שוטף ומתמלא / ביקורות

אכול ושתה, כי מחר דד-ליין

ארי ליבסקר 2005-01-23 17:14:01

משך שבוע שלם לא הוציא כתב "גלובס" ארי ליבסקר שקל מכיסו. כל ארוחותיו נאכלו לצד כוכבניות באירועי יחצנות. הוא הלך למסעדות ופשוט ביקש את כל התפריט. הוא קיבל שעוני יוקרה ונעלי אדידס מדגמים נדירים, ואפילו זכה לדהור בג'יפ ניסאן

המטרה שהציבו בפני העורכים היתה ברורה: להשיג כמה שיותר ארוחות חינם, מתנות ותלושי קנייה, דרך הנוסחה המוכרת אך הלא מדוברת, מתנות תמורת קרדיט. רצינו להראות שאדם יכול לא לשלם במשך זמן ולאכול חינם. חברי צחקו על הרעיון, אבל לאחר שהבינו את משמעותו, דרשו שאזמין בשבילם דברים מהיחצנים, מקורקינט חשמלי ועד בשמים.


הקדמה: מקורות ההשראה

את ההשראה לכתבה זו, למפעל זה שאתם אוחזים בידיכם, הובילו שני אנשים דגולים. האחד הוא מורגן ספרלוק, במאי "סופרסייז מי", שתיעד את עצמו ניזון במשך תקופה רק מארוחות מקדונלד'ס. השניה היא האקסית היפה שלי, שאיתה דשדשתי במהלך שנתיים שלמות כמעט בכל אירועי היחצנות האפשריים. מתוקף תפקידה כעורכת פנאי באחד העיתונים המובילים, היא היתה מקבלת תלושי קנייה ומתנות רבות מספור.
על חיי האהבה שלנו האיר באור נגוהות השמש הזוהרת של התחום, היחצן רני רהב. בכל סופשבוע היא היתה מקבלת ממנו צידנית עמוסה כל טוב, שאותה היה מביא עד הבית שליח מנומנם. כמות המעדנים של שטראוס ועלית, יוגורט הדנונה הקרמי, אריזות חומוס האחלה, והשוקולד פרה שאכלתי באותה תקופה היתה כשל קיוסק קטן, וגררה לאחר הפרידה חשבון תפוח בחדר הכושר .
נכחנו במספר לא מבוטל של ארוחות, השקות של מוצרים קיקיוניים חדשים (שאליהם התלוותה בדרך כלל ארוחת בופה), ובתצוגות אופנה שבסוף אחת מהן, למשל, קיבלנו שקית מעוצבת ובה שובר קנייה לאופנת קסטרו. זה המקום לציין שהיא גם סיקרה את רוב המוצרים שהיא קיבלה.
ארון החשמל של חברתי לשעבר היה מפוצץ במעטפות. אמנם משכורתה היתה נמוכה, אבל שליחים היו יוצאים ונכנסים מחדר המדרגות ביום ובלילה כאילו היתה זו תחנת כרמלית הומה. כל יום טמן בחובו הפתעות חדשות במעבי המעטפות המסתוריות. בשעתו, לא היה מרכך שיער שיצא לשוק שלא משחתי בו את שיערי.
עם התקדמות יחסינו הפכו תשורות היחצנים לדבר של שגרה. דבר מובן מאליו. התלהבותי קהתה כמו בופה בסוף היום. לא אחת אף החמצתי פנים למול המתנות הדלות שהעניק יחצן זה או אחר. עם הזמן גם נמנעתי יותר ויותר מהארועים המשעממים והמלוקקים, שגזלו זמן רב מדי משגרת יומי. לא אתמם ואומר שהפכתי לצדיק. להפך: פשוט סיננתי אירועי סרק ופקדתי בעיקר ארוחות מיוחדות ושוות.


