מגזין / מוסף 1

פרנקי הולך לגיהנום

אורי יואלי 2004-05-02 19:59:09

משיח שקר, שטן מפתה ומדיח, עוכר ישראל, מחלל שם שמים | מאמיניו הוקעו, נרדפו, סולקו מכלל ישראל | יעקב פרנק הזדחל כנחש אל החלל שפערה הסתלקותו של שבתאי צבי | "במקום שאני אלך", כתב, "הכל ייחרב"

מפלצת תלת-ראשית, גברית ומינית, מצוירת בקווים גסים, מחייכת אל הקורא מהעמוד האחרון של ספר מהמאה ה-18, כל-כולה רמיזות אסורות ומגונות. מבין רגליה משתלתל זנב לתפארת, ומעל שלושת הראשים מתנוססות שלוש כותרות: "נוצרי, יהודי, ישמעאלי". החיוך מזמין, העיניים ריקות, רגל אחת זקורה, להבות אש הגיהנום מלחשות סביב. זהו השטן המפתה. זהו יעקב פרנק.

"אין אדם יכול לעלות בהר עד שלא ירד ראשונה עד תחתיתו"

השטן הזה, יעקב פרנק, פעל לפני כ-250 שנה, ועוד בחייו הפך לסמל הרוע המוחלט. מאמיניו הוקעו, נרדפו וסולקו לנצח מהעם היהודי. כתביו הושמדו בשיטתיות, משנתו סולפה והודחקה. ברבות הימים הפך למעין סוד אפל, דמות מיתית שמסמלת את כל מה שיש להיזהר מפניו.
פרנק הוצג כעשב שוטה וזניח, מעין מוטציה שהצמיחה היהדות. האמת, מן הסתם, מסובכת יותר. בכל זאת היה בו ובתורתו משהו שסחף אחריו המוני מאמינים שהיו מוכנים ללכת אחריו אל קצה התהום, ואף מעבר לכך. הוא הציע להם אתגר ומטרה, גאולה דרך הביבים המזוהמים ביותר, דרך ההשפלה, הבגידה ופולחן האסור. צריך להרוס הכל, טען, להשתמש במסגרות הקיימות כמסווה לבניית השלד לעולם החדש שיקום אחרי הקטסטרופה. בעולם חדש זה לא יהיה עוד היהודי עבד לכללי דת, מוסר ומסורת שעבר זמנם, אלא לוחם נועז וחופשי, השולט בכוח במדינה משלו, אדון לגורלו.

"אני לא באתי להרים אתכם כי אם להשפילכם עד תחתית התהום, שאין עוד ירידה עמוקה מזו, ואין אדם שיוכל לקום משם בכוחו הוא, רק האל יעלה אותו בגבורת ידו ממעמקים"

מחזון זה שרדו בעיקר זכרונות הפולחנים המיניים של חברי הכת הפרנקיסטית. אורגיות לשם שמים, משכבי זכר פולחניים וניחוח של גילוי עריות הפכו לעיקר בסיפורים שנלחשו עליו. בסיפורים אלה היה יותר מגרעין של אמת, אבל פולחן המין היה רק חלק מתורת ההרס והכפירה.
"אין אדם יכול לעלות בהר", מובאים דבריו של פרנק ב"ספר דברי האדון", "עד שלא ירד ראשונה עד תחתיתו. על כן עלינו לרדת ולהיות מושפלים עד תחתית המדרגות, שכן רק אז נעלה בעלייה עד אין סוף... אני לא באתי להרים אתכם כי אם להשפילכם עד תחתית התהום, שאין עוד ירידה עמוקה מזו, ואין אדם שיוכל לקום משם בכוחו הוא, רק האל יעלה אותו בגבורת ידו ממעמקים".
היהדות הרשמית התוודעה לכת החדשה ישנה שצמחה בקרבה לאחר גילויו ברבים של טקס מיני שערך פרנק:
"ביום כ"ו שבט לשנת תקט"ז (1756), ביום השוק בעיר הקטנה לאנצקורון בפלך פודוליה, התאספו בעלי כת פרנק בבוקר בבית אכסניה של אחד מחברתם, וסגרו את החלונות לבל ייוודעו לאיש מעשיהם, ולקחו את אשת הרב, והיא היתה יפת תואר ומופקרת, והושיבוה באפיריון עירומה ושמו כתר של ספר תורה על ראשה, ורקדו במחול סביב לה וניגנו בכלי שיר, ובדרך ריקודם נפלו עליה ונישקו אותה, וקראו לה 'מזוזה', כלומר שנושקים לה כמו שנושקים את המזוזה". ("ספר אופל", דוד כהנא)
כותב מ. בלבן: "מה קרה בלאנצקרון ובמה נתפסו שם פרנק והחבורה שלו, מה ראה אותו האיכר או הנער בעד החרך בקיר הבית, האם באמת נראתה שם חיה אשת הירש הנזכר (או אשה אחרת) עומדת באמצע החדר ו'כתר תורה' על ראשה, ומסביב לה רקדו המאמינים בשטף סערה, בהתנפלם עליה מדי פעם בפעם לנשק את זרועותיה ושדיה החשופים? זה יישאר לעולם סודם הכמוס של אותו הבית והאנשים אשר התגוררו בו". האם מישהו הציץ וגילה את הסוד? פרנק התגאה דווקא בכך שהורה לפתוח את התריסים המוגפים כדי לפרסם את דרך הגאולה שהוא מציע. זה לא עבד כל-כך טוב.
הרבנים לא התרשמו מבשורת המשיח החדש, שנישא על כנפי האמונה העממית בשבתאי צבי, "משיח השקר" שהתאסלם, אך תרתו ומורשתו החתרניות צבי שרדו והתפתחו כזרם חתרני וסודי בתוך היהדות, מאיימות לקרוע אותה מבפנים.

