שוטף ומתמלא / ביקורות

"אני אמיתי, לכן העם איתי"

רונן אידלמן 2005-10-09 14:22:37

היפ-הופ מזרחי, היפ-הופ ציוני, היפ-הופ אמיתי...

"זו לא באמת מוזיקה" ,"המלים טיפשיות" ,"ההפקה לא ברמה" , "אין מקוריות", משפטים אלו ודומים להם שמעתי פעמים רבות כשדיברנו על מוזיקה מזרחית בילדותי. מובן שאהבנו לזמזם את השירים המזרחיים. ברגעים של התפקרות ובמסיבות שרנו בהרגשה של חטא את הלהיטים של ג'קי מקייטן, חיים משה וזוהר ארגוב. למרות ששרנו, בתוך תוכנו ידענו שזה לא רציני, שזה בקריצה, שאנחנו החבר'ה הרציניים יודעים שאין מה להשוות את המוזיקה המזרחית לאריק או לשלום. רק עם השנים הפכו המוזיקה המזרחית והמוזיקה הערבית לחלק טבעי מנוף הדיסקים שלנו.
היום, כששרית חדד שרה לראש הממשלה "אתה תותח", כשאביהו מדינה יושב במליאת רשות השידור ומושיק עפיה עושה בוכטות מהרינגטונים, נוצרה תחושה כוזבת ששאלת המוזיקה המזרחית כבר לא רלבנטית. לכאורה, אין מוזיקה מזרחית. ודאי לא מוזיקה מזרחית מקופחת. יש מוזיקה ישראלית עם גונים יוונייםטורקייםערבייםים-תיכוניים, ואלה, כך נראה, שולטים בשוק ביד רמה. למרות זאת, לאחרונה חוזרים "המשפטים מהילדות" ומבטלים בלי היסוס ז'אנר מוזיקלי שלם: ההיפ-הופ המזרחי.
השילוב בין מוזיקה מזרחית לבין ראפ הפך לאחרונה לנוסחה מנצחת. זמרים מזרחים רבים וראפרים מתחילים כבשו בראפ ובסלסולים את הרדיו ואת המועדונים, עד שהחיבור הזה, החדש למדי, כבר נשמע טבעי ביותר. לא לכל חיבור בין סלסול וראפ אפשר לקרוא היפ-הופ מזרחי. הצלילים לא מספיקים. אלון אולארצ'יק לא הפך לזמר מזרחי בגלל "בא לשכונה בחור חדש", וכך גם זמרים אחרים שעשו כמה "מזרחיים" בקריירה. כדי שהיפ-הופ יהיה מוצלח, הוא צריך לקיים את התנאים האינהרנטיים של הז'אנר. היפ-הופ הוא ז'אנר מוזיקלי עני, שנולד בגטאות אורבניים. בניגוד לז'אנרים מוזיקליים ותיקים שכבשו את מצעדי הפזמונים בישראל, ההיפ-הופ לא מעוגן בקונצנזוס ולא מבוסס על "ערכים משותפים". ההיפ-הופ הוא בהגדרה מוזיקה של התרסה. מתוקף מעמדו זה הוא מחויב ב-attitude של אאוטסיידר, שמדבר מן השוליים ומקיים אותנטיות של "keeping it real". במלים אחרות, מי שמזויף, שיעשה פופ:

אני שחור, אני קשוח, סבלתי מקיפוח
עצבני וקצת מתוח, כל חיי חלפו ברוח
ולאף אחד לא אכפת מה איתי
מה עם העתיד שלי, הולך לאיבוד
לא סיימתי שנות לימוד
שברתי, הרסתי, פיצצתי פרצופים
שלוש שנים כמו מניאק טחנתי בשטחים.
תזיזי ת'ישבן, תנענעי ת'תחת
תראי לי, מתוקה, איך את עלי רותחת
תזיזי ת'ישבן, תנענעי הכל
אני שחקן גדול, אני אכניס לך גול.
["תזיזי את הישבן", הישראלים (ביגי ושורטי)]

אני מאמין שאת הזלזול בהיפ-הופ המזרחי לא צריך לייחס לערך שמוקנה לז'אנר, אלא לזהות שמאמצים המבצעים. ההיפ-הופ אינו סגנון מוזיקלי שנבחן כשלעצמו, אלא ז'אנר שמעמיד במרכז את ההקשר של היצירה. הראפרים המזרחים ממצבים את עצמם כאחרים גם אם גדלו, כמו סאבלימינל, בצפון תל-אביב, וגם כשהם באים מן השכונות, כמו החברים מחיילי-הנקמה.