"יש לי משהו חזק בשבילך, ארי ליבסקר"

יום לפני תחילת הכתבה התקשרה אלי יחצנית שרדפה אחרי במשך שנה ובפיה שוב אותו אייטם מאוד משעמם על סוכנות פרסום חדשה. בישיבה שבה העליתי את הרעיון, העורכים צחקו עלי. אך היא בשלה. היא שלחה לי עשרות מאמרים מעיתונים בחו"ל והציפה אותי בנתונים משמימים.
בשיחתנו אמרתי לה שעליתי כיתה. אני כבר לא מאלה שכותבים כתבות עומק . אני מאלה שמקבלים, וכמה שיותר. היא הסבירה לי שהיא לא מאלה ושיש לה הרבה ביקורת כלפי התופעה, אבל היא תשמח להזמין אותי לאירוע השקה חדש שלה שיתקיים באחד המלונות המפוארים בעיר, שבו גם אוכל לאכול טוב.

טו-סי: אני נלחם את מלחמת הריזוטו

זו היתה מעין הקדמה לכתבה. האירוע הראשון שהוזמנתי אליו היה ארוחת טעימות במסעדת טו-סי, בקומה האחרונה של מגדל עזריאלי. את הארוחה אירגנה יחצנית המסעדות אורלי סגל. טיפסתי אל הקומה האחרונה שבמגדל. אל הארוחה הצטרפה מ., כתבת רכילות ירחון נשים ובעלת טור על מסעדות באותו ירחון, ועדי אבישר, כתב היין העורך והמו"ל של "יין וגורמה". אבישר נראה מעט לחוץ. בפרצוף חמצמץ הוא שאל את אורלי, שנראתה לחוצה במקצת וניכר היה כי היא מאוד משתדלת להשרות אווירה טובה, אם אנחנו חייבים לאכול את כל המנות שמופיעות בתפריט, ובכלל זה קפוצ'ינו עדשים וטרטר פילה בקר (פתיח), ריזוטו סקוטי בעוף ופטריות שמפיניון, ולחלופין קלמרי ממולא בבשר סרטנים ושרימפס קריסטל בליווי קוקי סאן ז'ק.
אורלי הודיעה שאנחנו יכולים לבחור רק מנה אחת. אבישר נרגע. חברי העיתונאים פסחו על הפתיח והזמינו למנה ראשונה, ללא היסוס, את הקלמרים הממולאים. "כדאי לך להזמין את הקלמרי", אמרה מ. 
למה?
"כי זה בא גם עם קוקיס סאן ז'ק".
אותי מאוד מעניין לנסות את הריזוטו הסקוטי.
"עזוב זה אורז", היא אמרה. "וממתי בסקוטלנד מבשלים ריזוטו?".
למנה השנייה הציעו פילה בס בציפוי פירורי פיסטוק על מצע ריזוטו חלב והל, או פילה בקר צלוי על מצע פירה חמאתי, רינג עגבניות ברוטב יין אדום ובצלצלי שאלוט. לא ידענו להחליט, ואז יצאה ההודעה מהמטבח: אנחנו אמורים לקבל את כל המנות.
מו"ל עיתון הגורמה נראה כאילו חרב עליו עולמו. הוא הכריז שהוא מוותר על המבחר ודובק בתוכנית המקורית. את זעמו הוא כילה בסומלייה, מלצר היין של המסעדה, שלא ידע להשיב על שאלה מוחכמת מתחום עולם היין. למ. הוא הודיע כי יש לשלוח את הבחור להתלמדות. 
מ. הבליגה בעצב והחליפה את נושא השיחה. ואז נעשה מעשה שהיה, מבחינתו של אבישר, שלב האל-חזור. המלצרים מזגו את היין לכוס הלא נכונה. להגנתם אמרו שכוס המים היתה דומה בצורתה לזו של היין.

