אני מסתתר מאחורי המלים כמו ילד שמכסה את פניו בכף ידו

הצילום קופא במקומו, השיר רוצה לנוע קדימה. עשר שנים למות ט. כרמי: תערוכה

נראה שירושלים נמצאת עתה בעיצומו של גל שירה ואמנות, שכן במקביל לביאנלה לרישום נפתחה בה, בגלריה של בית-הספר לצילום מוסררה, גם תערוכה היוצרת סינתזה בין היצירה החזותית לזו הכתובה: התערוכה "אין פרחים שחורים", שנערכת לציון עשר שנים למותו של המשורר ט. כרמי. כל אחד מ-11 הצלמים המשתתפים בתערוכה מציג עבודה שמתכתבת עם שירתו של כרמי. אחדים בחרו שיר, או שהחליטו להתייחס לפסקה או למשפט ספציפיים, ואילו אחרים החיבור בין השיר ליצירה נעשה רק בדיעבד, לאחר העבודה.
המשוררת ליאת קפלן הבדילה את הצילום מן השירה בכך שהצילום קופא על מקומו, בעוד השיר רוצה לנוע קדימה. מבחינה זו באמת דומה השיר לרישום, שמקיים בתוכו את סיפור הזמן הנדרש ליצירתו, ולא לצילום הקפוא, האטום, שנדמה כי אין בו כל מקצב או זמן. אך בתערוכה זו, כפי שכותב האוצר אבי סבג, "ניתן לקרוא את הצילום ולראות את השיר". שכן גם לשיר יש צורה חזותית, וגם לפריים הבודד יש זמן משלו – זמן ההתבוננות.
מול הכניסה תלויים זוג צילומי נוף יפהפיים של רועי קופר. במבט ראשון הם נראים זהים. אותו המקום, אותה הקומפוזיציה, אותם הצבעים. רק התבוננות מדוקדקת מגלה את ההבדל – הפוקוס מעט שונה. העדשה זזה קצת קדימה בין הצילומים, והעבירה את המיקוד מהגבעה הרחוקה אל השיבולים הקרובות. קופר מתכתב עם שירו של כרמי "עכשיו אני מלון אורחים", אך נדמה כי מבחינות מסוימות ניתן להשוות את עבודתו עם כל שיר באשר הוא. כמו השיר, הרגיש לכל תזוזה קטנה של פסיק, כך גם הצילום משנה את משמעותו באמצעות ניואנסים עדינים. כשם שניתן לקרוא שיר בחטף, לרפרף על המלים ולהחמיץ את המוזיקה, כך אפשר לראות את הצילומים בחטף, לקטלג תחת הכותרת "זהים", ולהחמיץ את המשמעות – את ההבדל הדק, הרה הגורל, בין צילום יפה של מקום, לצילום התהליכים הרגשיים שעוברת הנפש.     

לילך פלד-צ'רני

לילך פלד-צ'רני בחרה להתייחס אל השיר מחבואים: "אני מסתתר מאחורי המלים כמו ילד שמכסה את פניו בכף ידו / וחושב שלא רואים אותו". כל צילום, כמו המלים, מכסה טפח ומגלה טפחיים. לכאורה מופיע בצילום הנ"ל אובייקט שאינו מזוהה לחלוטין. זו דלת, אך היא נראית כמו שלושה מרובעים מופשטים. המרובעים הללו, המופשטים לכאורה, יכולים לומר לנו המון. כמו הקו הבודד שצייר ברנט ניומן, גם הם עשויים לרכז בתוכם מהות מתומצתת. ממש כמו שיר. בכלל, נראה שחלק ניכר מן העבודות המוצגות בתערוכה, כמו למשל עבודותיהם של מרסלו לאובר ושל יאן טיכי, מצליחות להרחיב את גבולות ההתייחסות שלהן הרבה מעבר לקישור הישיר אל השיר הנבחר. מתקיימת בהן גם אמירה מקיפה על צילום, שיר, דימוי-טקסט-מציאות, וכל העולם שביניהם.  
"כל חיי אני מניח מלכודות בצידי הדרכים /  בחדרי ביתי, בארצות רחוקות – שלעולם לא אראן /  לעיתים אני שומע את זעקות הכאב של חברי /  של אשתי ובני, של אויבים קרובים וידידים רחוקים /  שלעולם לא אכירם. אילו רק ידעו כי רק את צלי שלי אני צד /  אולי לא היו נוטרים לי איבה, ואולי לא היו צועקים". שיר זה של ט. כרמי אינו מופיע בתערוכה, אך הוא עלה בראשי בזמן הביקור בה. אולי משום שיש בשיר, על המלכודות שבו, משום הקבלה לעשיית האמנות, ואם להיות כנים, גם למעשה כתיבת הביקורת. פגשתי את ט. כרמי פעם אחת. הוא הגיע לשיעור ספרות בחטיבת-הביניים כדי לספר לתלמידים על עבודת התרגום של מחזות שייקספיר. כשנשאל כרמי, שכבר היה בערוב ימיו, על חוויותיו האישיות כמתרגם, הוא לא התרברב בפרצי השראה נשגבים או בנסיעות מחקר לעיירת הולדתו של שייקספיר. במקום זאת בחר לספר כיצד יום אחד, בתקופת העבודה על התרגום, הוא הוזמן לסיור במפעל בדרום הארץ. במהלך הסיור אכל כרמי ארוחת צהריים יחד עם מארחיו בחדר האוכל של המפעל. משסיימו לאכול ראה שיש לו כמה דקות פנויות, ולכן התיישב לכתוב. מאחר שמחברותיו לא היו עימו, כתב את שורותיו על מפית אוכל.
מתוך הרצאה שלמה דווקא הסיפור הצנוע והיפה הזה נחקק בזכרוני, ועלה שוב בעת הביקור בתערוכה. משהו בו, אולי הצניעות, אולי הנחיצות, ואולי המיזוג הטבעי כל-כך בין התרבותי והיומיומי, התקשר ישירות לגלריה מוסררה. אחת הגלריות המעניינות והייחודיות בארץ, שמטפחת עשייה איכותית תוך (ואולי בזכות) מעורבות בקהילה.

הביקורת פורסמה לראשונה ב"כל העיר"
עוד פרטים במדריך תערוכות