גדלנו בשכונה מצוקה, מסריחה
האשכנזים צחקו – חה חה חה
בכינו זוהר בחדר, שתינו בירה נשר
סתם על פארש העפנו מבית-ספר
(MC מנצור)

צ'אק די, מנהיג פאבליק-אנמי מלהקות ההיפ-הופ הפוליטיות החשובות שפעלו בניו-יורק בשנות השמונים אמר שהראפ הוא "ה-CNN של אמריקה השחורה" ("the Black CNN"). צעירים אפרו-אמריקאים, ללא נגישות למדיה, העבירו באמצעות ההיפ-הופ והמועדונים סיפורי חיים קשים ומסרים בוטים מהסוג שלא ניתן היה להעביר בכלי התקשורת של המיינסטרים. על מה מדבר ההיפ-הופ המזרחי המקומי? האם הוא מצליח לבטא מסר של קבוצה אתנית-מעמדית?

תיקו אפס עדיין עם אותן תוצאות
עדיין אין שינוי, עדיין השביתות
עדיין אין לאמא כסף לתרופות
עדיין הלשכה שלא עומדת בפניות
מה לעשות? (מה?)
אין תקווה בדרך ישרה
הזעם מתפרץ לוחץ על השגרה
היא לוחצת שוברת מייאשת ת'בר?רה
עושים מה שאפשר גם אם הדרך אסורה
("זעם", אבי מסיקה)

חיילי-הנקמה

גם ההיפ-הופ הישראלי לא עוסק בייפוי המציאות. חלק מהטקסטים מדווחים ממקור ראשון על שוליות, עוני ואלימות קשה. הזעם אמנם מופיע בחרוזים, ולמרות זאת הוא מצליח לבעבע מן הטקסט:

אני נאבק במאבק שממנו רק אוכלים אבק
הולך על חבל דק מבורות יתר אני נחנק
אמא יקרה, רשמתי לך מכתב פרידה
לא יודע מה קרה החיים אולי גדולים עלי
רוצה לשים סוף לסיפור כנראה חטאי לא יימחקו גם ביום כיפור
כל אחד נופל עלי לוחץ עלי
אלוהים אני לא יודע מה התוכניות שלך לגבי
רק אל תוותר עלי יש לי הרבה מה לתת
אני לא רוצה להיכנס לזה, אבל אם כבר מדברים על הנושא
אין לי בגרות בקושי 12 שנות לימוד
הלכתי לאיבוד לא מדבר מרחמים מדבר מהחיים אה
לא נכנעתי בקרב
זו האמת לא שקר וכזב
["מאבק", חיילי-הנקמה (עדי רוזנברג ואבי אזיקרי)]

גם הישראלים מודעים לעובדה שהם ערוץ שידור אאוטסיידרי שמדבר במבטא זר:

קול ישראל מירושלים והרי החדשות תפתחו אוזניים
קול ישראל מירושלים, הישראלים באים לכם בח' וע'
קול ישראל מירושלים והרי החדשות תפתחו אוזניים
קול ישראל מירושלים, הישראלים באים לכם בח' וע'
בשידור ישיר מראש-העין.
בשידור ישיר מראש-העין.
("הישראלים", הישראלים)

אצל חיילי-הנקמה, שחברו בשיר "אשה עובדת" למרגלית צנעני, נצבע הראפ בגוון חברתי מובהק:

אמא עובדת בשתיים או שלוש עבודות
כדי לשרוד
אין לה כבר אוויר בריאות
אלוהים תביא תרופה לכאב
בבקשה תעלים את הדרך הקשה
לפעמים אני אומר תפילה של ראפ
זאת תציל עכשיו את המצב
("אשה עובדת", חיילי-הנקמה ומרגלית צנעני)

