"עדיין בטיפול"

הדיגיטציה היא רשת הנפרשת על המרחב היצירתי כולו. איה בן-רון בגלריה שלוש

מה יש בה, בפציעה? מה מחפשת האמנות במחלה?
האמנים המודרניסטים, האוואנגרדיים, היו עושים במחלה שימוש מניפולטיבי, מבהירים שהם מכוונים למחלתה של החברה. את הפציעה, את הבשר, הם דימו לבשרה המתמגל של התרבות.
ובדיגיטציה? מה יש בה, בשפה הדיגיטלית?
הפיקסל הוא חלקיק מושלם. ריבוע של צבע. בדיחה מתמשכת של הפוינטיאליסטים, שהשתמרה במסורת של המבט. כמה פיקסלים הם קבוצה, ולקבוצה יש אמירה. נסו להתבונן בתמונה (כל תמונה) מקרוב באמצעות פוטושופ או פיינט-בראש, למשל. אם תתקרבו מספיק, תבחינו בסמנטיקה אחרת. ככל שתתקרבו ייעשו הדברים יותר מוחלטים, יותר גסים.
האמנות הדיגיטלית מדברת על החזות הדיגיטלית, על "האסתטיקה של המחר", ועל הניגוד בינה ובין הבשרניות של האצבע הלוחצת על כפתור העכבר, מייצרת תקריב אחר תקריב (אפשר לחשוב כאן על "יצרים" של אנטוניוני, או על ניתוח התמונה הדיגיטלי שמבצע דקארד ב"בלייד ראנר" של רידלי סקוט).

העידן שלנו הביא חידושים בתחום הדיגיטלי. הפוטוריזם בנוסח סרטי המדע-הבדיוני הוחלף ברלטיביזם אסתטי, בקונקרטיות של software ושל hardware, במציאות של היי-טק ולו-טק, בבצות של אקסיומות טכנולוגיות ובאינפלציה של מאגרי מידע אסוציאטיביים.
אינפלציית ידע זו קיימת גם בתחום הרפואי, באופן שבו מתבונן האדם בגופו הוא. החברה המודרניסטית שהלכה ונעשתה פוסטמודרנית החלה לתפוס את ה"מחלה" שדובר בה לא כמחלתה של החברה או מחלתה של התרבות – שהרי האמונה ב"תרופה" לא היתה רלבנטית עוד – אלא כמצב סמנטי בפני עצמו. כמרחב של "אחרות", כלשון אחרת.
הבשר הפצוע המצוטט עתה בעבודות אמנות הוא מקום של אחרות. הפציעה היא למעשה מעין דרך צדדית של ההכרה, תוספתן של עור מדלדל, גידול תאים מפלצתי וחסר פרופורציות, פרברסיה של הגוף כלפי חוץ (אני מדמיין את הסצינה הסופית בסרט האנימציה היפני המדהים "אקירה", ובו מקבל טטסואו, שנחשף לקרינה רדיואקטיבית, גוף חדש, חסר פרופורציות).
איה בן-רון, המציגה כעת בגלריה שלוש, מדגימה בעבודותיה את החידושים הדיגיטליים האלה. אני משתמש בביטוי "חידושים דיגיטליים", אך ברור שמדובר ביותר מחידושים באופני השימוש לבדם. "בלייד ראנר", למשל, הוא סרט משנות השבעים, מתקופה שהמחשבים עוד היו בה בחיתוליהם, ועם זאת יש בו סצינה הדומה מאוד לזו שיכולה להתקיים בין אמן דיגיטאלי עכשווי למדיום שלו: ישיבה נינוחה, כוס ויסקי, ואז, כאילו בלי משים, מהתמונה שאתה מייצר עולה משהו מסתורי.
החידושים, אם כן, אינם רק באופני השימוש. הם בכל המנגנונים ההכרתיים הנוגעים לדבר. פוטושופ, האוריינטליזם של שנות האלפיים בעבודות כשל בן-רון או של יהודית סספורטס, הדיגיטציה של כל מה שיש בו מן האורגניות: כל אלה אינם עוד ריאקציה של דור המחר נגד דור האתמול. זו "סטייה" מלאה של התרבות מדרך אחת של הכרה לדרך אחרת.

הסטייה הזאת היא תוצאת הרוויה של תרבות ההמונים. משהפנים דור הפופ את סביבתו, נולד צורך מחודש, מעודכן, ביצירת מקום שתקריב אורגני יכול להתרחש בו בסביבה מלאכותית. התחום הדיגיטלי הפך, יותר מכל תחום אחר, לנושא דברו של הדור שאחרי הפופ. הרי יש בו הן האפשרות ה"קלה" (ר' "בלייד ראנר") לנוע קדימה ואחורה, והן הקשר הסמנטי והפונקציונלי למאגרי המידע המרכיבים את התרבות. כמעט כל צייר עכשווי מודע בעבודותיו לסטייה זו של ההכרה; הדיגיטציה היא רשת הנפרשת על המרחב היצירתי כולו, הן הפלסטי והן הווירטואלי.
"עדיין בטיפול" מציגה את זה: מודלים בחמר, נקיים ומלוטשים, של דמויות פצועות וחולות; הדפסי משי שבין האוריינטלי לדיגיטלי; דמויות שנראות כאילו נלקחו מחוברת נוהלי חירום לטיסה; שילובים של חומרים אורגניים שעברו מעין דיגיטציה בכך שהוחלקו, כוסו או הומרו בחומר אחר; אסתטיזציה של החולה, של המחלה ושל הגידול, ואף של המוות המסתמן ובא.
לפני כשבוע שכבתי במיטה לפנות בוקר וראיתי בערוץ שמונה תוכנית על מחלת הסרטן. דיברו שם על חוקר אחד, שכולם חשבו שהוא משוגע בהתחלה, וכיום התיאוריה שלו זוכה לפופולריות. הוא טען שהמקור לחיותו של הסרטן בגוף הוא שהגוף מזין אותו, בונה אליו כלי דם. במחקרו הראה איך נחלש הגידול כשכלי דם חדשים אינם נבנים סביבו.
הגילוי של התערוכה, שמובע באמצעות דמות האדם הטובע החוזרת בכמה מהדפסי המשי, דומה מאוד לתגליתו של חוקר זה: טביעה, כמו גידול סרטני, היא "פרץ של חיות". יש לה קיום אוטונומי משלה, והיא אינה דבר שנעשה על הסובייקט. היא מתקיימת במקביל אליו כאפשרות זמינה, תמידית. אולי כפיתוי. ובעבודותיה של בן-רון, מי שמציל את הגוף הטובע סופו לטבוע עם הגוף. פתולוגיה של תרבות הנמצאת בבריחה מתמדת מן המוות הממשי, בעודה מזינה אותו כל העת בדימוייה. 

 17.3.05- 23.4.05
גלריה שלוש, רחוב חיסין 5, תל אביב