מגזין / 4 מוסף

סמל סטטוס קוו

ליאורה לופיאן 2006-06-16 02:21:32

שמרנית, שטחית, מתנשאת, מתנכרת, משמימה, שמנונית ומשומנת, בורגנית ומסתגרת. קח אותי, גרבוז: מדרשת בית-ברל נזהרת בבני עשירים

לפני כשנתיים אצר יהושע סימון, יקיר עולם האמנות התל-אביבי, תערוכה ושמה "השרון". שם התערוכה ניסה להצביע על הקשר שבין הון לשלטון, ולכרוך בין כהונתו של ראש הממשלה השש אלי קרב אריאל שרון לבין הבורגנות השבעה, המגולמת גם בדמות שגילמה יעל בר-זוהר ב"רמת-אביב ג'", שרון שמה, ובגיבורת תוכנית הריאליטי "קחי אותי שרון", שרון אילון.
בדברי ההסבר לתערוכה מגולל נסיך האמנות הצעיר את שלל תחלואי האזור האמיד: בטחוניזם נוסח מכללת רייכמן, אליטה כלכלית מבית כנס קיסריה, קיבוצי הנדל"ן, בנייה פרטית, ג'יפים דורסניים והצרכנות חסרת הטעם של איקאה. לסיכום טענותיו כותב סימון כי "אם חברון היא עיר האבות, כפר-סבא היא עיר בתי-האבות". את המייצגת המובהקת של עולם האמנות הישראלי, המדרשה לחינוך ואמנות ע"ש ברל כצנלסון, שנמצאת במרחק דקות ספורות מהעיר הגריאטרית, משמיט האוצר מרשימת מאחזי הכוח הבורגניים.

מתוך התערוכה "שרון"

עולם האמנות – בניגוד לאופרות סבון, מכללות בעלות תפישת עולם בטחוניסטית וכלי רכב ראוותניים – אינו נתפש בעיני סימון כמנגנון כוח. מי ירהיב להטיל רבב בדוברי שפת רסלינג על בוריה? במי שיודע להגיד יפה "אחר", "דיסקורס" ו"פוסטקולוניאליזם", במי שניצב מול כל הבלי העולם הזה וחותר תחת התנוונות החברה המדושנת? ודאי לא מי שזוכה להתהדר בהילה הזוהרת האופפת את העוסקים במלאכת האמנות, את בעלי המניות בשוק התרבות, ההגות והיצירה, את החותרים תחת השמרנות הדכאנית.

רועי רוזן, מכוכבי בית-הספר, היטיב לבטא את רדידותה הפוליטית של המדרשה באמירה שפלט באחד השיעורים: "כולנו יודעים שעובדים זרים סובלים מניצול, אבל כ-ו-ל-נ-ו יושבים בבית ולא עושים דבר, שהרי אנו נרקיסיסטים". כך אמר בחיוך מחושב, והעניק פטור אפולוגטי ומהודק לעצמו וליושבים בכיתה