כיוון שההיפ-הופ המזרחי מיצב את עצמו כז'אנר של התרסה, הוא הפך לזירה הבזויה החדשה: זו שמוכנסת לגטאות מסוגרים ולא ממש זוכה לכבוד. האחות הבכירה – המוזיקה המזרחית – עשתה טרנספורמציות מרחיקות לכת. היא הפכה ל"ים-תיכונית", התנכרה למקורותיה הערביים, המירה יסודות אסקפיסטיים בסלסולים עליזים, אימצה זהות ציונית מחומצנת, עשתה פרסומות והצדיעה לצה"ל. כפועל יוצא מכך, היא זכתה לכיסא של כבוד באולפן של יאיר לפיד, הוכנסה לפלייליסט של גלגל"ץ ואומצה בחום על-ידי העם. הרכבים כמו זה של סאבלימינל והצל, ש"משחקים את המשחק", נכנסים אמנם לגלגל"ץ ומלוהקים לפרסומות ("אני אמיתי, לכן העם איתי", בישר סאבלימינל בפרסומת לשוקו קרלו), אך עדיין לא מצליחים לקבל הכרה אמנותית.
נוכח השינויים הללו, ההיפ-הופ המזרחי הפך ל"לא נחמד" היחיד בזירה. נכון, אי-אפשר להתעלם ממנו, ואפילו אפשר לעשות ממנו כסף, להפוך אותו לרינגטון או לייצר ממנו פסקול לפרסומת של משקאות, אבל בואו לא נגזים. "זה לא באמת מוזיקה".

הדג-נחש


הדג-נחש, להקת ההיפ-הופ המובילה היום בארץ, משלבת בכמה שירים זמר מזרחי וראפ. ב"שירת הסטיקר" הם משתפים פעולה עם אהובה עוזרי, וב"חליפות" עם ליאורה יצחקי, שמסלסלת ברקע בסגנון הודי. אבל הדג-נחש לא מדברים מלמטה. הם מעבירים ביקורת מהצד. אכפת להם, אבל לא באמת נוגע:

ולפעמים הכל נראה פשוט מוזר, לא מחובר
כמו נזירה בבית-בושת או זונה במנזר
(הכול הולך מדחי אל דחי)
(דמעה נוצרת מהעין, מתגלצ'ת על הלחי)
(ואתה) אני בוכה על הכל
בוכה על כך שיכול היה להיות פה גדול
(יכלה להיות הרמוניה)
(ונעשה מילואים) נשלם המסים
(ונעמוד בפקקים) אותנו לא דופקים
(אנחנו בטח, בטח, בטח לא)
אנחנו בטח לא פראיירים
("לא פראיירים", הדג-נחש)

הדג-נחש בטח "לא פראיירים", אף שהם מעמד הביניים שעושה מילואים ומשלם מסים. שיא הסבל במזרח התיכון מגולם אצלם בעמידה בפקקים (אפילו הפלסטיני במחסום מרחם עליהם), וכמו הרבה ילדים טובים, גם הם שרים על שלום אבל ממש לא מבינים מה הבעיה:

אז מה הסיפור הגדול, אני לא מבין
סך-הכל מה שצריכים לעשות זה להתנהג כמו בני-אדם
לא כמו חיות
לגלות טיפה יותר דרך ארץ
אז שיהיה לכולנו בהצלחה...
("שלום סלאם פיס", הדג-נחש)

לילדים הלבנים נמאס מהבלגן במזרח-התיכון. הם רוצים שלום, כי הרי כולנו בני-אדם. לכן הם כותבים עם חברים לשאנטי, כמו מוקי ושוטי-הנבואה, שירים מקסימים אך חסרי משקל פוליטי:

חולון, חברון, ראש-העין, צפת וקלקיליה
תנו לשלום להגיע
חולון, חברון, תל-אביב, מטולה ובני-ברק,
אתם אנשים על הכיפאק.
("במלון ברבת-עמון", שוטי-הנבואה)


