דיוקנו של האמן כאיש סחיר

רוח המקום רגישה, כוחות השוק דורשים, וגם לקהל יש מה לומר | המוזיאונים נזהרים, האקלים הפוליטי רגיש, האמנים מצנזרים את עצמם בנימוס | והסולידריות? הסולידריות מתה, והיא לא היחידה

"אין פה אפילו צנזורה עצמית", אומר הצלם מיקי קרצמן על הביאנלה "ארט-פוקוס 4", "כי צנזורה מופעלת על עבודה שכבר נעשתה. יש כאן אטימות, הדחקה ואדישות. אמנים יוצאים עם ארונות קבורה רק כשמקצצים להם בתרבות, אבל כל האנשים שמתים בשטחים אין להם שם ואין להם פנים. זו האווירה בארץ".
"ארט-פוקוס 4", הביאנלה לאמנות בינלאומית, נערכה בדצמבר האחרון במוזיאון אסירי-המחתרות שבירושלים בהשתתפות 47 אמנים מהארץ ומחו"ל. קרצמן, כמו רבים אחרים, התרעם על כך שכמה מהאמנים שהשתתפו בביאנלה חתמו על חוזה שהעניק לפקידי משרד הביטחון, בעליו של המוזיאון, סמכות לשפוט ולפסול את עבודותיהם. בחוזה התחייבו האמנים לא לפגוע ב"רוח המקום" – ניסוח פתוח לפרשנויות, המתייחס ודאי פחות לכך שהמבנה המוזיאון שימש בעבר מקום לינה לצליינים, אורווה לסוסיהם של חיילים גרמנים שנלחמו לצד הצבא העותמאני, ויותר להיסטוריה שלו כבית-סוהר בריטי שבו שוכנו, לצד עבריינים מן המניין, פעילים של המחתרות שפעלו בפלשתינה בתקופת המנדט הבריטי. בין הפעילים היו לוחם האצ"ל מאיר פיינשטיין ולוחם הלח"י משה ברזני, שהתאבדו בתאם. ב-1964 רכשה ממשלת ישראל את המתחם, ובראשית שנות התשעים הוא עבר לידי יחידת המוזיאונים של משרד הביטחון. זו, ככל הנראה, "רוח המקום" שכדי להימנע מפגיעה בה היו האמנים המשתתפים אמורים להטיל על עצמם סייגים ומגבלות; לדאגה של פקידי משרד הביטחון הוסיפה ודאי העובדה שכיום פועלת מול המוזיאון תחנת המשטרה של מגרש-הרוסים, מקום חקירתם וכליאתם של עצירים פלסטינים.

קנטור: "אנחנו כאמנים מקבלים דברים הרבה יותר גרועים מצנזורה. הסטודנטים שאני מלמד, למשל, לא שואלים שאלות. הם מקבלים כל מה שאני אומר להם. בעבר לא היתה צייתנות כזאת"

ההיסטוריה הארוכה של המתחם לא נעלמה מעיניהם של האוצרים, יגאל צלמונה וסוזן לנדאו. הם אף פירטו אותה בקטלוג הנלווה לתערוכה. ואולם, נראה כי בכפוף להוראה "לשמור על רוח המקום" בחרו רק מתי מעט מן האמנים להתייחס ישירות לזכרונות, למשמעויות ולאמירות השנויות במחלוקת שיכול המוזיאון לעורר – לא מפתיע, אם להתחשב בהתבטאותה של מנהלת הביאנלה, ד"ר נועה אבירם, שאמרה ל"סטודיו" כי מטרת החוזה היתה למנוע חדירה של "תכנים פוסט-ציוניים" לביאנלה.
מחאות נגד החוזה לא איחרו לבוא, אך דבריהם של החותמים עצמם בוששו להישמע, אולי גם משום שהעיתונאים שעסקו בנושא פסחו ברובם עליהם ופנו ישירות לאוצרים – בחירה מובנת, בהתחשב בעובדה שהאוצרים הם שהופקדו, למעשה, על שמירת האינטרסים המשוערים של משרד הביטחון.
בניסיון לעמוד על מהותה ושורשיה של הצנזורה העצמית ביקשנו לראיין יוצרים שונים. רוב היוצרים שפנינו אליהם הם אמנים צעירים יחסית, שנמצאים בתחילת דרכם ומתקשים להתפרנס מאמנותם. פעמים רבות נתקלנו בחומה בצורה; כמה אמנים סירבו להתייחס לנושא, אחרים טענו בתוקף כי צנזורה עצמית אינה קיימת.