אף ששמעם של רוב האמנים והאוצרים החתרנים אינו מגיע לאוזניהם של צופי הפריים-טיים של ערוץ 2, בחינה חטופה מגלה שלמעט ההון המופלג או המשרה הפוליטית, גם הם מגיעים מאותו הכפר: אשכנזים, חילונים, צאצאים להורים אמידים. בשדה האמנות, הבקיאות בשוק ההון או ההתמצאות בתככים הפוליטיים מומרת בהיכרות עם השפה הליברלית, המעוצבת היטב, ועם שפת האמנות המדירה את כל אלו שאינם מצויים בלקסיקון הפתלתל שלה או באסתטיקה שלה, המופשטת לעתים עד כאב.
כדרכם של מנגנונים משומנים בעלי יוקרה מסוג מסוים, גם עולם האמנות מעוניין בהעברת הלפיד לצאצאים, ממשיכי דרכם של האבות המייסדים. בתי-הספר לאמנות הם הכלי שבאמצעותו מעניקים קובעי הטעם האנין לדומיהם, שמוצאם בלב ההגמוניה האשכנזית, מסלול בטוח להתברגות בפוליטיקה הבצתית.
זכיתי לבלות שנה מדרשת בית-ברל, שהיא אחד משני בתי-הספר המרכזיים שבמדינתנו הקטנטונת. ניסיתי לפענח את הרחשים התת-קרקעיים, הסמויים מעין, שמוליכים למנעד הצר של תמונת העולם ולגוון האסתטי שחללי התצוגה המרכזיים צבועים בו.
סימון, שזוכה חדשות לבקרים לשבחים ולהלל מצד בכירי המורים בבית-הספר, איבחן את זה יפה: אזור השרון הוא מבצרה של הבורגנות הישראלית, וכפר-סבא היא אולי המשמימה וחסרת הברק שבין ערי האזור. וכאילו לא די בניתוק שנגזר על המוסד מעצם היותו נטוע בקרבה של עיר הרחוקה ממוקדי הכאב והפצע הישראליים (הפריפריה) ורחוקה גם מן הבירה התרבותית (תל-אביב, שאליה מתקבצים כל השואפים להימלט מעקת הפריפריה ולהשמיע את קולם ברמה), שוכנת המדרשה בין מושבים וקיבוצים, משל היו התלמידים חלוצים הבאים ליישב את השממה בכלי רכבם הפרטיים, במקרה הטוב, או בלקיחת טרמפים שמועד הגעתם אקראי, וגם זאת לאחר נסיעה ממושכת ויקרה באוטובוס. הרי לא רבים בוחרים לגור בקרבת מקום. המעונות? קשיי התנועה דומים. כפר-סבא? נו, באמת. והמושבים? קשה עם ההגעה, קשה עם הפרנסה.
באופן א-פריורי, אם כן, נוצרת עדיפות לאלו שזוכים לתמיכה כלכלית מהוריהם, ומסוגלים לממן אחזקת רכב, נסיעות יקרות (העולות גם בזמן עבודה פוטנציאלי) או מגורים במקומות דחוקי פרנסה ותנועה בקרבת מקום.

האטימות החברתית של המדרשה אינה מסתכמת בענייני מלגות ומגורים. המאבק המתוקשר והמתלהם של האמנים בעניין סדנאות האמנים בפלורנטין הונהג בידי קברניטי המוסד. ההתנשאות והההתנכרות של האמנים לסביבתם הגיעו לשיאן במסיבת העיתונאים הסגורה שקיימו, משל היו גוף בטחוני חשאי

בית-הספר, שמגדל המים שבמרכזו משווה לו חזות קיבוצניקית (זכר לימים שבהם היה הקיבוץ כור מחצבתם של הטובים שבבנינו יפי הבלורית והתואר, מפלגת השלטון היתה בלתי מעורערת, והטבות מפליגות הוענקו לאנשי שלומנו במסווה של סוציאליזם), אינו טורח להעניק סיוע כלשהו לאלה מתלמידיו הפוטנציאליים שלא בורכו בהורים בעלי יכולת תמיכה. מלגות מגוחכות של אלפיים שקל: זה מה שבית-הספר מעניק. לא ניתנת שום עזרה בחיפוש מלגות ממקורות אחרים, כמקובל בכל מוסד אקדמי אחר. אלה המבקשים ללמוד אמנות בלבד ייתבעו לשלם שכר לימוד של 18,000 שקל, ורק תוספת של לימודי חינוך הופכת את שכר הלימוד למתקבל על הדעת. לא ייפלא, אם כן, שרוב התלמידים יבחרו בתמהיל הכפוי הזה, שמכביד על מערכת הלימודים, גם אם אין להם שום עניין או רצון לעסוק בהוראה, ובכך יצמצו את זמנם הפנוי המועט בלאו בכי, שהם זקוקים לו גם למטרות פרנסה.

