מארב - אמנות . תרבות . מדיה
אודותינוצרו קשר
שלח
שוטף ומתמלא / ביקורות
Talk about F-15

Talk about F-15

--

גם זו אסטרטגיה לתחום את המוות

אמיר וודקה 2006-02-22 19:48:25   הקטנת הטקסט בכתבההגדלת הטקסט בכתבה


אל היומיום

שגיא שטרית

גלריה עמליה ארבל, רח' שער-ציון 3, תל-אביב
18.2.2006–3.3.2006  
בפתיחה החגיגית תושמע מוזיקה מאת המלחין ליאור פרנקל.
האמן יישא דברים בגלריה במוצ"ש 25.2.06, בשעות 20.00–22.00


בתערוכה אל היומיום מוצגים 11 ציורים חדשים (שמן על בד) והתקנה בשילוב רישומי מודל וציור דיוקנו של הרב כדורי: סט שהכנתו החלה בהולנד ונמשכה בביקורו הנוכחי של שגיא שטרית בישראל.
עבודה תוך תנועה בין מדינות מאפיינת את עבודתו של שטרית בשנים האחרונות. כאמן פעיל הן בסצינה הישראלית והן בסצינה האירופית, שטרית הפגין תמיד היכרות אינטימית עם שפות האמנות המקומיות. לצד זאת ניכרות בעבודותיו תחושות הריחוק, הניכור והאירוניה המאפיינות כל-כך את הפרספקטיבה הגלותית, הזרה לסביבתה ולעצמה. הוא עצמו הגדיר פעם את מצבו כמצב של מטוטלת הנעה בין הזהות הטריטוריאלית הישראלית ושפת הציור שלה, המתאפיינת בביטוי אינטואיטיבי ובראשוניות חסרת מסורת היסטורית, לבין קיום אוטופי של קוסמופוליט יהודי החי את המסורת ואת שפת האמנות האירופיות, המושרשות בהיסטוריה רבת שנים. עבודותיו האחרונות חושפות את המתח הזה, שבין קצותיו מתקיימת גם זיקה (המהולה אף היא באירוניה) כלפי שפת התרבות האוניברסלית של ימינו: שפת התרבות האמריקאית, המגדירה את הקודים השולטים בחיי העולם המערבי.  

התערוכה היא במידה רבה המשך מובהק לנסיונות העבר המרתקים של שטרית באנטומיה ובציור פורטרט, ואפשר לראות בה ביטוי למסקנות הצייר באשר לאופני קיומו של הגוף האנושי במרחבי האמנות, המדיה והחיים. הגוף מוצג ברקע היומיום האורגני שלו כנתון בתהליך של גסיסה והתקרבות אל המוות (תוך הבלטת אנטומיית המוות האינהרנטית לציור הפורטרט), אך לצד זאת מוצג היומיום הפוליטי של הגוף כסימן של פבריקציה ויזואלית על צירי האמנות ותעשיית המדיה.
קו סגנוני אחד עובר דרך שני הנושאים, ומתווה תימה של סגירות והייררכיה טריטוריאלית לעומת נזילותו של הגוף הממוקם במרחב הציורי. שטרית תוחם ומחלק את המרחב בצורות שונות, כמו הדגשת מסגרות הציור או העברת פס עבה לרוחבו של הציור. תחימה זו מעוררת אמפתיה ומסגירה אינטימיות עם מושאי הציור, שכמו כלואים במרחב הדכאני שהותווה להם, אך לצד זאת היא מדגישה גם את האופן המלאכותי שבו מתקיימים הגופים במרחב הציורי, ויוצרת תחושת ריחוק אירונית כלפי מצבם. 
במאמרו "על מרחבים אחרים" מתאר מישל פוקו תהליך שהחל במאה ה-19, ובו נתחמו בתי-הקברות בשולי הערים: "החל מן המאה ה-19 לכל אחד יש זכות לקופסה קטנה משל עצמו בשביל הריקבון האישי שלו; אבל מצד אחר, רק החל מן המאה ה-19 התחילו למקם את בתי-הקברות בגבולן החיצוני של הערים. יחד עם האינדיווידואליזציה של המוות והניכוס הבורגני של בית-הקברות נולדה המחשבה הטורדנית על המוות בתור 'מחלה'". ("הטרוטופיה", עמ' 14)