פרנק, אנטי-למדן המתגאה בבורותו, ניצל את המיתוס השבתאי, אסף סמלים מכאן ומשם ובנה תורה חדשה וקיצונית, שהניהיליזם וההרס במרכזה

שבתאי צבי, המשיח היהודי מאיזמיר, סחף אחריו תנועת המונים בכל רחבי העולם היהודי. התאסלמותו, בשנת 1666, היתה שבר אמונה דרמטי, שבעקבותיה נוצרה אמונה חדשה: השבתאות, זו, כתב גרשום שלום, "נולדה כשסירבו שכבות רחבות של האומה להיכנע לדין ההיסטוריה ולהודות שחווייתם היתה חוויית שקר שאין לה על מה לסמוך".
התנועה השבתאית המשיכה לפעול בכתות בתוך הדתות הקיימות. היו בין המאמינים כאלה שהתאסלמו בעקבות שבתאי צבי, יוצרים את כת הדונמה, ששרדה עד המאה העשרים בטורקיה וביוון, ואת כת הברוכיה. זו הונהגה בידי ברוכיה רוסו (1677–1720), שכונה גם עותמאן באבא. כת זו הקצינה וטענה כי שבתאי צבי, וברוכיה אחריו, הם התגשמות של האל בדמות אדם, וכי בעקבות הופעתם בטלו סדרי העולם הקודם וחוקי תורת הבריאה ומצוותיה. בעולם החדש, עולם תורת האצילות, בטלות המצוות הישנות ומתהפכות על פיהן. אפילו איסורי הכרת, המעשים שביצועם מוציא אדם מגדר הקהילה, וגילוי עריות בכלל זה, הופכים למצוות עשה, וביטולה של תורה הוא קיומה.
רוב המאמינים, עם זאת, בחרו לחזור אל חיק היהדות הממוסדת, שהשתנתה בעקבות הטראומה, מקבעת אמונה ופולחן אורתודוכסיים, מנסה להגן על עצמה בפני הכוחות המהפכניים של השאיפה לגאולה ותורת הקבלה.
הם שמרו על חזות יהודית, אך המשיכו לקיים פולחן סודי, המרומם את דמות המשיח המומר וממשיך לחקור את סודו בכלים מיסטיים. מאמינים אלה קיימו ביניהם קשרים ענפים, והשתייכו לכל שדרות העם, מרבנים ידועים ועד בעלי מלאכה. קהילה זו, שנרדפה על-ידי היהדות הממסדית, נאלצה להגביל את הפולחן הזר שלה למנהגים סודיים, לקמיעות ושירים, ולאכילה בצום תשעה באב, יום הולדת המשיח – הסימן לכך שהגאולה כבר באה, גם אם ביטויה עדיין לא התגשם במלואו.
סוד אמונתם של השבתאים, כמו אצל האנוסים בספרד, הפך לבסיס הגדרתם העצמית. בואו של פרנק הציף את הסוד הזה אל פני השטח. פרנק, אנטי-למדן המתגאה בבורותו, ניצל וזיכך את המיתוס השבתאי, אסף סמלים מכאן ומשם ובנה מהם תורה חדשה וקיצונית, כזו שהניהיליזם וההרס במרכזה. תנועתו נתפשה גם על-ידי מאמיניו, כהמשך ישיר לתנועה השבתאית, ובמובנים רבים היתה הפרשה הפרנקיסטית מעין סוף הכרחי לתקוות הגאולה הנכזבות שליבה שבתאי צבי ושטלטלו את היהדות.