בית-ברל, צילום מתוך אתר המכללה

המכשולים הכלכליים שניצבים בפני שוחרי האמנות בבואם לרכוש השכלה, ללא שום ניסיון מצד דיקנט הסטודנטים של בית-הספר להקל על המצוקה, מעידים על חוסר ההבנה או הרצון של בית-הספר לעודד באופן פעיל קולות שונים ולאפשר לאלו שהפרוטה אינה מצויה בכיס הוריהם נגישות לעולם האמנות.
חוסר היציבות הכלכלית שמאפיין קריירה אמנותית מדיר מלכתחילה רבים, הלומדים במקום זאת מקצועות שהפרנסה בהם מובטחת. בית-הספר, מצדו, אינו יוזם דבר כדי לשנות את תמונת המצב הזו.
האטימות החברתית של המדרשה אינה מסתכמת בענייני מלגות ומגורים. המאבק המתוקשר והמתלהם של האמנים בעניין סדנאות האמנים בפלורנטין הונהג בידי קברניטי המוסד: המנהל יאיר גרבוז ואחרים שתרמו מיצירותיהם לתערוכת המחאה. ההתנשאות והההתנכרות של האמנים לסביבתם הגיעו לשיאן במסיבת העיתונאים הסגורה שקיימו, משל היו גוף בטחוני חשאי. ניסיון לקבל מפיהם מעט מידע לגבי המאבק העלה רק מלמול לא מסביר פנים מצידם.
עניין סדנאות האמנים לא היה המפגן הפוליטי/אמנותי היחיד שהתקיים מחוץ לגבולות בית-הספר, והצליח לחשוף את הלך הרוח המאפיין את הקובעים שבמורי המוסד. ב"תוצרת הארץ", בתערוכת הענק "כוח" שאצר המורה נכבד דורון רבינא ברידינג, הוצגו שלל עבודות שעוסקות בעיקר בנושאים האקזוטיים כיבוש ועובדים זרים. מבין 65 האמנים המוצגים, קיבל במה אמן פלסטיני אחד(!). בראיון שהעניק לחברתו גליה יהב ב"טיים אאוט" נראה האוצר הלא-כוחני כשהוא מחווה תנועת ניצחון מול דימוי האינתיפאדה של דינה שנהב. העבודה היחידה בתערוכה שעסקה בזהות מזרחית, ויכולה היתה להעניק נפח נוסף לשאלת הכיבוש בדברה על הגזענות והפחד של האשכנזי-ההגמוני מפני המרחב – העבודה "נמר" של יגאל ניזרי – הפכה בדבריו של רבינא ליצירה המבטאת את חוסר יכולתה של האמנות לגעת במציאות הממשית ולהשפיע. כל פרשנות היא אפשרית, כמובן, אבל יש אירוניה עמוקה בכך שדווקא עבודה הנוגעת בדיכוי התרבותי והחברתי של יהודי המזרח הפכה בידיו של האוצר לסמל לרפיון האמנותי. הלוא ההשתקה של אמנות ואמנים מזרחים, בפרט בסוגיות הקשורות לדיכוי תרבותי, היא זו שתורמת באופן נכבד לניכור ולחוסר הרלבנטיות של עולם האמנות הישראלי.

 

"נמר", יגאל ניזרי 


מר גרבוז מקפיד להעביר שיעור יחיד במהלך השנה. השיעור מתנהל באופן הבא: גרבוז, הדובר היחיד בכיתה, מגולל רצף אנקדוטות ממוחזרות מחייו, מביע עניין מועט ביושבים מולו, ומבאר לתלמידים מהו אמן ומהי אמנות. "אמן הוא מי שעובר ברחוב, רואה ציור שתלוי על קיר בבית חולף ולא יכול להסיר מבטו". זהו, אם כן, אמן: איש שאינו טורח להתבונן ברחוב שסביבו או בעוברי האורח שלצדו

תפישה מתנכרת ומסתגרת כזו מאפיינת גם את השיח הפוליטי הרדוד הנוכח-נפקד בבית-הספר. דבר אחד ברור וידוע: כולנו שמאלנים ויודעים את התורה, ואוחזים בערכת עמדות ליברליות עד פסאודו-רדיקליות כחלק מהדימוי המתבקש. רועי רוזן, מכוכבי בית-הספר, היטיב לבטא זאת באמירה שפלט באחד השיעורים: "כולנו יודעים שעובדים זרים סובלים מניצול, אבל כ-ו-ל-נ-ו יושבים בבית ולא עושים דבר, שהרי אנו נרקיסיסטים", אמר בחיוך מחושב והעניק פטור אפולוגטי ומהודק לעצמו וליושבים בכיתה.
שלא תטעו, על כולם לקרוא את העיתונים, הספרים וכתבי-העת הנכונים, ולהצטייד בדעות הנכונות, אבל איש אינו תובע מעצמו או מתלמידיו להביע עמדה פעילה או מחשבה ערנית.
את החברים האהובים מחבורת "מעיין", שיודעים להשתעשע בפוליטיקה הנכונה, רועי מעריך מאוד. גם גלעד מלצר, ראש תחום הלימודים העיוניים במוסד, סבור שחבורת הגברים הלבנים המדושנים והציניים היא חתרנית עד מאוד. אמנות פופ פוליטית היא הדבר העמוק ביותר שביכולתם לעכל. כל מי שחי בתל-אביב ואינו תפוש דימויים שטחיים יודע שהעשייה הפוליטית-חברתית-אמנותית מצויה הרחק ממחוזות הבאצ'ו-ריף-רף. בכל הנוגע לסצינת הפאנק המשגשגת, לדוגמה, שחבריה פועלים בשוליים ומגלמים באורח חייהם העצמאי התרסה נגד השיטה הקפיטליסטית, רוזן הביע בורות מוחלטת וזלזול שאותו לא היסס לחשוף, למרות נסיונה של תלמידה המצויה בסצינה להציב בפניו עובדות סותרות. לסיכום דבריו טען האיש שגם זירת האמנות וגם סצינת הפאנק מתקיימות בשוליים, אבל עולם האמנות מתפקד בתוך המערכת הכלכלית. השעבוד של עולם האמנות ליחסי קניין וממכר היא עובדה מצערת וידועה, שהפכה בפיו אות לשבח.

