מדריך / תערוכות

גדי עמרם - עבודות אחרונות

2004 -1951

בית האמנים, רחוב אלחריזי 9, תל-אביב
שעות פתיחה:
ב'-ה'  10:00 - 13:00, 17:00 - 19:00
יום ו' 10:00 - 12:00
נעילה 25.02.05

על עבודותיו האחרונות של גדי עמרם

גדי עמרם הלך לעולמו בינואר 2004, והותיר אחריו קבוצת עבודות שלא את כולן הכרנו. למעלה משני עשורים נלחם גדי במחלת הכליות הקשה, עד שגופו הוכרע. בעשר השנים האחרונות לחייו הפך העיסוק ביצירת האמנות ללב מעייניו, כשהוא מרבה ליצור ומרבה להציג בתערוכות קבוצתיות ותערוכות יחיד בארץ ובעולם. תאוותו ליצירה והרצון העז להטמיעה בקהילה לא ידעו גבול. עם כל המגבלות הגופניות - ואולי דווקא בגללן – המשיך ויצר, עד שאי-אפשר היה להפריד עוד בין נסיבות חייו החיצוניים להלכי נפשו הפנימיים.

אב'אלה, גדי והלה עמרם, תצלום ועיבוד מחשב

התמדנו לבקר בתערוכות היחיד שהציג גדי במשך השנים, בעיקר בבתי-האמנים בחיפה ובתל-אביב, בין שהיו קולאז'ים ובין שהיו חיתוכי לינול ועץ. כבר בעבודות ההן קיננו בעיקר נושאי הבדידות והמוות, בדימויים כמו סירה טובעת או שלד דג אכול, כוס שבורה או עמוד תאורה בודד בלילה. בשנים האחרונות העצים גדי את האמירות, וכדרכו ניסח אותן בהצפנה ארכיטיפית, רצופה בסמלים אישיים וקולקטיביים שנבעו, בין השאר, מהיותו איש אמונה ומסורת. עבודותיו, שתיארו חוויות אישיות בעלות אמירות מתריסות, לוו בטקסטים ובשמות פיקנטיים כמו - "פעייג אה נוז" ו"נא בעין", או מדליית כנפי הצניחה "לילד" ו"לילדה", או הסדרה בעלת ההומור השחור שתאם את הרקע - "יודפת 42-44", "גיבור- סברינה" ו"דלתא S", כולן משנת 2000. פעמים הפתיעו כמה מהעבודות בבוטות אלימה, כמו הגרזן הנעוץ בנעל ב"הנסיכה 2" משנת 2001.

יודפת 42-44, שמן על בד

אין ספק שעבודת הפייטה "אבא'לה" משנת 2003, היא העבודה המשמעותית ביותר שיצר בשנותיו האחרונות, עבודה שפורסמה באותה שנה בעיתון "סטודיו". ביצירה זאת היוצרות מתהפכות, כשהבת הילה נושאת בידיה את האב גדי, שגופו הפגוע קשות מהמחלה הממושכת נישא בידיה. הרקע של הנוף המתקתק עם הבמבי (המסמל גם יתמות - לפי הסיפור של דיסני - בבחינת רמז לבאות) וכן פלג הנחל, באים רק להדגיש את מורכבות הדראמה האנושית והסימבולית המוצגת, בין לפי הגרסה היהודית של העקדה, ובין לפי הגרסה הנוצרית של הפייטה. נכון שהגרסה היהודית של העקדה היא סוג של מבחן אמונה עם הסוף הטוב של כפרת האיל, ואילו הגרסה הנוצרית של הפייטה מסתיימת בטרגדיה של הצליבה - אבל בשני המקרים מתקיים מצב מכונן של מבחן אמונה. ואילו גדי, שסרב כל השנים לראות את מצבו המדרדר כטרגדיה ואת עצמו כקורבן, העדיף את נקיטת העמדה הפנימית של התמודדות קיומית, של הישרדות, ואולי אפילו, אכן, את מבחן האמונה. במשך שנים הוא הקרין סבלנות וסובלנות נדירים (אותם למד אולי מהשגרה המתישה של טיפולי הדיאליזה), כשהוא הופך את התהליך של יצירת האמנות למעין מעשה של ריפוי בדרך של הומור, הנע בין אירוניה לבין מקאבריות לבין אופטימית, הומור שהעניק להווה המורכב שלו – ובמילא לאמנותו - טעם ומשמעות מאריכי חיים ממש (מעבר לתמיכה הנפלאה, האוהבת והבלתי נדלית, של רעייתו חיה ושתי בנותיו הילה ונועה). 