אני מצטער, לא כולם אנשים על הכיפאק. יש למשל כאלה שיושבים לאחרים על הראש, ויש כאלה שלא מוכנים פשוט לחכות לג'ה שיבוא ויפתור את כל הבעיות. סאבלימינל (קובי שמעוני) לא חושב שכולם על הכיפאק. בניגוד לילדים הטובים, הוא יודע איפה הוא עומד: "אם הייתי פוגש בחור ערבי בלוס-אנג'לס – לא משנה אם הוא מתוניס או מרצועת עזה – היינו נראים דומה", הוא אומר. "אנחנו לא שחורים, היספאנים, יפאנים או סינים, או לבנים כמו אירופאים. אנחנו 'sand guys from the Middle East' . אנחנו נראים כמוהם, אוכלים את אותם חומוס וקוסקוס וקובה, ומדברים ערבית בדיוק כמוהם".
את הדברים האלו אמר סאבלימינל בראיון למגזין המוזיקה המוביל בעולם – ה"רולינג סטון". סאבלימינל מגדיר את עצמו כזמר יהודי מזרחי גאה שעושה היפ-הופ, ובו בזמן כחלק אינטגרלי מן המזרח התיכון. עם זאת, סאבלימינל – "כמו כל מזרחי גאה", כהגדרתו – לא שר שירי שלום בכייניים נוסח "כולם מדברים על שלום, אף אחד לא מדבר על צדק". לדבריו, הוא מכיר את הערבים והמוסלמים, מרגיש קרוב לתרבותם וגם חולק עמם היסטוריה וזיכרון משותפים, גם אם חלקם לא נעימים. כך למשל הוא מזכיר בראיון את הדיכוי שעברה אמא שלו באירן ואת הפחדים שמהם סבל אביו בתוניס. בניגוד לדג-נחש, שלא ממש סגורים על הזהות שלהם, סאבלימינל ממקם את עצמו בצורה ברורה במארג החברתי:

אחד, שתיים, עשר ערוץ מקומי
יושב מול המסך ותוהה מה מקומי במארג
("חליפות", הדג-נחש(

 

מי אני מה אני ידעתי
שורשי ומנין באתי
אני כאן ומכאן הגעתי
"האדי ארדי הונא בילאדי"
(זאת אדמתי וזאת מדינתי)
("בילאדי", סאבלימינל)

סאבלימינל מתמקם באמצעות השפה הערבית. הוא מרגיש בטוח במרחב ומבין שכאן (כמו בשכונה?) רק החזק שורד:

עוד אמא המומה, נשארה לה רק תמונה
ת'תקווה בלב נועל, עם חזק לא נתקפל
כי לא נולד הבן-זונה שיעצור את ישראל
("התקווה", סאבלימינל)

ועם זאת, האמירות האלו לא מורידות מן המחויבות שלו לשלום ולחיים משותפים עם "בני-הדודים":

שוב אחים נופלים כמו עלים בשלכת
והכי זה קל זה לקום לעזוב ללכת
הרי אומרים שנה מקום שנה מזל
אך אין להסתתר מיד הגורל
אז נשארנו לנו כאן ובנינו לנו בית
האמנו ביונה בשלום עלה של זית
ועמדנו בהימנון ושירתנו בצבא
וקברנו חיילים ובכינו בשבעה
נפלנו לברכיים ושוב על הרגליים
כשאזלו הכדורים נלחמנו בידיים
די נשבר לנו הזין לחכות לשלום
אני אפסיק על זה לחלום עד שלבי יידום

אחרי חמישים ושש שנים של הגנה על הבית
כמעט ואבדה התקווה ליונה ובפיה עלה של זית
אבל אנחנו כאן להזכיר לכולם שאסור לוותר על היום
צריך לשלב יד ביד וביחד נהפוך למציאות את החלום
("פרחים בקנה", סאבלימינל)

הצל מ"סאבלימינל והצל"


סאבלימינל אולי לא ממש רוצה הזמנה לשאנטיפי, אבל הוא מבין שלא נעים להיות המזרחי הפשיסט התורן של התקשורת הישראלית, כפי שניסו לצייר אותו ניסן שור ואחרים: "סאבלימינל מזקק טוב-טוב את כל הפרנויות של התקופה האחרונה בטקסטים שלו, הוא מתדלק את פחדי הציבור ומשתמש בהם כמו פשיסט הגון". נראה שהאגרוף הקמוץ וגורמט המגן-הדוד עשו לניסן שור לא נעים. בתגובה אמר סאבלימינל: "ניסו להפוך אותנו למפלצות. שוביניסטים, כהניסטים, קראו למעריצים שלנו 'נוער היטלר'. קראו להחרים אותנו ב'וואלה! תרבות'. אנשים כמו ניסן שור ואיזה הררי אחד, אלה אנשים שצריכים לקבל מכות" ("תרבות מעריב", 16.5.03).
אני דווקא מאמין לסאבלימינל. נכון, הוא היה קצת עצבני בזמן שהיו הרבה פיגועים, אבל הוא לא אמר משהו שאהוד יערי או רוני דניאל לא אומרים (בלי חרוזים) כל לילה בערוץ שתיים. סאבלימינל וחבריו לא פשיסטים. הם פשוט ישראלים צעירים ומבולבלים שעברו את שטיפת המוח של מערכת החינוך והתקשורת הישראלית. הם כוחניים, הם מלאי זעם, והם מאמינים שאפשר לפתור בעיות עם אלימות. ועם זאת הם יודעים שזו לא הדרך, ובעיקר הם מבינים שתל-אביב קרובה יותר לחברון מאשר ללונדון.