הפרס הראשון בתחרות התחפושות ניתן לתלמידה שהתחפשה ליצירת אמנות. זה נראה שולי, אבל דווקא באיזוטריה ניתן לפעמים לאתר תפישת עולם רחבה: התחפושות שביטאו חיבור לתקופה ולשאלות שנוגעות לתלמידות עצמן לא הרשימו את המורים. בנקודות זכה רק הציטוט השקדני והפנימי של עולם האמנות

גם דורון סולמונס, יקיר הווידיאו-ארט במדרשה, שמחשיב את עצמו יוצר פוליטי ומנסה לעודד תלמידים להתעסק ב"פוליטי" חסר הצורה, הפגין חוסר הבנה אל מול אורחות חייהם של התלמידים שאינם מרכז-תל-אביביים-תלמה-יליניים. כאחד ממארגני פסטיבל "וידיאו-זון" האיץ בנו לבקר בפסטיבל תכופות (למעשה, פקד עלינו לעשות זאת). בסיום הפסטיבל, משנוכח לדעת שרוב תלמידיו לא בילו בסינמטק כל רגע פנוי, מצא לנכון להקדיש שיעור יקר לנזיפה בסוררים. דא עקא, שאותם תלמידים סוררים אינם מתגוררים בתל-אביב, ומערכת הלימודים הגדושה שלהם וקשיי הפרנסה הותירו להם רק מעט זמן להקדיש לפסטיבל.
מורה נכבד אחר, שאפילו לא מתיימר לגרום לתלמידיו להתעסק בשאלות החורגות מקצה חוטמם, הוא המנהל, מר יאיר גרבוז. מר גרבוז מקפיד להעביר שיעור יחיד במהלך השנה, קורס ציור לתלמידי שנה א', הניתנים לעיצוב. השיעור מתנהל באופן הבא: גרבוז, הדובר היחיד בכיתה, מגולל רצף אנקדוטות ממוחזרות מחייו, מביע עניין מועט ביושבים מולו, ומבאר לתלמידים מהו אמן ומהי אמנות כתורה מסיני. "אמן הוא מי שעובר ברחוב, רואה ציור שתלוי על קיר בבית חולף ולא יכול להסיר מבטו". זהו. סה-טו. זהו אמן: איש שאינו טורח להתבונן ברחוב שסביבו או בעוברי האורח הפוסעים לצדו. בעניין האמנות הפוליטית טרח המנהל להבהיר את עמדתו בשיעור אחר: "אמנות פוליטית היא גרועה לרוב, ולמרבית האמנים הפלסטינים לא היו נותנים להציג אם הם לא היו פלסטינים". מסר נאה לתלמידי שנה א', שרובם ממילא לא שקלו מעולם להתעניין בכיבוש כחלק מיצירתם, שהטיול להודו אחרי הצבא מפעים את לבם יותר מאשר גדר ההפרדה או המחסומים, ושסביר להניח שלא זכו מימיהם לראות את מעט האמנות הפלסטינית הזמינה להם. נקודת המוצא של המנהל ברורה: התלמידים הם יהודים, הם לא יעזו להתריס מול עמדתו הפרובוקטיבית והמתנשאת, ובכלל הם נטולי הבנה בתחום.