עיתונאי החברה באירוע היו מגובשים, ואני הרגשתי לא שייך. אחרי זמן קצר התברר שההרגשה היתה במקומה, והכל כי לא הייתי בחוויה הקולקטיבית המאחדת שלהם: סוף-שבוע בקלאב-מד, שם עברו חוויות שאותן לא ישכחו לעולם. לא הרחק ממני ישבה שחקנית האופי אסתי זקהיים. גם אותה ראיתי לא אחת באירועים. במיוחד זכור לי אירוע סוריאליסטי אחד שנפגשנו בו: השקה של סביבון מתוחכם


מתוחים מעט, התחלנו לאכול. בעודי נוגס בנתח הסטייק הצרוב, סיפרה לי מ. שבערך פעמיים בשבוע היא מבלה במסעדות שהיא כותבת עליהן. בשאר הזמן היא עושה דיאטות שונות, וכותבת גם עליהן. במהלך הארוחה הצטרפו אלינו הצלם וחברו, שבאו כדי לצלם ונשארו לאכול חינם.
בסוף הארוחה חשתי כאווז מפוטם ומעונה. תחבתי לכרסי את שארית קינוח הפסיפלורה. התגלגלתי אל ביתי כחבית ונרדמתי מיד. אז גם הבנתי שאולי סירובם של עמיתי העיתונאים לטעום מכל המנות היה מין אסטרטגיה אבולוציונית של הישרדות בארוחות-חינם. החלטתי שלהבא אלמד מהם ואנהג אחרת. אחרי הכל, למחרת ציפה לי יום עמוס וגדוש אירועים, שכללו לא מעט ארוחות שחיתות.

אינגריד: כולם מדברים על קלאב-מד, אני לבד ועצוב

התוכנית היתה כזו: ב-19.00 הוזמנתי לפתיחה הרשמית של בר-מסעדה ושמו אינגריד. ב-20.30 כבר הייתי אמור להיות במסיבת ההשקה של תוכניתו החדשה של מיקי בוגנים, במסעדת מסה. לקינוח התכוונתי לקפוץ למועדון הדום, לרגל השקתו של הערוץ הארוטי החדש והמבטיח "פרייבט בלו". לשם הזמין אותי היחצן החביב ליעד ממשרדה של ציקי גלאי. האירוע תואר כחוויה תרבותית עם מופעים: של שתי אמניות מיצג  שהוטסו לכבוד השקת הערוץ מהונגריה.
קבעתי להיפגש עם יסמין לוי, כתבת האירועים של "רייטינג". לוי היא שועלית יחצנים מנוסה. היא נוטה לומר שלפעמים היא מסתכלת על עצמה מהצד ופשוט לא מאמינה.
אני משיק עם יסמין שוברת הלבבות (יש תמונה ב"רייטינג") כוסית באירוע באינגריד. היא יושבת לשולחן שאליו מסובים גם כתבת הרכילות של "פנאי פלוס" (מה עם הממונה על ההגבלים?), כתב הרכילות של עיתון "תל-אביב" ונערת הרכילות של פורטל Ynet. האמת היא שאת רובם פגשתי כבר באירוע זה או אחר עם האקסית שלי, אך משום-מה הם לא זכרו אותי. זה העלה בי מחשבות עצובות על עולם הזוהר.
בכל מקרה, העמדתי פנים שאך זה עתה נפגשנו. הם היו קבוצה מגובשת ואני הרגשתי לא שייך. אחרי זמן קצר התברר שההרגשה שלי היתה במקום: לא הייתי באירוע שהיה החוויה הקולקטיבית המאחדת שלהם. שהיה, אפשר אפילו לומר, הטירונות של עיתונאי החברה: סוף-שבוע חינמי בקלאב-מד אילת, שם הערימו על טסים מוכספים הררי אוכל, שחו בבריכה ועברו חוויות שאותן, כך נראה, לא ישכחו לעולם.
בשולחן אחר ישבה בטי רוקוואי, בעלת סוכנות הדוגמנות אימג' וסלב-על בפני עצמה. לצדה ישבו מלי לוי ומירי בוהדנה, דמויות שכיחות; כמו השיפודים על מקלוני עץ, הן חלק מהתפאורה הקבועה באירועים מסוג זה. איתן נמצאה, משום-מה, שחקנית האופי אסתי זקהיים, שגם אותה ראיתי לא אחת באירועים מסוג זה. במיוחד זכור לי אותו אירוע סוריאליסטי אחד שנפגשנו בו: השקה של סביבון מתוחכם. לשם הזמינו אותנו טויז-אר-אס, סלבריטאי הזוטא, וילדיהם.
אל שולחן אחר הסבו האחיות החרוצות לבית מטיאס. אין אירוע יחצני שמכבד את עצמו והן לא מופיעות בו. עבור היחצנית, האחיות מטיאס הן כמו התרנגול הכתום של בני-יהודה: סוג של קמיע לפתיחה מוצלחת. האחיות מטיאס טובות הלב חייבות להיות שם, אחרת האירוע ייכשל, או שתהיה קארמה רעה. ביררתי אצל אחת היחצניות באיזה עיתון עובדות האחיות רונית ואירית. היא לא זכרה בדיוק, אך ידעה לומר שלאחת מהן יש טור קבוע ב"עולם האשה". הטור נקרא "נשים בוורוד", ובו היא מדווחת על כל מפורסם שמגיע עם פריט ביגוד זה או אחר שצבעו ורוד. לצדן בשולחן ישבה תגלית השנה, שהיא גם חברה של בעל המקום, הדוגמנית רז שפירא. לא הכרתי אותה, אבל שמחתי לשמוע עליה מפי כתב הרכילות של עיתון "תל-אביב", שהתגאה גם בכך שבשבוע שעבר התפרסמה תמונה חושפנית וסקסית במדורו.