"בו ביום מיהרו הפושעים לשרוף את ספרי התלמוד בקאמניץ"

פרנק נולד בפולין ב-1726, מאה שנה בדיוק לאחר הולדתו של שבתאי צבי, למשפחה שהיתה מקורבת לחוגים השבתאיים. בגיל 12 הצטרף לאביו במסע לסאלוניקי, ומאז ועד שובו לפולין בשנת 1755 שהה באימפריה העותמאנית, ושם ספג כנראה את עקרונות השבתאות, והתקרב לחברי כת הדונמה וחסידיו של ברוכיה.
ב-1755 חזר פרנק לפולין כשליח של כת ברוכיה, שתפקידו לעורר אמונה מחודשת בקרב המאמינים. הוא החל במסע בין קהילות השבתאים בפודוליה, פלך של פולין. הוא נעזר בהילת האיש שבא מטורקיה הרחוקה כדי לאסוף סביבו מאמינים רבים (זה, אגב, גם מקור השם פרנק – כינוי עממי ליהודי מהאימפריה העותמאנית).
כאשר נתגלה ברבים דבר קיומו של הטקס שתואר לעיל – טקס שאימצה כת ברוכיה ממקורות סופיים ופגאניים מוקדמים – עדיין לא נחשבו מאמיני פרנק לקבוצה נפרדת מכלל השבתאים. כך ניתן אולי להסביר את פעולתה החריפה של מועצת הרבנים שהתכנסה לאחר שיצאו הדברים אל האור: הכרזת חרם מוחלט על השבתאים באשר הם.
הרי עד בואו של פרנק לא עמדו לרשות הרבנים כלים של ממש כדי להילחם בשבתאות, כדי לקבוע מי הוציא את עצמו מן המחנה. היהדות היתה זקוקה לפרנק כדי שיעלה את סוד האמונה המודחק אל פני השטח. קיצוניות פעולתו של פרנק א?פשרה לרבנים להפעיל כלים קיצוניים. ההתרסה שלו נגד המוסכמות האנוסיות של השבתאים בסתר א?פשרה סוף-סוף להגדיר אותם ככאלה. היהדות יצאה לקרב נגד השבתאות, ופרנק אימץ בשמחה את דמות האויב שנוצרה לו.

הפרנקיסטים הציגו את עיקרי אמונתם כך שניתן יהיה לפרשם כקרבה לנצרות: פסילה של התלמוד כמכיל דברי שקר; הכרה בתלת-דיוקנותו של האל; הכרה בכך שירושלים לא תיבנה עוד, והמשיח לא יבוא אלא יתגלם בדמות אדם

 

הנידוי הרבני היה נשק יום הדין. אף שהיהודים היו מעמד נחות ונרדף בתוך החברה הפולנית, היתה הקהילה מסגרת תומכת ומגוננת, ובניה הם זכו בהגנה מסוימת מהשלטונות. כעת הופקרו השבתאים לחסדי כל מי שחפץ להתעלל בהם. יותר מזה: הרבנים החליטו לפנות אל הכנסייה השנואה כדי שתוקיע את המאמינים כאנשי כת חדשה ואסורה.
דבר לא היה רחוק מפרנק המתבדל יותר מאשר שאיפת ההסתתרות השבתאית. הוא בחר בדרך המאבק הנואש והמזוהם. אם חסידיו נודו ונבגדו, יבגוד גם הוא. במלחמה כמו במלחמה: פרנק פנה אל הכנסייה, בתקווה לקבל ממנה הגנה. הגבול נחצה.
פרנק הציע לכנסייה לערוך ויכוח דת, מעין משפט פומבי בין היהודים ובין מאמיניו שלו. בוויכוח, הצהיר – לשמחתם של אנשי הכנסייה, ודאי – יוכיחו הפרנקיסטים כי המסורת והמצוות היהודיות הן הבל ודברי כפירה.
הוויכוח נערך בעיר קאמניץ בחסות הבישוף דמבובסקי, בשנת 1757. הפרנקיסטים הציגו את עיקרי אמונתם בתשעה סעיפים, שאותם הקפידו לנסח כך שיהיה בהם כפל משמעות שניתן יהיה לפרש כקרבה לנצרות. בין העקרונות הללו ניתן למנות פסילה של התלמוד כמכיל דברי שקר, הכרה בתלת-דיוקנותו של האל (מבחינת הפרנקיסטים, ניתן לפרש זאת כהכרה באלוהותם של שבתאי צבי, ברוכיה ופרנק עצמו), בכך שירושלים לא תיבנה עוד והמשיח לא יבוא, אלא יתגלם בדמות אדם ויכפר על החטאים.
היהדות הממוסדת לא היתה מוכנה לתכסיס המלחמה הזה. רק רבנים מועטים, שהדבר נכפה עליהם, השתתפו בוויכוח. תוצאותיו היו קשות. הבישוף הורה על מתן כתב הגנה למאמיני הכת, ועל שריפת ספרי התלמוד וההלכה במחוז. תענית הוכרזה בפולניה, "ועוד בו ביום", כתב דוד כהנא בספרו "אבן אופל", "מיהרו הפושעים לשרוף את ספרי התלמוד בקאמניץ... ולמען הרבות נאצה וחרפה קשרו את הספרים לזנבות הסוסים ויביאום אל קאמניץ, ושם נזרקו לבור גדול ואחר-כך נשרפו בידי התליין ברחוב העיר".