הכול פה קיצ'י ראפרים נוסעים במיצובישי
כל אחד הוא ריצ'י ריץ' אוכל פלפל ליצ'י ורגשי
אנ'לא הולך על התפשרות
אז מה נותר כשאתה ממוסחר ואין מוסריות
עזוב ת'כיף, היום שרים בשביל למכור פלטינה
הראפ נהיה מוצר מדוגם שמקומו בתוך ויטרינה
("דיבור חדש", כלא-שש)

השירים הכאילו שמאלניים של הדג-נחש, מוקי ואפילו קוואמי וסגול-59 לא מציעים אלטרנטיבות, לא שואלים שאלות קשות וגם לא הופכים את המאבק לזכויות ולשוויון לדגל ברור. הראפרים האשכנזים פשוט מסורסים, ממש כמו מורדים אחרים ממעמד הביניים, שהיו בעבר "דור מזוין" והפכו תוך זמן קצר לחלק מהקאנון. אמנם הם לא אוהבים את דמות הסטלן שיושב כל היום מול הטלוויזיה, ולמרות זאת היצירות שלהם עסוקות בעיקר בהצבת מראות שמשקפות את מעמדם, ומה שנשקף מהן מאוד לא נעים:

אם לא נדע מה קורה פה, זה אומר שהכל בסדר!
אני לא בא להטיף מוסר – עדיף לי לא לדעת ולצאת נשכר
אלא מה
אני כולה צופה טלוויזיה – מה כבר עשיתי?
אין לי מושג מי זה ברגותי
אבל אני מכיר את כל הכוכבים של סיטי
טאוור
אל תנסו לעשות בלאגן המצב הוא לא כזה קריטי
אל תנסו לדבר אל לבי, אני לא יצור פוליטי – לא ולא
אני בוחר בימין או בוחר בשמאל בהתאם למה שמספרים לי שפופולרי
ויביא לי חברים
לזה אני קורה חיים טובים
("ימים שחורים", קוואמי)


הכי קל ליפול לסטריאוטיפים המוכרים: המזרחים הם ימנים, האשכנזים שמאלנים. הרי גם בהיפ-הופ העברי החלוקה הזאת מתבקשת, במיוחד כשמסתכלים על הדג-נחש ועל סאבלימינל. אבל בהיפ-הופ, כמו במציאות הישראלית, הימין הוא לא ממש ימין והשמאל לא בדיוק שמאל. כולם מחכים ליונה עם עלה של זית, כולם בעד העניים, כולם שונאים פוליטיקאים מושחתים, כולם מצדיעים לצה"ל וכולם מופיעים על הבמה של סלקום ועושים פרסומות לקוקה-קולה ולשוקו קרלו:

שמעתם
יותר מדי את המלה "מסרים"
אבל גם
כשראפרים ממש ממש מפחידים
הם בעצם אומרים: "תנו לנו להיות דחוף כוכבים"
בבקשה
שלא תאמרו מלה רעה
אין כוונות מסחריות אם נמכור איזה אחות
בשביל טיפה של ראיון עם עוד שתי דוגמניות
של פינס
מפרגנות!
("ימים שחורים", קוואמי)

-------------------------------------------

המאמר עתיד להתפרסם בכתב-העת "הכיוון מזרח", גיליון מס' 10 (סתיו 2005), שיוקדש לפוסטקולוניאליזם אפריקאי. עורכות: דליה מרקוביץ, קציעה אלון. עורך ראשי: יצחק גורמזנו-גורן. בימת קדם, alekedem@netvision.net.il