אניסה אשקר, בוגרת המדרשה

באטימות הזאת נתקלתי גם בוועדה שאליה זומנתי (בצדק רב) בסוף השנה, עקב "חוסר עמידה בדרישות המערכת". המנהל, שמתיימר לקיים מוסד פתוח ומסביר פנים לתלמידיו הנדרשים לסיוע, התבלבל בשמי, קרא לי לימור, והקריא דו"ח שכתב אחד המורים על תלמידה אחרת. הוא לא טרח לברר מהו שמי או להבין מי יושבת בכיסא הנאשמים. מבט אחד מהיר הספיק לענק הפסיכולוגי כדי להבין מי אני. לאחר שיישרנו את ההדורים, והבהרתי לו ששמי אחר ושלא ייתכן שהמורה המדובר לא זכה להכיר אותי, החל לפלוט רצף אנקדוטות שמתייחסות באופן עמום לאישיותי הביקורתית. הנטייה הידועה שלי להתלהם בנושאים חברתיים ופוליטיים צוינה לשלילה, וננזפתי על כך שאני "מעוררת ויכוחים". בית-ספר לאמנות וחינוך נוזף בתלמידה על כך שהיא "מעוררת ויכוחים"? בצאתי מהשיחה חשבתי שאולי מדובר במעשה נאצל שעושה הנהלת בית-הספר, המציירת את עצמה כשמרנית במכוון כדי לשמש עבורנו דמות אב מתריסה, שמולה יש למרוד.

ועוד אמר גרבוז: "אמנות פוליטית היא גרועה לרוב, ולמרבית האמנים הפלסטינים לא היו נותנים להציג אם הם לא היו פלסטינים". מסר נאה לתלמידי שנה א', שרובם ממילא לא שקלו מעולם להתעניין בכיבוש כחלק מיצירתם, שהטיול להודו אחרי הצבא מפעים את לבם יותר מאשר גדר ההפרדה או המחסומים

בבוגרת מתווכחת אחרת, ששרדה את אימי המשטר, צפיתי בשעה שהיא מתגוששת עם נעמי סימן-טוב בשעת ביקורת עבודות, שניתנה ליצירה העוסקת בעליל בגוף הנשי. המורה טענה שאין דבר כזה, "אמנות פמיניסטית", ושגברים ונשים יוצרים אותו דבר. שמען של טרייסי, ע'אדה, שירין ואחרות לא הגיע לאוזניה, מתברר.
"לא מעניין אותי מי מרוויח יותר, גבר או אשה", אמר לי מורה אחר, שניסה לברר מה טורד את מנוחתי. לא נותר לי אלא להסכים, אבל ממילא זה לא מה שאמרתי. גם לי התיקונים המלאכותיים הללו אינם נוגעים. השאלות שמעניינות אותי עוסקות בדיכוי פנימי עמוק, בשנאת הגוף, בהתגוששות בין גבריות לנשיות ובמגדר בלתי פתור, אבל תשובתו החפוזה של המורה הזה לא הותירה הרבה ספק: לא היו שם הבנה ורגישות, ופחות מכל היתה שם נכונות לשמוע, ללמוד משהו חדש.

צילום של איל פריד, בוגר המדרשה. כמו בכל שיטה ליברלית טובה, גם פה יש יוצאים מהכלל: קולות ייחודיים ורגישים לסביבתם שפורחים במערכת

אמנות אינה מסמך עמדות או מניפסט פוליטי, והיא גם לא צריכה להיות כזאת. לא אלו הן טענותי. אבל אמנות אינה תחום שנפרד מן החברה ומדופק החיים. היא לא יכולה להיות כזאת. שהלוא במה היא תעסוק? בעצמה בלבד? ש-ע-מ-ו-ם. העמדה הזאת, שעל-פיה האמנות היא מעגל פנימי סגור,  בוטאה יפה במסיבת פורים שהתקיימה בבית-הספר, ובמהלכה הוענקו פרסים לתחפושות המצטיינות (המסיבות שם חסרות חיים עד כדי כך, שיש צורך להעניק תגמולים כדי לעודד את התלמידים להשתתף). שתי תחפושות קצרו שבחים מצד הסטודנטים: האחת של תלמידה שהתחפשה בדראג נשי, ונראתה כגבר המחופש לאשה, מערערת את גבולות המגדר בסלאלום מרהיב, והאחרת של בחורה שהתחפשה לצינור הביוב שעיטר אז את רחובות יפו. שתי אלה לא זכו לכל הוקרה מצד ועדת הפרסים, שהורכבה בעיקרה ממורי המוסד. הפרס הראשון ניתן לתלמידה שהתחפשה ליצירת אמנות. זה בוודאי ייראה שולי, אבל דווקא באיזוטריה ניתן לפעמים לאתר תפישת עולם רחבה: התחפושות שביטאו חיבור עדכני לתקופה ולשאלות שנוגעות באופן אישי ועמוק לתלמידות, ונהגו ממוחן הקודח בלבד, לא הרשימו את המורים. הציטוט השקדני והפנימי של עולם האמנות הוא זה שהצליח לזכות בנקודות.  