הפרנקיסטים הצהירו על נכונותם לאשר כי יהודים משתמשים בדם נוצרים לצורך זבח פסח, וחצו קו שממנו לא יוכלו עוד לחזור. בבגידה זו חרצו את גורלה של הכת

למזלם של היהודים, אלוהים התייצב לצדם. שלושה שבועות מאוחר יותר מת הבישוף ממחלה מסתורית. למאמיני הכת אבד הפטרון המגן שלהם, ורדיפותיהם נתחדשו. לאחר בגידתם כבר לא היה סיכוי לאיחוי הקרע ביניהם לבין היהדות. פרנק ברח לטורקיה, התאסלם, וחזר לפולין רק ב-1759, כאשר נרגעו מעט הרוחות.
הוא ביטל את עולם המונחים השבתאי, מחליף אותו במונחים מיתולוגיים עממיים. תורתו הניהיליסטית מתייחסת לכל הדתות ולכל האמונות כקליפות המכסות על האמונה במשיח האמיתי: הוא עצמו. ואף על פי כן, החליט, הדרך היחידה להבטיח את הישרדותה של הקהילה היא התנצרות למראית עין. חזונו היה קהילה מתבדלת ויצרנית, אפילו לוחמת, המגשימה חזקה טריטוריאלית על אדמת פולין, שאותה הציג כמקום התחייה המיועד (החליפו פולין בארץ-ישראל, והרי לכם הציונות על רגל אחת).
הפרנקיסטים שלחו, על כן, בקשת התנצרות אל הארכיהגמון של לבוב, ובה ביקשו להיוותר קהילה נבדלת בעלת סממנים יהודיים. כנדוניה הם הוסיפו הצהרה על נכונותם לאשר במשפט דת נוסף את אמיתות העלילה שלפיה יהודים משתמשים בדם נוצרים לצורך זבח פסח. לטענה זו אין כנראה כל קשר לאמונתם האמיתית של חברי הכת, והיא הוכנסה אל הבקשה על-ידי יועץ פולני, אבל עצם השימוש בה מעיד על בגידה סופית ומוחלטת; לא עוד כת מתבדלת או דת מתחרה, אלא אויבים בנפש. הפרנקיסטים הנואשים חצו קו שממנו לא יוכלו עוד לחזור – ובבגידה זו נחרץ גורלה של הכת לכליה. הרי גם הנצרות הקתולית, כפי שילמדו לדעת תוך זמן לא רב, אינה סובלנית כלפי מחדשים בדלנים ושטופי זימה.
הפעם הגיעו היהודים מוכנים לוויכוח, והטענה הפרנקיסטית בזכות עלילת הדם התמסמסה. אמנם לא הוכרז על מנצח בוויכוח, אבל הפרנקיסטים נתבעו לממש את התחייבותם ולהתנצר. בסופו של דבר הוטבלו בלבוב ובוורשה למעלה מ-500 מאמינים – מספר גדול, אם נניח שרבים מן המאמינים גדולה המשיכו להיות יהודים למראית עין – ופרנק עצמו הוטבל פעמיים, בפעם השנייה בחסות המלך הפולני.

