרום לנו לגיחוך או פחד. נכון לעכשיו עדיין לא נחשפה זהותו של הנסיך שבמגע שפתותיו יחלץ את הארמון מסבך העצים ומאלפי שנות תרדמה. אולי ב-2006?

האמן אריק דרוקר בוחן את מדפי הספרים במרקחה


מתי שמואלוף

ב-01.05.2004 פתחנו את סלון מזל חיפה, הידוע גם בכינוייו "המרקחה" ו"פבנזנר 27". המרחב נפתח עם תחושה שהנה-הנה אנו משנים את המרחב התרבותי והפוליטי בחיפה. תנועות וארגונים מכל שורות הפעילות החברתית בחיפה ובצפון התייצבו. הפגנות החלו לצמוח כאחרי גשם ראשון, גרפיטי מחתרתי נישק את הרחובות, משוררות מזרחיות חתרניות יצרו שינוי תודעתי פואטי אקס-טריטוריאלי, אשכנזים גילו את אשכנזיותם, פלסטינים-ישראלים החלו לזכור ולהזכיר את מה שהוכחש, ירוקים שינו את המגמה...
בסוף שנת 2005, בקול ענות חלושה, נודע מה שכבר היה לכל: החלום נגמר והסלון בחיפה הפך שומם. שמועות בישרו שאולי חברי תנועת נוער ערבית–יהודית ייקחו את המקום, אך בינתיים הוא נותר ערירי ומלא זכרונות.
לפעמים ההיסטוריה היא היסטוריה של מנצחים תרבותיים. לפעמים היכולת לחלום ולדמיין ולהפעיל את מפעילי החלומות נותנת כוח להמשיך. כרגע, מפעילי החלומות מתפקעים להם באדמה וממתינים לפריחת הגשם החיפאי הבא.

הפגנה נגד המרינה בחוף בת-גלים


אורנה בן-שטרית

ניצחון גדול לשוחרי הטבע והספורט (ולאנשי התרבות בכלל; ר"א): לאחר מאבק עיקש ונחרץ נמנעה בניית מרינה בחוף בת-גלים, שהוא נקודת גלישה חשובה לגולשים מכל הסוגים ומכל העולם. קבוצת צעירים נלחמה בכרישי נדל"ן ובראש עיריית חיפה, והצליחה למנוע את הריסתו של אחד ממוקדי הספורט הגדולים בארץ.
גם אירוע כמו "סוגיה", שהתרחש בירושלים השנה, ראוי לחשיפה רבה יותר.

בועז.י. מתוך תערוכה בסלון-מזל


אורי איילון

* התנועה המתעצמת של קהילות בארץ – בדרום ובצפון, אקולוגיות ועירוניות, דתיות ואמנותיות. יותר ויותר א/נשים בוחרים לחבור זה לזה ולחיות באלטרנטיבה שהם חולמים עליה.
* הציורים בגני הילדים.
* הגלריה בסלון מזל.

האם בית-המשפט יהפוך לזירה שסוף-סוף נוכל לראות בה את הסרט המדובר?


מורן שוב

Watchmen, עבודת הווידיאו של ג'ק פאבר וגדי ספרוקט, לא קיבלה את ההזדמנות שלה השנה, פשוט מפני שמוזיאון תל-אביב הוציא נגדה צו מניעה. היום, מה שאנחנו מכירים מהעבודה הזו הוא מעט מהכרוניקה של התיק המשפטי שלה ומעט מהדברים שנכתבו עליה בעיתונות. מעט על העבודה אפשר ללמוד מדברים שכתבה דנה גילרמן יומיים לפני ההקרנה המתוכננת בבמת מיצג (הקרנה שנגדה, כאמור, הוצא צו מניעה). אבל לראות לא ראינו. אף אחד לא ראה. גם לא המוזיאון שהטיל את הצו.
פאבר וספרוקט התכוונו להציע לנו להתבונן באמנות מזווית חד-פעמית: הזווית של מצלמות האבטחה של המוזיאון. לזהות את החלל הסטרילי וההיגייני שלו כסוג של כלא או בית רוחות: תפאורה שמבודדת את האמנות ומרחיקה קהל. מצלמות המעקב תיעדו, כך אפשר להתרשם, מה שנראה כזירת פשע, אלא שהפרדוקס הוא שלא היתה זו זירה לשודדי אמנות, אלא זירה למי שאוהב אותה.
האם יכולה היתה להיווצר הזדמנות שבה העבודה תיחשף לקהל? האם היה הסיכוי שלא יוגש נגד העבודה צו מניעה?
1. אם המוזיאון בעצמו היה מאשר לאמנים את הפעולה מראש – אלא שאז מדובר בעבודה אחרת לגמרי, בלי העוקץ של מה שעשו פאבר וספרוקט.
2. אם היו האמנים מפיצים את העבודה באינטרנט, במסווה אנונימי. אז כבר מזמן היינו רואים אותה כולם, אלא שאז עשרות עובדי המוזיאון, כל אחד מהם, היה הופך חשוד, ופאבר וספרוקט ידעו מראש להימנע מזה.