Gangbang

התחימה המרחבית שמתאר פוקו – תהליך האינדיווידואליזציה של המוות, המתבצע בד בבד עם דחיקתו אל מחוץ למרחבי חיי היומיום – מופיעה בציורי הגוף של שטרית תחת אסטרטגיה של תחימת יתר. שטרית מדגיש את פינות הציור מסביב לפורטרט הגוף האנושי הגוסס והמתכלה, כך שהמסגרת השנייה המתווספת למסגרת ה"טבעית" של הציור מבליטה משטר ייצוג התוחם את המוות ב"קופסה קטנה משלו". עם זאת, הגוף בציוריו של שטרית מסרב בפועל לדיכוי מסוג זה; הגוף האנושי העומד על סף תהליך הכיליון או בעיצומו מעיד כאן דווקא על חוסר האפשרות לקבוע גבולות ברורים בין מוות לחיים. 
לא במקרה הדמויות המופיעות כאן הן של בני-אדם גוססים, שכובים, מורכני ראש או מנסים לברוח, שכן אלו הן צורות שונות של בריחה – ולחלופין, דרכי מילוט מהמסגרת הכולאת אותם בתוך המרחב ההייררכי של מסורת הציור והפוליטיקה הכלל-עולמית כאחת. בספרו "קפקא" הנגיד ז'יל דלז בין הראש המורכן לבין הראש המורם ובין מצב הסגירות והכליאה (פיזית ונפשית) של הראשון לבין ההימלטות מהגורמים הדכאניים (ביורוקרטיה, לאומיות, אדיפליות) של השני. עם זאת, הדגיש דלז, לא מדובר באמת בהנגדה, שכן דרכי המילוט – בניגוד לבריחה – הן תמיד עניין של התהוות והיעשות החורגות מדיכוטומיות המפרידות בין כליאה לחופש ובין מוות לחיים. בעוד שלברוח פירושו להשתחרר מהמדכא, להימלט אפשר גם במקום. דמויותיו של שטרית נשארות במקומן וכמו נטועות בו; גם במצב מנוסה הן נותרות פסיביות בתוך המסגרת. דרכן להתמודד עם מצב של דיכוי אינה בריחה, אלא הימלטות אל מחוץ לדיכוטומיות שהן מכשול בפני עצמו. אנו רואים אדם שכוב, שלדו וגולגלתו מבצבצים מגופו בתהליך של גסיסה. ריקנות המוות מקיפה את הגוף ברקע כחול-כהה המעצב וחותך את קווי מתארו. הרקע אמנם מאיים לבלוע את הגוסס, אך זה אינו נכנע לבחירה בין חיים למוות, אלא מתקיים בתהליך גסיסה מתמשך, כאינקורפורציה של המוות והחיים, כמוות נחיה. אפילו השלד הרוכן מעל ראשו של הגוסס – ייצוג אמנותי מקובל למוות – מציין כאן, בהתמזגותו עם האדם הגוסס, דווקא התהוות ותנועה של החיים לתוך המוות. המוות כאן אינו רק גורם אפל ומאיים; נראה כי שלד המוות דווקא מציע לגוסס נחמה בעודו מערסל את גופו. בציור ההמשך לציור זה מופיעה שוב דמותו של הגוסס. הפעם הוא מצוי בתנוחת ישיבה זקופה, בתוך רקע תחום המוגדר, בדומה לציוריו של פרנסיס בייקון, במשיכות מכחול ספורות. זוהי כבר קופסת המוות הקטנה במובהק: המוות דומיננטי, ונראה שהגוסס כבר כמעט עבר לגמרי לצדו. אך למרות הריקבון הניכר בו, נראה כי הגוסס מאמץ את המוות וחש נינוח, אפילו סקסי, במסגרת התוחמת אותו. 