***

רגישות לסביבה, פענוח של הקודים החברתיים וחתירה אמיתית (לא רדודה ואופנתית) נגד שלל הדיכויים שהחברה מציבה בדרכנו, פעולה מתוך חירות פנימית שאינה מסוגלת להסכין עם מחסומים ושקרים חברתיים – כל אלה הם בסיס הכרחי לקיום חיוני ותוסס של סביבה אמנותית. בחברה הישראלית יש, ברוך השם, חומר לא מועט שיכול לפרנס תסיסה יצרית שכזאת. שכבות אינסופיות של הגירה, הניסיון להשתית מובלעת סמי-מערבית בלב המזרח התיכון, דיכוי הגוף בנוסחו המערבי, מיליטריזם (שניכר גם בהתנהלותם של טובי בנינו, ולא רק בקרב פוקדי השירותים במועדונים קלים לניגוח), קפיטליזם הולך ומתגבר, ניצול וחוסר אמפתיה כלפי חולשות אנוש והעולם הוויזואלי המסחרר שמנפק גירויים תזזיתיים המתעדכנים חליפות – כל אלה הם רק מעט ממאפייני המקום והזמן.
החומרים העכשוויים של חיינו, לצד חומרי חיים על-זמניים כמו הצורך באהבה, בקהילה ובמשפחה, החיים החברתיים, הדת, השנאה, והקנאה נעטפים באריזה אחת, שמבוטאת ביצירה אסתטית המושפעת מהסביבה הוויזואלית הפרטית והציבורית. אין איש שחווה את קיומו באופן זהה לרעהו, ושנטיותיו ומחשבותיו זהות לאלה של שכנו. לבית הגידול האסתטי והתרבותי, לעולם החוויות, יש חשיבות והשפעה ניכרת על מעשה היצירה. כל עוד עולם האמנות ייתן במה רק לאנשים שעולם החוויות והרגישות האסתטית שלהם דומה, זה יהיה עולם דל, אנמי וצר אופקים.
את התוצאות של האחידות המטרידה וההדחקה של הליבה המחשבת להתפרץ של קיומנו התרבותי-חברתי ניתן להרגיש היטב במדרשה. ריח הריקבון של גווייתו המתפגרת של הקיבוץ המפ"איניקי שורה על המקום. בית-הספר כה משעמם ונטול ליבידו, עד כי ילדותי בעיירת השיממון פתח-תקווה דמתה בעיני ללונה-פארק של הרפתקאות וריגושים. מעבר לעבודות המוגשות בשיעורים, לא ניכר במקום ולו בדל של יצירתיות ספונטנית או של חדווה מתפרצת. מסיבות בית-הספר תוססות כמסיבת סיום כיתה י' בתיכון מקיף באור-הנקרה.
ולסיום, לאחר שהטחתי את מררתי בפניכם, חשוב לציין שבבית הספר יש מורים מצוינים, אחוזי להט, חכמים, מקוריים ותומכים. מטבע הדברים, רובם לא יימצאו בשורות הראשונות של קובעי הריח והטעם של הממסד הבורגני והשמרני.

-----------------------------------------------------------------

הבהרה: בגרסה הקודמת של המאמר, שפורסמה כאן, טעינו בקשר למעורבות של גליה יהב בסדנאות האמנים. "מארב" מתנצל על הטעות, ושמח לפרסם כמה מלים שגליה יהב שלחה לנו בעניין זה.
יהב: "אין לי סטודיו בסדנאות האמנים ולא היה לי כל תפקיד או חלק במאבק שהיה בין אמני הסדנאות לבין תושבי שכונת פלורנטין. הקשר העקיף שהיה לי לנושא הוא ההתעניינות האישית במה שקרה לחברים שלי לעומת ההתעניינות בצורך של תושבי השכונה במקום משלהם. כלומר, התעניינות מוסרית בדילמה שעלתה מתוך הסכסוך. אינני 'קברניטית מוסד' כלשהו ובטח שלא השתתפתי במסיבת העיתונאים.
"אין ספק שאני מבצעת עוולות חברתיים ופוליטיים רבים, חלקם באופן ישיר וחלקם עקב פסיביות של כניעה לשגרה או של חוסר רגישות. אבל הפעם די הצליח לי, לדעתי, לא לחטוא".