עם סלוואר-קמיז ובלי דופטה?!

אהרונדטי רוי קוראת לכולם להתגייס למען הודו טובה יותר. חודש שלישי בניו-דלהי

לקח לי הרבה זמן למצוא את קוד הלבוש הנכון באוניברסיטה המוסלמית. כמובן שלא הבאתי גופיות, מכנסיים קצרים או שמלות קצרות, אבל כל החולצות והמכנסיים שהבאתי התגלו כבלתי הולמים. או צמוד מדי, או מקושקש, או פתוח, ובכל מקרה מושך תשומת לב. מיהרתי וקניתי לי סלוואר-קמיז, מין חליפת מכנסיים הכוללת מכנסיים ארוכים, חולצה רחבה וגדולה שמגיעה עד הברכיים וצעיף ענק, אבל ב-35 מעלות חום היה חם לי מדי עם הצעיף, ובבוקר החלטתי לא ללכת איתו. כשהגעתי שאלה אותי חברה ללימודים אם מכרו לי את הסלוואר-קמיז בלי הדופטה [כלומר, הצעיף]. היתה בהלה בקולה, כמו חששה שמא נשבר עוד שיא במסורת המקומית של ניצול המערביים. לא, לא, מיהרתי לענות. פשוט חם לי מדי עם הצעיף... אה, היא אמרה, ומבטה הבהיר לי שאין שום אפשרות לבוא שוב בלי הדופטה הארורה...

אשה לובשת סלוואר-קמיז ולא שוכחת את הצעיף

שאלתי משהו על ספירת הקיום הלסבית. עתה הגיע תורה של המרצה להיות נבוכה. היא אמרה שאינה יודעת על כך דבר, ומיד עברה לנושא הבא: האירועים המתוכננים ב"פסטיבל חופש הדיבור"

נשים מוסלמיות לא לובשות סארי. זה לא צנוע. מתחת לרצועת הבד הארוכה [שמונה מטרים] הנכרכת על המותניים, עולה במעלה הגב ונופלת בחינניות על כתף אחת נלבשת אמנם צולי, חולצה קצרצרה, אך הבטן עדיין נשארת חשופה כולה. מוסלמיות שאינן מכוסות כל כולן בחיג'אב [שחור או לבן] לובשות סלוואר-קמיז. הוא פופולרי גם בקרב ההינדיות, אך המוסלמיות מקפידות בדרך-כלל על חולצה עם שרוולים ארוכים. מצד שני, אני רואה באוניברסיטה המוסלמית מדי פעם גם בחורות בג'ינס, סמל  הלבוש המערבי.
מצב פרדוקסלי: האיסור על לבישת הסארי - הבגד ההודי הקדום, שלבישתו מסמלת דווקא שמרנות ודבקות במסורת - הביא לקפיצה אל הבגד המערבי, הג'ינס, המבליט את הרגליים והישבן. בגד שהינדיות שמרניות מעולם לא ילבשו.

***

תנועת נדנדה פרדוקסלית מאפיינת את הבחורות הצעירות הלומדות כאן. הוריהן שולחים אותן ללמוד דווקא באוניברסיטה המוסלמית ולא במוסדות האוניברסיטאיים האחרים בדלהי בדיוק בגלל החשש מ"המערביות הפרוצה", מ"ההשפעות הלא טובות" במקומות האחרים. אבל דווקא כאן מתרועעות הבחורות עם בחורים, יוצרות קשרים ונמשכות אל החוגים המערביים ביותר: ספרות אנגלית, תקשורת, יחסים בינלאומיים, קולנוע, הסטוריה. הבחורים נמצאים רובם בלימודים איסלמיים; הבחורות רואות עולם.