***


המתח המרכזי המאפיין את העבודות בתערוכה הוא המתח בין הקומפוזיציות המאורגנות לבין הגופים הנזילים – ובדומה ליצירותיהם של ציירים כמו שילה וגויה, הוא מתאפיין בסגנון של קו מדויק אך מרושל, המתאר את הגוף האנושי כנתון בין הפבריקציה של קיומו כסימן (אמנותי ופוליטי) יציב לבין התחמקותו ממסומן סופי של זהות. אנו רואים אשה ישנה, אולי גוססת, שצלה מתקיים כישות עצמאית. בעוד האשה מכונסת בעצמה, הצל מתרווח ומפשט אבריו. הצל כאן הוא צלם, סימולקרה של הגוף, המקיים עם הגוף יחס של זהות ומצד שני  של אחרות, כאוטונומיה נזילה ומשוחררת.
השימוש שעושה שטרית בשפת הפופ, בדימויי קומיקס או מדיה מוכרים כמו האדם הבורח והמסוק בציור אדם נמלט, כמו גם השימוש בצלליות המציגות את הגוף כסימולקרה עצמאית, משוחררת ממשטר הייצוג הכובל אותה אל המקור, משמשים ביקורת בנוסח ציור הפופ האמריקאי על השיח המימטי באמנות האירופית. ציור הפופ האמריקאי הביא למשבר במשטר הייצוג של מסורת הציור האירופית שמיקדה תמיד את השיח ביחס שבין המושא המקורי של הציור לבין ייצוגו. כמו בציוריו הסריאליים של אנדי וורהול, הפופ הציג העתקים מדויקים, שלמרות הדיוק הרב היו בכל זאת אחרים מה"מקור" (המקור עצמו במקרים אלה, כמו קופסאות השימורים של קמפל, הוא העתק של העתק). מאידך, שטרית מעלה בציוריו ביקורת אירופית כלפי שפת האמנות האמריקאית. זו מתבטאת במתודת ציור רב-שכבתי המעניקה לציוריו טקסטורה עמוקה המדגישה את שכבות ההיסטוריה, את עקבותיהן של חורבות ציורים קודמים, עולמות שחיו רגע על הבד ואחר-כך מתו לטובת עולמות אחרים. בצורת שכבות גיאומטריות או חלקי גוף של פורטרטים קודמים, לפעמים בתור שרידים של טקסט, עולים ומבצבצים כתמים של הלא מודע, המודחק, הטקסטורה הבלתי מפוענחת של הציור. 