מיקי בוגנים במסה: סלבס ורני רהב. משתכר

לאחר מכן, כמו נחיל ארבה, המשיכו כולם הלאה לבופה של השקת תוכניתו של מיקי בוגנים בערוץ החיים-הטובים, שהתרחשה במסעדת מסה האופנתית, ברחוב הארבעה. באינגריד דובר במובילי דעת קהל, אבל במסה כבר היה מדובר במסה: אירוע המוני שהגיעו אליו המון סלברטיאים. דנה אינטרנשיונל, חנה לסלאו, אייל גולן, שירז טל.
תוך שאני מפטפט עם גל אוחובסקי ואולי סוגר שאהיה השחקן הראשי בסרטו הבא (בתפקיד הומוסקסואל ממוצא ארמני), זיהיתי פתאום מולי, ליד הדלת, את אלוהי היחצנים ואשתו, רני והילה רהב. הללו החלו בסיבוב חיבוקים ולחיצות ידיים לא רק לסלבריטאים אלא גם לכל העיתונאים שהם מטפחים ומפנקים משך כל השנים, ואני ביניהם.
מכאן אני לא זוכר הרבה. כתבתי את רשמי, אבל הכתב לא כל-כך ברור. היתה גם המסיבה של "פרייבט בלו". לא הספקתי להגיע אליה, אולי בגלל עודף האלכוהול חינם.

פלאשבק: טיסה לאוניברסיטת דרבי

לפני שנה חל אחד האירועים הקיצוניים בחיי, שהיה אחד הטריגרים לכתבה זו: ידידה קרובה הודיעה שהמליצה עלי לנסיעה מיוחדת לעיתונאים מטעם אוניברסיטת דרבי. מיד התקשרתי לאדם שהיא נתנה לי את שמו, שמוליק. מאחר שלא היה מקום פנוי במשבצת של "גלובס", הוסדר שאציג את עצמי כאחד שכותב ב"וואלה!". זה המקום להתוודות: בחיי פירסמתי שם רק שני מאמרי דעות, ב"וואלה! תרבות".
במהלך כל הטיול כינו אותי רוב העיתונאים, ובראשם אנשי רשות-השידור, "וואלה", מתלהבים מהצליל. רגע השיא בטיול היה כשהגעתי לסוויטה של שמוליק במלון כדי לערוך כמה שיחות מהטלפון הקווי.

