רק כף של דחפור מפרידה בין "מגרש משחקים", תערוכה בגלריה-החדשה, ובין מגרש המשחקים שמעליה: איצטדיון טדי על אוהדיו ושחקניו הכושלים
אין ספק שביטחון הוא נושא חשוב, ולכן כלל לא השתוממתי כשבדרך לגלריה-החדשה, ברחבה שלפני איצטדיון טדי, ניגש אלי חייל צעיר וביקש לראות תעודה מזהה. מי אמר שלחיילים יש ראש קטן, שאלתי את עצמי בעודי מסביר לחייל, בנימוס, כמובן, שלא נהוג לבקש תעודות במקום ציבורי פתוח כמו מגרש חניה. באמת כל הכבוד.
אין ספק שגם ניקיון הוא נושא חשוב, ולכן כלל לא התעצבנתי כשהתברר שגם הפעם, כמו לאחר כל משחק כדורגל, נתנו סוסי המשטרה דרור לשרירי פי הטבעת הדואבים דווקא בכניסה לגלריה. איזו דרך ארץ, חשבתי למראה הגללים המשטרתיים, שהוטלו, כמובן, כחוק. באמת כל הכבוד.
אין ספק שכדורגל הוא תופעה מרתקת. ככל שרמת המשחק יורדת, עולה מספר העמודים שהוא תופס בעיתון. לכן לא התקוממתי כשמספר כתבות התרבות ב"כל העיר" צומצם לאחרונה באופן ספורטיבי למדי. על מה לא מוותרים בשביל להיות על המפה. אבל לתפוס עמודים אחרי שהפסדתם להפועל פתח-תקווה, ועוד במגרש הביתי, אחרי שהורידו להם שחקן לספסל? באמת כל הכבוד.
ככה זה, יש שרשרת תפקידים בעולם. האמנים משחקים במלחמת קיום, הצבא משחק בשוטרים וגנבים, והמשטרה והאוהדים משחקים בקקה. מצד שני, כפי שאמר ג'ורג' קלוני בסרט "שלושה מלכים": "כשאתה מריח חרא, אתה יודע שהגעת לאמת". ומי שמריחים את החרא מלמטה, לפחות כרגע, הם האמנים, שבכניסה לתערוכה שלהם בגלריה-החדשה הציבו כף של דחפור, שכמו אומרת: הקקה לא יעבור!
"מגרש משחקים" הוא שמה של התערוכה החדשה בגלריה בטדי. זו אינה תערוכה במובן המקובל של המלה, קרי, אוסף עבודות שמוצבות בחלל תצוגה. נכון יותר יהיה לקרוא לה פרויקט אמנות קבוצתי, שכן העבודות השונות נוצרו וזיקה ביניהן. הן פזורות בגלריה, פולשות זו לתחומה של זו ומתערבבות זו בזו. כל העבודות עוסקות בצדדים שונים של המושג משחק. משחק כאמצעי לימוד, כאמצעי להגדרה עצמית, כזירה של טראומה ושל זיכרון, כמעבדה ליצירתיות. אלון כהן-ליפשיץ, אחד מיוזמי הפרויקט, תחם את חלל הגלריה, כדרכו, באמצעות קורות עץ. כהן-ליפשיץ עוסק זה כמה שנים בהפרעות בחלל. הוא נכנס אל אתרים מוכרים ו"מחבל" בהם על-ידי הגדרת המרחב שלהם מחדש. כמו בפרויקטים קודמים, החללים החדשים שהוא יוצר משמשים גם הפעם מקום תצוגה לעבודות של אמנים אחרים. כך ג'ולות המשחק של חנן אבו-חוסיין, שנוצרו משעווה לבנה, נמסות-מתנפצות בין קורות העץ, על רצפת הבטון. לידן בנה יואב וייס מגלשה רעועה מפח וקרשים, שמזכירה את מבני חומה ומגדל. ממול, בתוך קופסת אור, מוצג צילום ממאחז גינות-אריה שצילם גסטון איצקוביץ'. איני יודע מה מידת המניפולציה שנקט הצלם, אך התוצאה מטלטלת למדי. אין חשמל ומים במאחז. השירותים כימיים והדרכים אינן סלולות. אך באמצע השום-מקום הזה, כמו פטה-מורגנה, עומד לו מתקן שעשועים חדש ונוצץ מפלסטיקים צבעוניים. גן-עדן מלאכותי. יש האומרים שתיעוד אינו אמנות. אמנות, הם יגידו, צריכה להציע מבט חדש על המציאות, ולא להראות את הקיים והידוע. כפי שמוכיח הצילום הזה, תיעוד חכם ורגיש מציע מבט שונה, ולפעמים דווקא הבנאלי והמוכר יכול לסמר את השיער.
מאחז גינות-אריה. גסטון איצקוביץ'
בגומחת בטון בצד הגלריה מוצג סרט הווידיאו "יום העצמאות" של דנה לוי. הסרט הקצר מתאר זוג נערים במלחמת ספריי קצף. אחת הנקודות המעניינות בעבודה עולה בזכות מקום הקרנתה. מעבר לתחרותיות ולפורקן הבאים לידי ביטוי במשחק-מאבק בין הילדים, העבודה מזכירה שאת משחקי יום העצמאות, אלו שאנו חוגגים בכל שנה ללא הפרעה, ניתן לשחק רק בבונקר, או בסוג של חממה. ואסור לשכוח שלכל מקום כזה יש גם חצר אחורית.
עוד על התערוכה במדריך
הביקורת פורסמה לראשונה ב"כל העיר"