"אותה שעה התחילה אחת מן הנשים לצחוק לעצמה"

המרכיב המיני בפולחן הדתי המשיך להתקיים, ואף התעצם בתקופה שלפני ההמרה, זמן גיבוש אמונותיה הנבדלות של הכת. פרנק מינה לו 14 "אחיות", מעין פילגשים, מקרב נשות מאמיניו, ו-12 "אחים", מקבילה לשליחיו של ישו. בתעודה פנימית של הכת מתוארת אורגיה פולחנית שנערכה לפני צאת המאמינים לטקס הטבילה בלבוב:
"בליל אותו יום קרה מעשה זה: האדון הציב בחוץ משמר, לבל יעז מישהו להציץ אפילו בחלון, והוא עצמו, לאחר שנכנס פנימה עם האחים והאחיות, התפשט עירום, וכן הגבירה [אשתו של פרנק, אשר הפולחן שלה ליווה את פולחנו שלו], וציווה על כל הנאספים. ובנטלו ספסל, תקע באמצעו מסמר, ושם עליו שני נרות דולקים, ובמסמר הזה תלה את צלבו. ובכרעו ברך נטל תחילה את הצלב בעצמו, השתחווה לכל ארבעת הכיוונים ונשק לו, וכן עשתה הגבירה, ואחר ציווה על האחרים לעשות כן. רק אז התחיל מעשה האהבה כמצוותו. אותה שעה התחילה אחת מן הנשים לצחוק לעצמה, ואז ציווה האדון לכבות את הנרות, ואמר: עם המעשה הזה הולכים אנו אל הדבר העירום, ולכן יש ללכת בעירום".
פריצת הגדרות המינית אמנם נראית מהותית בתוך האמונה הפרנקיסטית, ובוודאי משכה אליה את מירב תשומת הלב (דבר שוודאי מעיד על משאלות לבם הכמוסות של המתבוננים מבחוץ), אבל ההנאה המינית והתשוקה היו כנראה חשובות פחות מהפריצות לשמה. המין היה מכשיר נוסף, כלי שרת בדרך אל האבדון. קטע אחר מאותה תעודה פנימית, המכונה "כרוניקה", מאיר את האופן שבו התייחס פרנק אל תשוקותיהם של מאמיניו. הקטע עצמו מוגדר בתעודה כ"מעשייה":
"בצ'נסטוכובה (המבצר שבו נאסר פרנק בשנים 1760–1772, ועל כך בהמשך; א.י.) השביע פעם אחת קאז'מייז את רצון האדון בבישול, כך שהאדון שמח ועלז מאוד באותו יום, ובקראו לקאז'מייז אמר לו: 'בקש ממני כל מה שאתה רוצה ברגע זה, והכל יינתן לך'. אמר הלה: 'ברשותך, הריני מבקש ממך שאוכל להתחבר עם שפרינ'לה'. 'פוי, טיפש', אמר האדון, 'מנין לך מחשבה כזאת?'. בברין (שבה שהה זמן רב לאחר מכן, בשנים 1773–1786, והרי לכם דחיית סיפוקים; א.י.), כאשר קרא האדון לאחיות לעשות אותו מעשה, להתחבר אחת עם רעותה, ציווה במתכוון על שפרינ'לה ללכת אל קאז'מייז' ואחר-כך אמר לאנשים: 'הנה! האם לא קיימתי את אשר ביקש ממני?".

"בתו חוה משכה ביופיה אנשים רבים, והוא הגיד עליה גדולות ונפלאות"