ועוד שאלות בעניין Watchmen והתיק המשפטי:
1. מעניין מה היה יוצר פאבר השנה אילולא היה טרוד כולו בתיק המשפטי הזה.
2. האם Watchmen יוצג בבית-המשפט במסגרת הדיונים בתיק?
3. האם בית-המשפט יהפוך לזירה למופע תרבותי-פילוסופי-אתי-חזותי שבו המשתתפים הם הממסד האמנותי, עורכי-דין ואמנים?
 http://www.sub-text.net

פרקור הגיע לארץ ונחת בנתניה


עידו הרטוגוזן

המאורע שלי הוא מתחום התרבות האורבנית: הגעת הפרקור לארץ. השמאניזם האורבני הזה, שנולד בצרפת, תובע מהמתרגל אותו התפתחות רוחנית דרך הנוף העירוני, ומלמד אותנו לחצות את העיר מחוץ למפה, בקפיצות על גגות, טיפוס על קירות ודילוגים מעל מכוניות. כשראיתי את זה בפעם הראשונה חשבתי שזה השלב הבא באבולוציה של האדם. בכל אופן, העניין הזה הגיע לארץ לאחרונה, וכבר יש קבוצות בנתניה שמעופפות מעל גגות העיר, אז ראו הוזהרתם.
לינק לכתבה בנושא הפרקור עם לינקים לאתרים וסרטונים:
http://www.eol.org.il/site/HE/life.asp?pi=134&doc_id=7262

מתוך "עם הראש בקיר" סרטו של פאטי אקין


ענת רוזיליו

האירופים לא ממש פיספסו את זה, וצ'יפרו את הסרט בפרס דוב-הזהב בפסטיבל ברלין 2004, אבל על פנינו זה חלף ב-2005 באדישות כמו כלפי אשה הרה במחסום. אני מדברת על "עם הראש בקיר", סרטו של פאטי אקין, במאי גרמני ממוצא טורקי.
סיבל (סיבל קקילי המדהימה), דור שני למהגרים טורקים, מאוהבת בחיים ורוצה אותם הכי חופשיים שאפשר" חיי מין חופשיים, סמים, אלכוהול. ואם לא לחיות ככה, היא מעדיפה למות.
כדי שלא תמות היא פוגשת, לא אגיד לכם איפה, את קאהיט (בירול אוניל): בחור אובדני כבן ארבעים, קרוע בטירוף ואלכוהוליסט מושבע. גם לו יש שורשים טורקיים שהוא לא טורח לטפח (בעגת הקשת הדמוקרטית נקרא לו משתכנז). סיבל משכנעת אותו להתחתן איתה, כך שתוכל לעזוב את בית הוריה ולחיות את החיים שהיא רוצה. הוריה הרי יהיו מרוצים רק אם תתחתן עם טורקי – לא חשוב כמה דפוק הוא יהיה. היא כמובן מבטיחה לבשל, לנקות ולעזור בשכר דירה. העלילה מתחילה להסתבך שהשניים מתחילים להכיר זה את זה טוב יותר. קאהיט לא יכול להמשיך להתכחש לשורשיו הטורקיים נוכח גילויי הגזענות מהסביבה הטורקית והגרמנית (ונראה שהוא לא הכי מתאים לא לזו ולא לזו).
הסרט הוא גם על השוליים הלכאורה פלורליסטיים של גרמניה, על הגטאות הטורקיים, ועל במאי שלא מרחם על הגיבורים שלו ודואג לתקוע להם את הראש בקיר.
אפשר כמובן לברבר על ההתנגשות הבין-תרבותית, על התת-תרבות הטורקית בגרמניה, על גילויי הפמניזם האמיץ של סיבל בחברה פטריארכלית נוקשה ועוד ועוד, אבל יותר מכל הסרט הזה הוא סרט טורקי טוב שיסחוט לכם את הנשמה.

famous people וחברים


שרון קנטור

Famous-People הם חמישה צעירים, בני עשרים פלוס-מינוס, שמנגנים משהו בין הביטלס לפייבמנט, ועושים את זה עם חן חד-פעמי שקשה מאוד להסביר. יצא להם EP, אבל בעיקר מומלץ לראות הופעות - ורצוי במקומות קטנים עם סאונד רע. אפשר להתרשם מה-famous people , שאינם פיימוס, לצערי, בשום צורה, ב-www.myspace.com/famouspeople.