Man Running

הפופ הוא פוליטי, שכן המדיה הופכת כל אירוע, טראומתי ככל שיהיה, לפופ, לסימנים שטוחים, קלילים וצבעוניים. אדם בעולם המערבי אינו יכול לברוח מדימויים אלה, המארגנים את אירועי האקטואליה במסגרת קודים מוכנים מראש: דימויי אינסטנט להפצה ועיכול מיידיים. כזו היתה לדוגמה התגובה המדיומלית לאסון הטבע בניו-אורלינס, אסון שאין למי שלא נכח בו נגישות אליו אלא דרך דימויים מסוג זה. בציורו אדם נמלט ביקש שטרית להתמודד עם האסון בלי אשליה נאיבית של גישה ישירה למעמקי הטראומה. שני קודים – צללית במנוסה ומסוק שספק מחפש לחלצה וספק רודף אחריה – משמשים תגובה מקודדת היטב לאירוע. גם כאן הגוף הנזיל נתון ברקע של תיחום מרחבי מוקצן, אך בקונטקסט של אסון ניו-אורלינס, הצללית האוטונומית מציורי הפורטרט מקבלת צביון פוליטי: קיומו של האדם השחור, בארה"ב וברחבי העולם, כסימולקרה, צללית כהה המתפקדת כסימן ללא מסומן. האדם השחור כחיקוי ללא מקור של האדם הלבן, פרפורמנס "אתני" בלי זהות מקורית.
העבודות GangBang ו-Talk about F-15  מתייחסות לקיומם המדיומלי של עולמות שלישיים בעיראק, במזרח התיכון ובארה"ב פנימה כמרחבים משותפים של "מלחמת פופ" – מלחמה שמתקיימת על המסך. פול ויריליו כתב על המלחמה הראשונה של אמריקה בעיראק כי היא אמנם התרחשה בכווית, אבל היא התרחשה גם על מסכים ברחבי העולם כולו. אתר התבוסה או הניצחון לא היה הקרקע, אלא המסך... לא אחד, שניים, מאות או אלפי אנשים נהרגים, אלא המציאות עצמה. 
כאשר קודים מוכנים מראש (גולגולת, דקלים, מדבר עשן ומטוס, בציוריו של שטרית) מחליפים את הגיאוגרפיה הממשית של המלחמה, גם זו אסטרטגיה לתחום את המוות (בקופסה קטנה אחרת: קופסת הטלוויזיה). להעניק לו אינדיווידואליות (כמו בסיקורי "הזווית האישית" הרבים של קורבנות ניו-אורלינס) ולהרחיקו. המוות הורחק מן החוויה היומיומית, משום שהמוות עצמו נרצח והוגלה לבית-הקברות של המדיה.
על האמנות להיענות לאתגר זה, ולהשיב אל היומיום את כל מה שנגזל ממנו, והמוות והמלחמה בכלל זה: כל מה שהוא חוויית היומיום של חיינו.  


שעות פתיחת הגלריה: ב'-ה', 11.00–13.00, 17.00–20.00; ו', 11.00–13.00; מוצ"ש 20.00–22.00. טל' 03-5444398

גרסת הדפסה גרסת הדפסה
תגובות גולשים
הוספת תגובה
1
Isolation &participation
Sagi Shutrit

The body is a metaphor of a country divided into diffrent parts Where the coexistance is made of the cultural inheritage which is built out of many layers. coexistance of isooation and participation where belonging and withdrawing are chosen astrgedies inorder to radiate the identity in the right circumstances.

אי-מייל פורסם ב-14:27 ,27/02/2006
2
אפוקליפסה פיטורסקית (ל"ת)
שיר מנדלסון

פורסם ב-17:02 ,28/02/2006
3
four pics
amit

I liked the pics. I found this by accident and I know sagi and he is my friend. I really enjoyed it. I still have not read it. very nice

אי-מייל פורסם ב-22:46 ,09/03/2006
4
תודה לאמיר על מאמר מרתק
מירי פליישר

ואמן מעניין. ניתוח היצירות של שגיא שיטרית הוא כמובן מזוית הראיה של המבקר . וזה מעניין ומעמיק. תודה

פורסם ב-23:41 ,15/03/2006
5
האתר של שגיא
א.ו

http://www.sagishutrit.com/

פורסם ב-13:49 ,17/03/2006
6
שגיא אתה נפלא
נילי

הי שגיא - נילי כהן מהעבר מנסה ליצור איתך קשר - ולשבח את עבודותיך!!

אי-מייל פורסם ב-10:03 ,06/02/2008
מתוך שוטף ומתמלא
--
בזהירות ובאירוניה: עיון...
בזהירות ובאירוניה: עיון... שוטף ומתמלא
--
אם רובוטים יכלו לצייר... שוטף ומתמלא
ללמוד ציור מפורמייקה, או: בשבח... שוטף ומתמלא
עולם של קומבינציות שוטף ומתמלא
על אמיר וודקה

יהודי ממוצא אוקראיני, גר בתל-אביב, מבקר קולנוע ביום ושחקן פוקר בלילה.

עוד מ אמיר וודקה
מוסף | שוטף ומתמלא | טורים | מדריך | קהילה