את "מיין קאמף" של היטלר אפשר לראות בדוכני ספרים ברחוב, ובקריקטורה שפורסמה לאחרונה בעיתון ראיתי את שרון מצויר בסגנון אנטישמי מובהק; כך צויר גם ערפאת

דוגמה חיה להבדלים הללו היה השיעור האחרון שנכחתי בו, שעסק בתיאוריות פמיניסטיות. בעוד המרצה הצעירה מדברת בשטף על הצורך להיאבק בחברה הפטריארכלית המדכאת, על כתיבת חוויית הגוף הנשי, על הפאלוס הסימבולי ועל גילוי מחודש של המיניות הנשית, הלך הבחור המוסלמי האחד בכיתה והתכווץ. הוא לא כתב דבר במחברתו, בניגוד לסטודנטיות שכתבו במרץ כל מלה שיצאה מפיה של המרצה כמו היו אלה דברי אלוהים חיים. הדחף הגיי-פרנדלי גבר עלי, ושאלתי משהו על ספירת הקיום הלסבית, שלא הוזכרה עד כה כלל. ביצעתי אקט של טרנסגרסיה. עתה הגיע תורה של המרצה להיות נבוכה. היא אמרה שאינה יודעת על כך דבר, ומיד עברה לנושא הבא: האירועים המתוכננים ב"פסטיבל חופש הדיבור" שייערך באוניברסיטה בשבוע הבא. 
היחס להומוסקסואלים וללסביות בחברה ההודית רחוק מלהיות משוחרר. זה נושא חם שהעיתונות מרבה לעסוק בו; הקהילה ההומוסקסואלית בבומביי היא מובילת המאבק, והקהילה ההומוסקסואלית בדלהי מחרה מחזיקה אחריה. אבל על קולות לסביים בספירה הציבורית אין בכלל מה לדבר. החוק ההודי מציין שהעונש על יחסים הומוסקסואליים הוא עד עשר שנות מאסר. הקהילה מנסה לארגן הפגנות, מחאות ועצומות, אבל הרוב המוחלט של המתראיינים לעיתונות בשם הקהילה מפחדים להיחשף בשמם, ונמצאים עמוק בארון. "בכל דבר ההודים מעריצים ומחקים את המערב", אמר אחד מהם במרירות, "רק לא ביחס להומוסקסואליות". 

מתוך הסרט "הפתרון הסופי"

העילה הישירה ל"פסטיבל חופש הדיבור" היתה הצנזורה שהוטלה על הסרט "הפתרון הסופי" , שמציג באופן ברור ובוטה את רצח המוסלמים במדינת גוג'ראט במהומות שהתרחשו שם לפני שנתיים. במשך שנות שלטונה של ה-BJP, המפלגה ההינדית הקיצונית, הרוב המכריע של הנהרגים במהומות שפרצו בבומביי ובגוג'ראט היו מוסלמים. לא קל אפילו היום, עם התחלפות השלטון, להיות מוסלמי בהודו, כמו שלא קל היום להיות מוסלמי במערב. מדברים כאן על "ש?מ?יט?יז?צ?י?ה" שעברו ההינדים הסובלניים, שהפכו לפנאטים וצרי אופקים בהשפעת "הש?מ?ים", קרי, המוסלמים. המונח מכוון כמובן גם אל היהודים, ורומז לקנאות הטמונה במונותיאיזם. מצד שני, אני חוששת שלמרבה הצער אפשר לדבר כאן גם על אנטי-שמיטיזציה שעוברים הן ההינדים והן המוסלמים. את "מיין קאמף" של היטלר אפשר לראות בדוכני ספרים ברחוב, ובקריקטורה שפורסמה לאחרונה בעיתון ראיתי את שרון מצויר בסגנון אנטישמי מובהק; באותה קריקטורה צויר כך גם ערפאת. שני הצדדים בסכסוך הישראלי-פלסטיני  נתפשים כ"ראויים זה לזה".