הנסיכה 2, רדי מייד, סיליקון וצבעי צעשייה על שיש

 באותה שנת 2003 יצר גדי גם עבודה צבעונית בפורמאט עגול בוואדי ניסנאס, יחד עם הבת הילה, בו הוא נראה יושב ליד שולחן ערוך בכל טוב הניצב בנוף רומנטי הכולל טירה ואגם, כשהוא סועד בשקיקה ארצית, ואילו הילה מתמתחת לאחור, עצומת עיניים, כחולמת על מקום הגעגועים אליו היא שואפת, וכן את סדרת העבודות הכמו דקורטיביות בקווים נקודות וכתב. את העבודות האלה צייר גדי ברשת קווים שחורים ואדומים, ביניהם פיזר משפטים בעלי משמעות קיומית עצומה, כמו"קוה אל יהוה" או "מי גבר יחיה ולא יראה מוות", כשהוא חש, אולי, את סוף חייו המתקרב, מתנדנד בין תקווה לייאוש ושוב חוזר לאמונה ולתקווה.  במשפטים אלה יש הן משום פחד המוות והן משום הרצון לכבשו ולהכניעו, אם באמצעות האמונה באלוהים ואם משום האמונה ב...אמנות. מעשה האמנות המשיך אכן והיווה עבורו שוב ושוב מקלט אמיתי ואופטימי עד לרגעיו האחרונים. באמצעות צבעי אקריליק והמבוך של הקווים המקבילים, בהם זורמות אותיות המשפטים המפוזרים, הנחסמים ונקטעים ע"י כתמים הנראים כאבנים כבדות, הוא ניכס ופירש והעצים את משמעות המשפטים.
הנה כי כן עבודותיו של גדי עמרם רצופות בסמלים ובמשמעויות, אישיים וקולקטיבים, אינטימיים וארכיטיפיים.  עם זאת יש בעבודות אלה הרבה מחוכמת מעשה האמנות, גם כשאמצעיו פשוטים - שמן, אקריליק, קולאז' ואסבלאג'. יצירתו מנוסחת בבהירות, תוך הבנה מלאה של משמעות האמירה הצבעונית, בין בצירופי האדום והכחול, ובין בהנגדת השחור והלבן. הניגודים וההשלמות מהווים ביצירתו מסד הכרחי לאמירה הסימבולית, כולל התייחסות לפורמט, לחומריות ולהקשר התצוגה. ברור שהוא מתכתב עם תנועות מובהקות בתולדות האמנות, כמו זרם הפופ-ארט, אבל בה במידה גם עם אמנים יחידים כמו מונק או אוטו דיקס, וכן גם עם האסתטיקה היהודית של צרוף תמונה וכתב בגווילים קדושים או בהגדה של פסח.
יצירתו של גדי באמנות הפלסטית ובכתיבה הפיקנטית הנלוות, הופכת את זיכרון נוכחותו ורוחו להווה מתמשך, כשהייחודיות של מבטו בעולם ובעצמו רק מתבהרת עם הזמן בעומקה ובחמימותה האנושית. וכך לא נותר לנו אלא להודות לו, על שלפחות השאיר לנו כזיכרון חי של אישיותו, את מפעל יצירתו המפתיע והמקורי.