שבנו הביתה עשירים בנעלי אדידס (מזן שנקרא סנטיאגו, דומני), במשקפי שמש מאופטיקנה, בבגדים מאופנת רנואר ובשעון קסיו בעלות 800 שקל, שוודאי אאבד. לפני שהלכנו לארוחת הערב במסעדת פורלין קיבלנו מוס לשיער של בסט, מסיכה לשיער של שוקי זיקרי, כפפות לבד (די מאכזבות) של המעצב רונן וינשטוק, שמפו נגד קשקשים ובושם של לאקוסט

הסוויטה היתה אפופה עשן שנפלט מסיגר שהיה תחוב בפיו של שמוליק. שמוליק שכב על המיטה, ידיו מעל ראשו ומעליו השלט "אסור לעשן". הוא הצביע לעבר גיליון של עיתון "העיר". "מה אתה רואה פה?", שאל.  "אני רואה את עיתון 'העיר'", עניתי. "אבל תראה פה", הוא ביקש: "מה כתוב בכותרת של הכתבה? תקריא לי את זה בבקשה". התחלתי להקריא: "מכבי עשתה להפועל אוניברסיטת דרבי". "אתה רואה?", הוא אמר. "לזה אני קורא פרסום חכם. לא צריך סתם לסקר. מספיק שתשתמש במונח 'אוניברסיטת דרבי' ותהפוך אותו למעין מטבע לשון שמיש. להטיס עשרים עיתונאים ללונדון זול וכדאי לי מאשר לפרסם מודעה גדולה בעיתון ארצי".
כמה שזה נשמע מופרך, זה, על רגל אחד, ההיגיון של המערכת המטורפת של היחצנות בישראל. הכתבה שלפניכם אולי נראית מוגזמת מבחוץ, אבל היא מסקרת את המערך היקר של היחסים יחצן-עיתונאי: עיתונאי, שבדרך-כלל מקבל משכורת דלילה, יכול פשוט לחיות כמעט אך ורק ממתנות היחצנים. מבחינת שיווק, השיטה הזו היא תחליף זול מאוד לפרסומת יקרה. מבחינת העיתונאי, כפי שאתם ודאי רואים, זו דרך לאכול טוב במידה שמשכורת של עיתונאי מאפשרת רק לעתים נדירות מאוד.

ארקדיה, קלודין, אדוארדו, ויזה

כבר בסוף ליל הזלילה הראשון החלטתי שדי לי, מיציתי את המסעדות והאירועים. הגיע הזמן שאדם בגילי יצבור קצת רכוש. אך מה לעשות שהתחייבתי כבר מראש לכמה מסעדות פאר? נאלצתי לבקר בהן. מפאת קוצר היריעה לא אלאה את הקוראים בתיאורים, רק אציין שגיא טצה אירגן לי ארוחת טעימות מעולה בארקדיה, ושתפריט החורף של המסעדה מומלץ. כמו כן סידר לי אותו יחצן ארוחה בלתי נשכחת במסעדת קלודין. למרות מגבלות הכשרות, היה טעים. בלסתי במסעדת אדוארדו המעולה שאירגן הכוח העולה בתחום יחצון המסעדות, צחי מסיבות, שהסב את שמו לרגל האירוע לצחי מסעדות. ביקרתי באירוע הסעדה של חברת כרטיסי האשראי ויזה כ.א.ל. הנושא היה מבצע נקודות תמורת ארוחות. לצד הנקודות והארוחות, שוב פגשתי את ידידותי החדשות והנעימות, האחיות מטיאס, שהפכו לחברות טובות שלי. וגם את מ.. היה נפלא.

אנג'י: האם אכנע ואוכל קילוגרם סטייק?