לאחר ההמרה, כאשר הסתבר לכנסייה כי המאמינים החדשים התנצרו רק מן הפה לחוץ, נאסר פרנק ונשלח למעצר במבצר קרוב לגבול פולין–פרוסיה. מאמיניו הקימו קהילות בוורשה ובערים אחרות, ומשם תמכו בו, ואילו סמוך למבצר התיישבו ראשי חסידיו, האחים והאחיות, שהמשיכו לקיים את טקסי הפולחן המיני-דתי, שמקום של כבוד יוחד בהם לפולחן הגבירה. כאשר מתה אשתו של פרנק, בשנת 1770, הפכה בתו, חוה, לנושאת תואר זה.
פרנק שוחרר, ואולי ברח, בשנת 1772, לאחר שהמבצר נכבש בידי הרוסים. הוא נדד לברין שבצ'כוסלובקיה, ושם שהה כ-13 שנה, שבהן השליט בקהילתו משטר צבאי למחצה, הכולל לבישת מדים ואימונים קבועים, ומנבא על מהפכה עולמית העומדת לפרוץ; נהרות הדם שתביא המהפכה, ניבא, יפילו את הכנסייה הקתולית שבגדה בו, ובסופה יכבוש צבא המאמינים מדינה משלו בפולין. לאחר מכן נדד שוב, לאחוזה מבודדת באופנבך שעל נהר המיין שבגרמניה.
"בשנת תקמ"ח (1787) בא פרנק לאופנבך", כתב דוד כהנא, "והנסיך וולפגנג ארנסט השכיר לו ארמון אחד, ושם ישב פרנק בכבוד גדול כאיש אלוהים, והיה לבוש בבגדים אדומים, וגם שומרי ראשו, שבעים איש, היו מלובשים בבגדים אדומים... ואנשי בריתו נתרבו עד אלף איש במספרם, כי בתו חוה משכה ביופיה אנשים רבים להתחבר אל פרנק, והוא הגיד עליה גדולות ונפלאות והגדיל את ערכה מאוד, ואמר: כי היא סמל האמונה".
חצרו של פרנק חובב הכבוד והשררה לא שרדה זמן רב אחרי מותו בשנת 1791. חוה, שהפכה לאווה פרנק, הנהיגה בשיתוף פעולה עם שני אחיה הצעירים את החצר, אך התנועה קרסה עקב חובות מצטברים והולכים והצטמצמותן של התרומות שהגיעו מבני הקהילה. לידי החוקרים הגיע מכתב שכתבה אווה ב-1793. בכתב ידה המסולסל היא מתחננת לחנווני מהעיר הסמוכה שישלח לה מזון, ומבטיחה לשלם לו את חובה.
ב-1803 התרוקן הארמון, והמאמינים חזרו לפולין. שני בניו של פרנק מתו ללא יורשים (1807, 1813), ואווה, הגבירה היפה, התגלמותו הסופית של האל על-פי משנתו של פרנק, שהציגה עצמה בשנותיה האחרונות כבת מלך גולה מבית רומאנוב, מתה ב-1816.
ניסיון אחרון להחיות את הכת נעשה ב-1823; מעין קונגרס פרנקיסטי מעוט משתתפים התכנס, אך לתוהו. האמונה הפרנקיסטית הודחקה והוסתרה, והמאמינים, שחלקם לא התנצר ונשאר יהודי מקובל למראית עין, נטמעו בקהילות שאליהם הובילה אותם הסופה שגוועה.

"כשהמים עכורים, טוב לצוד דגים"

צאצאיהם של מאמיני פרנק התבלטו במקומות שונים. הם היו שותפים בייסוד בית-הכנסת הרפורמי הראשון בפראג; נכדו של פרנקיסט היה קצין התותחנים הראשי בצבאו של נפוליון; גם אדם מיצקויץ, המשורר הלאומי הפולני, היה כנראה ממוצא פרנקיסטי.
כתבי היד של הכת הושמדו במסגרת הניסיון למחוק כל זכר לבושה. רוב המעט שבמעט שנותר נעלם בשואה. נשתיירו כמעט אך ורק עדויות חיצוניות וחלקיות על פעולות הכת – לרוב כאלה המתנגדות לה, כמובן.
אי-אפשר להתעלם מכך שהניהיליזם המוחלט של פרנק הציע פתרון לציבור גדול של יהודים, והיה עבורם אמונת אמת, גאולה בעולם הזה, דרך חדשה לבחינת המציאות.
חזון תחייתו של עם יהודי חדש, לוחם ושולט, שיקום מתוך שברי החברה המתמוטטת, התגשם בחלקו רק במאה העשרים, ובאופן שונה לגמרי. פרנק היה למושא של שנאה והשמצות. ודמותו הזדככה לכלל מיתוס, השטן היהודי, סמל הרוע המוחלט. ספק אם היה נעלב:
"כל מקום שאדם הראשון עבר בו", כתב, "נבנתה בו עיר, אבל במקום שאנוכי אלך, הכל ייחרב, וזוהי שליחותי... כשהמים עכורים טוב לצוד דגים, וכך, שיתמלא העולם שפיכת דמים, נוכל לצוד את הדבר השייך לנו".

גרסא מקוצרת של המאמר פורסמה במגזין "42 מעלות". תודה לפרופ' דוד אסף מאוניברסיטת תל-אביב, שקרא טיוטה ראשונית ותיקן טעויות.