רוי תהתה מתי הופך חופש הדיבור לחופש ההסתה, והסבירה את עמדתה העקרונית נגד צנזורה באשר היא: ברגע שיושתו הגבלות ואיסורים על חופש הדיבור, טענה, ינצלו זאת החזקים נגד החלשים

כוכבת "פסטיבל חופש הדיבור" היתה אהרונדטי רוי, שזכתה לפני כמה שנים בפרס בוקר על ספרה "אלוהי הדברים הקטנים", ונחשבת גם לוחמת זכויות אדם אמיצה. ספר נוסף שלה, העוסק בעושק שעושק הבנק העולמי - בתיווך הממשלה ההודית - את החקלאים ההודיים העניים. הספר, ששמו "הסוף המושלם יהיה מוות", תורגם גם לעברית.

אהרונדטי רוי

רוי נתנה הרצאה מרשימה ביותר, ספוגה להט אידיאולוגי. היא תהתה מתי הופך חופש הדיבור לחופש ההסתה, והסבירה את עמדתה העקרונית נגד צנזורה באשר היא. ברגע שיושתו הגבלות ואיסורים על חופש הדיבור, טענה, ינצלו זאת החזקים נגד החלשים. לדעתה, עלינו להסכים "לשלם את המחיר" של סרטים פורנוגרפיים ודיבור מסית, כדי שנוכל לצפות בסרטים פוליטיים חשובים כמו "הפתרון הסופי". הצנזורה המסוכנת ביותר, לדעת רוי, היא הצנזורה הכלכלית. היא סיפרה על הצנזורה שהיא עצמה עברה כאשר דרשו ממנה לא להזכיר כלל בספרה החדש את התאגיד סהרה: תאגיד כלכלי הודי ענק, המחזיק גם ערוץ טלוויזיה פופולרי. בשבועון הנשכני "תהלקה" ["פלפל חריף"] כתבו על רוי שהיא זו שניערה את האליטה ההודית מהשאננות והאדישות שלה, וקראה לה להתגייס בכל הכוח למען הודו טובה יותר לכולם. לאחר ההרצאה הבנתי למה הם התכוונו. רוי עמדה על הבמה וקראה בכל כוחה לסטודנטים ולמרצים לא לשתוק עוד למראה העוולות, לא להשלים עם מציאות החיים ההודית, לא להאמין למה שערוצי החדשות מאכילים אותם בו יומם וליל - אלא לצאת לרחוב ולהיאבק. לקחת מצלמה ולצלם. לכתוב. להפגין. לצעוק.  בסיום ההרצאה עמד הקהל כולו על הרגליים ומחא לה כפיים.
לאחר הרצאתה של רוי הוקרן סרטה של אחת הסטודנטיות מהמחלקה לקולנוע. הסרט מספר את סיפור חייה של זמרת הינדית הנשואה לנגן טבלה מוסלמי. הסרט בוחן בעדינות את המצב הלא פשוט של נישואים מעורבים, שואל את הבת בגיל ההתבגרות על רגשותיה, על יחס הכיתה אליה, על השכנים ועל הסביבה. חריגותו של האב המוסלמי בולטת גם בשל המעמד הכלכלי הגבוה שהמשפחה שייכת אליו. ככל שיורדים במעמד הסוציו-אקונומי בהודו מתגלה יותר גיוון דתי. המוטיבציה הראשונית לשינוי הדת היא לרוב השתייכות לקסטה נחותה, שכרוכה במעמד כלכלי נמוך. השיא היה בשנות החמישים, כאשר חמישים מיליון דליתים [טמאים] החליפו את דתם לבודהיזם. העיתונות, ההינדית ברובה, לא שוכחת להם את מוצאם עד היום, ומכנה אותם "ניאו-בודהיסטים".
כשיצאתי סוף-סוף מהאודיטוריום ביצעה ברחבה בחוץ להקת התיאטרון האוניברסיטאית מופע מרהיב, שכלל ריקוד ושירה. הבגדים הלבנים של המשתתפים, שדרת העצים הירוקים הענקיים שזעה ברוח, ריח היסמין באוויר, חוויות היום כולו - הכל הצטרף לרגע של שלמות.