הים התיכון, 1986,מיכאיל גרובמן
פעמיים כי רע
בגולה השנייה נכזבה גם תוחלתם של האמנים הפלסטיים יוצאי ברה"מ להיחלץ מן הפרובינציה האמנותית. בישראל ובארצות המערב, אומר מיכאיל גרובמן, אחד האמנים הבודדים מהגירת שנות השבעים שנטמע בחיי האמנות הישראלית, לא המיטו על עצמם אמני הגולה הרוסית אלא הרס. הציירים, הפסלים, המעצבים והגרפיקאים שנדחו או נרדפו על-ידי הממסד האמנותי-האידיאולוגי בברה"מ היגרו לישראל בתקוות רמות להוביל את האמנות במדינת היהודים ולהתמקם בנוחות בחממה הציונית האידיאולוגית. מה רבה היתה פליאתם משהסתבר, אומר גרובמן, שבהתפתחותם האמנותית הם פיגרו בכמה דורות אחרי אמנות המערב: השלב המתקדם ביותר שהכירו היה האוואנגרד המוקדם של דאלי ושל פיקסו. ביחסו של הממסד האמנותי הישראלי כלפיהם הם חשו בצביעות הנובעת מן התכתיב האידיאולוגי, אשר תובע לחבק כל יהודי באשר הוא (ואמן – על אחת כמה וכמה); לכאורה התקבלו בזרועות פתוחות, הציגו הרבה ומכרו את עבודותיהם, אך ככל שרבתה הצלחתם הרשמית, כן גברה אכזבתם. הם מעולם לא הצליחו ולא רצו לתקן את פיגורם, ועולם האמנות הישראלי, שאותו לא הבינו, המשיך והתרחק מהם בחיוך מעושה. לאט-לאט מצאו עצמם האמנים הגולים מתבוססים בשולי היצירה. תחילה הקימו מעין עולם סגור משלהם, ואחר-כך החלו להגר מכאן אל צרפת, אל גרמניה, אל קנדה, אל ארה"ב. אלו שנדחו כליל בישראל שאפו לכבוש איזו פסגה בבירות האמנותיות הגדולות, ואלו שהצליחו פה רצו להרבות את הצלחתם ולטפס כמה שלבים נוספים בסולם התהילה. כך קרס החלום על המדינה הציונית האידיאלית, הדואגת לכל בניה.
שלא כבציון, אין במערב כל ערבות אידיאולוגית, אין תמיכה ממסדית ואין כוחות מסייעים מלמעלה. האמנים שנפלטו במאותיהם מישראל פסעו את הפסיעות הראשונות בדרכם החדשה ונתקלו בחומה בצורה. מעטים הפגינו עניין בהם, השם שהיה להם בברה"מ או בישראל אבד, באמנות המערב לא רצו להשתלב, ועד מהרה היתה יצירתם לערימות עפר המתגוללות בשולי השדה הרחב של היצירה המקומית. אמנים גדולים ומוערכים בחוגם הקטן היו לאמנים-לשעבר. בים הזה, לדברי גרובמן, אבדו אלפי יוצרים שהיו בחייהם להיסטוריה שכוחה למחצה.