סוסים/ מואיז בן הראש

ו?ה?ם י?בו?או?
ר?צ?ים ר?צ?ים
דו?ה?ר?ים דו?ה?ר?ים
סו?ס?ים
א?פ?ר?ים ש??ח?ר?ים כ??ח?ל?ים
סו?ס?ים מ?כ??ל ה?מ?או?ת
י?בו?או?
כ??ד?י ל?מ?חו?ץ כ??ל מ?ה ש??ה?ם רו?א?ים
נ?ש??ים ג?ב?ר?ים ו?יל?ד?ים
ח?מו?ר?ים ש?ו?ע?ל?ים כ??ל?ב?ים ח?תו?ל?ים
י?בו?או? ג?ם י?בו?או?
סו?ס?ים ו?עו?ד סו?ס?ים
ו?א?יש? לא יו?כ?ל ל?ע?צו?ר או?ת?ם
לא פ??צ?צו?ת א?טו?ם
לא ג?ז?ים לא כ?ימ?יק?ל?ים ו?ל?א ו?ירו?ס?ים
ה?ם י?ה?יו? ה?סו?ס?ים ה?ח?ז?ק?ים ב??יו?ת?ר
ש??ה?יו? א?י פ??ע?ם
סו?ס?ים ש??זו?כ?ר?ים
א?ת כ??ל ה?ע?ו?לו?ת ש??נ?ע?ש?ו? ו?ש??י?ע?ש?ו?
ו?ה?א?ד?ם י?ש??א?ל
ל?מ?ה ב??ת?קו?פ?ת?י
ל?מ?ה ב??ב?ית?י
ל?מ?ה מ?ש??פ??ח?ת?י ו?יל?ד?י
ו?א?יש? לא יו?כ?ל ל?ע?נו?ת
ה?סו?ס?ים ה?כ??ח?ל?ים, ה?ש??מ?ימ?י?ים
א?ל??ה י?ה?יו? ה?ג?רו?ע?ים ב??יו?ת?ר
ו?ה?ם י?ש??מ?ידו? ב??נ?י?נ?ים ב??נ?י מ?את?י?ם קו?מו?ת
י?ש??מ?ידו? ט?נ?ק?ים ו?מ?טו?ס?ים
י?פ?ר?קו? או?ת?ם ל?ח?ת?יכו?ת
ו?ה?נ?ש??יא י?ר?ג?יע?
ו?ה?מ?מ?ח?ים י?נ?ת?חו?
ו?ה?ט?ל?ו?יז?יו?ת י?ד?ב??רו?
א?ך? ד?ב?ר לא י?ע?ז?ר
עו?ד ו?עו?ד סו?ס?ים י?בו?או? מ?ש?ו?ם מ?קו?ם
סו?ס?ים יו?פ?יעו? ל?פ?ת?ע פ??ת?או?ם
מו?ל ה?א?נ?ש??ים ה?הו?ל?כ?ים ב??ר?חו?בו?ת
ו?א?ת?, ב??מ?ט?ה, ת?ת?ב?ו?נ?נ?י ב??י
מ?י?א?ש??ת, מ?צ?פ??ה ל?ה?צ?ל?ת?י
א?ב??יט ב??ך? ו?ל?פ?ת?ע
א?ה?פ?ך?
ל?סו?ס א?ד?ם.

יעל ברדה

חוזה את השוורים ברוטשילד, את "קדימה", את שרון הריבון הלוויתני שט על מימי הפוליטיקה.
מואיז בן הראש נביא זעם. http://www.notes.co.il/benarroch/

Delete! 

רונן אידלמן

Delete!
ביוני 2005 כיסו במשך שבועיים את כל הפרסומות, הסמלים, שמות העסקים וכדומה ברחוב מסחרי בוינה. קריסטוף סטיינברנר וריינר דמף, בשיתוף פעולה יוצא דופן עם התושבים ובעלי העסקים, יצרו יצירת אמנות ציבורית מרהיבה ביופיה וחזקה מאוד במסריה.

תמונות: 12

לחצו לפנורמה מדהימה של הפרויקט

הסקווט בפלורטין והקרקס המכנאי  לוקחים את התרבות והאמנות האורבנית למקומות הכי נכונים וקסומים, והופכים את המאבק למרחב ציבורי למסיבה כיפית ומקסימה, כשהם גורמים לבאנקסי להראות כאמן נודניק זקן (ובאמת זה לא בסדר שהוא לא קיבל את פרס טרנר השנה).

גרסת הדפסה גרסת הדפסה
תגובות גולשים
הוספת תגובה
1
כמה סמולנים
אחד שמבין

אורי אדיב, מאחוריך!