אלא שכתבה זו ספגה טלטלה. לכבוד הסילבסטר הגיעה לארץ חברתי הנוכחית, תושבת לונדון. המסעדה הראשונה שביקרנו בה היתה אנג'י, לארוחה שאירגנה דנה הנפלאה ממשרד יחסי-הציבור של נעמי צ'רבק. גולת הכותרת של המסעדה היא הקוורטר-פאונד סטייק, נתח בשר שמשקלו 1.2 קילו. מכינים אותו, במיוחד למסעדת אנג'י, מפרות שגדלות ברמת-הגולן. דנה ביקשה שאשתדל לטעום את הנתח הספציפי הזה, אך לאנגלים יש מנטליות בריאה מזו שלנו, הישראלים מלאי הבולמוס: חברתי הודיעה שבשום פנים ואופן היא לא מוכנה להתחלק אתי בנתח הבשר העצום, ושאין גם סיכוי שתאשר לי לאכול אותו לבד.
גם המלצרית החביבה הסתכלה על גופי הצנום והמליצה שלא אחסל את הנתח לבדי. ניסיתי לשכנע את חברתי שלא מדובר כאן בבחירה שלי, אלא בעבודה. קוראי "פירמה" בחמש שנים האחרונות יעידו שלא אחת הסתכנתי בשבילם. אך הכל לשווא: חברתי היא עורכת-דין, במקצועה והתעקשה שעלי לעמוד על שלי ושלא יכריחו אותי לאכול. כך ניצלנו מסטייק בגודלו של  עמרי שרון.

אופטיקנה, רנואר, אדידס, כאוס, פורלין, דיטה

חשבתי שניצלתי. למחרת, בשעת שחר מוקדמת, העירה אותי משנתי היחצנית דנה צ'רפק. הודיתי לה מקרב לב על ההשכמה, והיא שאלה אם טעמתי מהקווטר פאונד סטייק. "לא", עניתי בטון של ילד נזוף.
הערתי את חברתי, שביקשה דווקא לנצל את זמן החופשי שלה כדי להשלים שעות שינה. יש לנו יום ארוך ועמוס, נזפתי בה. אין  לנו זמן להתכרבל במיטה. צריך לאכול ארוחת בוקר בקפנטו (וזה המקום לציין שהסנדוויץ' הקפריסאי שם הוא אחד הטובים ביותר שאכלתי בחיי). עלינו ללכת לקניון עזריאלי, הוספתי בעצבנות, ולבחור לי משקפי שמש בחנות של אופטיקנה. ואחר-כך נבחר בגד בשבילי ובשבילך באופנת רנואר גברים וברנואר נשים. משם נקפצץ אלי רחוב שינקין לבחור לי נעלי אדידס חינם וחולצה או מכנס חינם בחנות של כאוס, שגם היא נמצאת באותו רחוב. אחר-כך ניסע לארנה, שם אני צריך לבחור משהו בחנות מתנות לגבר. נחזור לארוחת ערב מוקדמת במסעדת פורלין (שהחליפה בעלות לאחרונה), ובלילה נשב על הבר במסעדת דיטה ונזמין על חשבון היחצנים את חברתך הטובה מריסה כץ, שבמקרה כותבת ב"פירמה", לארוחת יום-ההולדת שלה, גם היא על חשבון היחצנים טובי הלב.
"אבל למה עוד ארוחה באמצע הלילה?", היא שאלה בכעס. "כי היחצנית ביקשה להכניס ידיעה על הבר הלילי. מאז שמסעדת דיטה עברו למקום החדש, המסעדה ביום ובערב עובדת יופי, אבל בלילה העסק קצת אטי", אני מסביר.
במשך כל אותו יום, שהיה גשום במיוחד, הסתובבנו לנו בסידורי קניות, נחושים עד היסטריה. הטלפון הנייד שלי לא הפסיק לצלצל ולו לרגע. בדרך-כלל תיאומים וסידורים שלא ראיתי את סופם עם יחצנית זו או אחרת. התחלתי להתבלבל ולהחליף בין היחצניות שנאבקו על תשומת לבי.