עדי קפלן ושחר כרמל, "טבע דומם 1". מתוך התערוכה "מגרשים הרוסים"

שיקול כלכלי או יצר אמנותי?
(על המנגנונים המביאים אמן לפגוע באוטונומיה האמנותית שלו)

מקס הורקהיימר, אחד מהוגי אסכולת פרנקפורט [שדנה בין השאר בתפקידה של תרבות ההמונים במסגרת המנגנון הקפיטליסטי], דיבר על כך שהמנגנון הקפיטליסטי שולל מטבע ברייתו חופש יצירתי אמיתי; גם האמנים, ניתן להבין מדבריו, כפופים לעקרונות כלכליים זהים לאלה של כל בעל מקצוע המבקש לשווק את סחורתו: "מראית העין של עצמאות תהליכי העבודה, שמהלכם נגזר כביכול ממהותו הפנימית של מושאם, מקבילה לחופש המדומה של הסובייקטים הכלכליים בחברה הבורגנית", כתב הורקהיימר ב-1937. "הללו מאמינים כי הם פועלים על-פי החלטותיהם האינדיבידואליות, בעוד שאף בחישוביהם המסובכים ביותר הם אינם אלא נציגים של המכניזם החברתי הבלתי-שקוף". הצנזורה העצמית, טוען למעשה הורקהיימר, קיימת ברמה התת-מודעת ולו בגלל הצורך הבסיסי כל-כך לזכות בקהל – ובפרנסה.

שטייניץ: "שורש הבעיה בנושא הצנזורה העצמית היא חוסר הנכונות להודות בקיומה. רוב הדברים ברמה של צנזורה עצמית קורים מתחת לפני השטח"

"אמנים מפחדים שיפסלו להם עבודות ואז הם לא יקבלו החזר כספי, ויש גם שיקול נוסף: הרצון לא להתעמת עם במה חשובה כמו 'ארט-פוקוס'", אומר אלון כהן-ליפשיץ, אחד מעשרות האמנים שהשתתפו בתערוכה "מגרשים הרוסים", תערוכת מחאה שיצאה נגד הביאנלה, ושמארגניה גם השתלטו על האתר הקבוע של "ארט-פוקוס".
"האמנים תלויים בממסד ובאוצרים ובמימון לעבודה והם נמצאים באיזושהי צבת", מסכים שחר כרמל, צייר ואמן שהיה בין מארגניה של "מגרשים הרוסים". "צנזורה עצמית קיימת, אבל היא מכוונת מלמעלה ונקבעת למעשה על-ידי מוקדי הכוח. האמנות היתה צריכה להאיר את המציאות, להתריע, לחשוף, אבל זה לא קורה בפועל. היום יש אמנות חדשה, אמנות שוליים, שיכולה וצריכה לעשות את אותם הדברים לאמנות הממסדית".
מיקי קרצמן, שדבריו הובאו בתחילת הכתבה, הציג ב"ארט-פוקוס 4", יחד עם בועז ארד, סרט המתאר את שגרת יומם של פועלים פלסטינים היוצאים לעבודתם דרך מחסום ארז שברצועת עזה. הוא מדגיש שלא ראה ולא חתם על אף חוזה, וכי הסרט לא צונזר או שונה למרות אופיו הפוליטי. הוא מתעקש שהעובדה שהוא עצמו מציג גם במקומות ממסדיים כמו מוזיאון ישראל מעידה על כך שהוא "יוצא מן הכלל המעיד על הכלל". הצנזורה העצמית שמפעילים אמנים שאינם נהנים מן הפריבילגיות שהוא זוכה בהן, הוא טוען, נובעת מטעמים כלכליים גרידא. "אנשים רוצים למכור עבודות", הוא אומר, "וזה שיקול. עבודות פוליטיות בקושי אפשר למכור. כמה עמוס שוקן יש במדינה? יש כאן מערכת מאוד מניפולטיבית שמתעסקת ברייטינג. יש הסכמה לצנזורה בכל מיני רמות שנובעת מכך שהאמן תלוי תמיד במי שמממן אותו, והצופה רוצה רק בידור, והמממן רוצה להרוויח ולא להפסיד, וככה נוצר מעגל שלם".

השוק רצה, השוק יקבל
(מהמחשבה הקפיטליסטית לשדה האמנות)