פורסם ב-12:34 ,09/01/2006
2
תודה רונן (ל"ת)
אחת שקראה

פורסם ב-20:34 ,09/01/2006
3
רוצה להבין משהו...
אוהב אמנות

למה תמיד, אבל תמיד, האמנות המזויינת במדינה הזו חייבת להיות פוליטית שמאלנית, ותו לא???
לא שזה ייגמר פעם, אבל נגיד שהסכסוך הזה יסיים דרכו מתי שהוא, רק נגיד, האם תהיה לכם, כאן או שם, עדיין אמנות?
ובכלל, מתי תיתעוררו כבר ותבינו - שאף פעם - לא יהיה לזה סוף?
די!

פורסם ב-21:33 ,10/01/2006
4
צריך יותר מחול!!!!!!!!!!!
Snozel Pozel

יש פה המון אומנות וזה יפה אבל אם יהיה יותר מחול זה יהיה נהדר- ותודה על היצירות של יוסי תמים.....הם נחמדות מאוד

אי-מייל פורסם ב-22:20 ,10/01/2006
5
תגובה לאוהבת האומנות
אנונימוס

אולי רק פה הם מציגים אומנות פוליטית אך יש הרבה מעבר למה שהם מראים פה

פורסם ב-22:22 ,10/01/2006
6
תגובה לאוהב אמנות
אלמוני

מוזר, אני דוקא מרגיש שאין מספיק אמנות פוליטית שמאלנית.

פורסם ב-02:17 ,13/01/2006
7
מוריד כפפות
מוטי סגרון צייר

החלטתי להוריד כפפות תמימים שכמותכם אין ולא היה שמאל בארץ. אף פעם!אין שמאל פוליטי. וחברתי במובן השלם לא יעזור יש קשר בין העוני לבין המצב הפוליטי.לא נוכל לבנות אמון עם שום עם אחר באזור כול עוד נמשכת ההתעלמות ממאות אלפי ילדים. זקנים .ונכים .וצעירים בגיל 30 שמרגישים שנגמרו להם החיים.שלטון מושחת ומתעלם אמנים יהירים.וגם מתעלמים תרבות קלוקלת ההתעסקות המזוייפת בסכסוך כשהאמת היא אף אחד לא שם... לקרוא כאן חברה צעירים שחושבים שיש שמאל ? איפה?שמאל נוסח בריטניה?או ליתר דיוק שמאל מזוייף כמו בארה"ב כמו בחיים גם באמנות .נמשך השקר הגדול קבוצה הזויה חיה במרכז הארץ מנותקת.מנכסת לא בצדק את השייכות המפוקפקת לשמאל. בפעם המיליון אין שמאל כאן!!!!ישנו עם מבולבל ומפוצל בחלקו גזען וכמה נוח לשייך את עצמך לקבוצה זו או אחרת זה אנושי להיות מקושר לקבוצה במקרה שלנו זה הבלוף הגדול במדינה לכול אלה שמתקשים להבין את האמנות הישראלית .ראה ערך כסף.קבוצה של קפיטליסטים חדשים משטלתים על שוק האמנות קוראים לעצמם אוצרים.מקדמים את האמנות .נו באמת..תתעוררו בקשה לכול החברה הצעירים {אמנים} תהיו אתם.שנה טובה.

אי-מייל פורסם ב-13:43 ,19/01/2006
8
סו אלטרנטיב!!! (לא הפסדנו כלום לפי הרשימ
-ה)

פורסם ב-23:00 ,31/01/2006
9
לא פיספסנו אפילו
קופץ בראש

את השטויות שלך יה

פורסם ב-00:25 ,01/02/2006
10
totally acadmeic
art-lover

to maarav and its fifty admirers. the art you promote is totally acadameic. but of the worst kind; academic art that is convinced that is real avant garde... kind of what french salon painting was 150 years ago.
the real art being made today is not this you supprt fashion, trends, amd the mainstream art establsihment. something that real art and artists never supported!

אי-מייל פורסם ב-18:58 ,12/02/2006
11
מסכימה לגבי 'ספיבק'.
שירה-ק

לגמרי הפספוס של השנה. הספר הכי טוב שקראתי בזמן האחרון.

אי-מייל פורסם ב-03:35 ,13/09/2006
מתוך שוטף ומתמלא
--
בזהירות ובאירוניה: עיון...
בזהירות ובאירוניה: עיון... שוטף ומתמלא
--
אם רובוטים יכלו לצייר... שוטף ומתמלא
ללמוד ציור מפורמייקה, או: בשבח... שוטף ומתמלא
עולם של קומבינציות שוטף ומתמלא
מוסף | שוטף ומתמלא | טורים | מדריך | קהילה