השכנה הפנסיונרית נחלצת לעזרתי

עוד לפני שיצאנו לארוחת הבוקר התדפקו על דלתי שליחים, מעמיסים על סף ביתי המתקלף מעטפות מלאות כל טוב. וכמו ברק שלאחריו יש רעם, עם הישמע קול צניחת המעטפה הגיע טלפון בהול מיחצנית היסטרית, שביקשה לדעת אם השליח אכן הגיע.
ראיתי שאני לא מסוגל להשתלט על המשימה, וגייסתי את השכנה שלי, הגברת סטרסמוזה. הגברת סטרסמוזה היא פנסיונרית שמבלה את רוב זמנה בבית, וממילא תמיד יודעת מי יוצא ומי בא בחדר המדרגות. הפניתי את כל השליחים אליה, ובכל פעם שהגיע שליח היא התקשרה אלי.
בסוף היום שבנו הביתה עשירים בנעלי אדידס (מזן שנקרא סנטיאגו, דומני), במשקפי שמש מאופטיקנה, בבגדים מאופנת רנואר ובשעון קסיו בעלות של 800 שקל, שוודאי אאבד בקרוב. לפני שהלכנו לארוחת הערב במסעדת פורלין הקלאסית קיבלנו גם מוצרים מתוצרת בסט (חברה חדשה המתמחה במוס לשיער), מסיכה לשיער מאת היוצר שוקי זיקרי, כפפות לבד (די מאכזבות) של המעצב רונן וינשטוק, שמפו נגד קשקשים של הד-אנד-שולדרס, ובושם חדש של לאקוסט שנקרא בשם הוורדרד "טאצ' אופ פינק". מטרוסקסואל או לא מטרוסקסואל?
אחרי שחזרנו מהבר של דיטה, בשעת לילה מאוחרת, התגלע משבר ביני לבין חברתי הגויה. היא הכריזה שנמאס לה מכך שאת חיי ואת זמני מנהלות היחצניות. היא מבקשת שאחזור לאורח החיים הרגיל. אמרתי לה שאיני יכול, שהתחייבתי ליחצנים. הסברתי שיש מושג שנקרא מחויבות, יש מושג שנקרא אמון. אבל אמרתי לה שאשתנה: היום באמת היה סיוט, אבל מחר אפצה אותה ביום כיף, כי אני עומד לקבל ג'יפ ניסאן מדגם אקס-טרייל. יש לו, וכאן אני גאה לצטט מהקומוניקט, "עיצוב חוץ ופנים ורמת אבזור עשירה. דגש על סביבת נהג מפנקת. גימור יוקרתי מטיטניום".


זן-ספא וג'יפ ניסאן: איך כמעט מתתי

אמרתי לה שניסע לטיול עם הג'יפ ליד-ושם, ואחר-כך נבלה בספא זן-ספא המתואר בקומוניקט כ"אי של רוגע בים היומיום".
למחרת בבוקר חתמתי על הניסאן ויצאנו לטיול. במהלך כל הטיול לא הפסיק הטלפון שלי לצלצל ולקפץ ולו לרגע. עוד ועוד יחצניות היו על הקו, ממשרדים שונים, ממספרים חסויים וממספרים אישיים. הפעם התאפקתי: לא עניתי ולו לשיחה אחת. "אני עצמאי", אמרתי לחברתי בחיוך כשאני נוהג, זחוח, בניסאן. "לא אתן ליחצניות לנהל את חיי!".
אמנם תיכננו לבקר ביד-ושם, אבל בסוף בחרנו לדהור עם הג'יפ על חוף הים.  אחרי הכל, בשביל מה קיבלנו ג'יפ שטח? חברתי הסכימה, אך ביקשה שאזהר. עצרנו לרגע כדי לצלם כמה תמונות לכתבה. ובאותו רגע הג'יפ נתקע. כמובן שהחל לרדת מבול נורא. הים החל לסעור ולגעוש. הימים היו ימי הצונאמי. חברתי נתקפה פחד שמא יבוא גל ענק ויישא את הניסאן למצולות הים, ואם לא גל, תבוא הגאות ותסחוף אותנו. התקשרתי לאבא שלי בהיסטריה וביקשתי חילוץ. חיכינו למחלצים בתוך האוטו במשך שעתיים. הסופה השתוללה בחוץ. הים זימזם ורעש כיחצנית נזעמת, צר על הניסאן שבתוכה ישבנו, נהנים ממערכת החימום היעילה.
הסברתי לחברתי בגאווה שבים התיכון אין גאות ושפל כמו באוקיאנוס בארצה הפרימיטיבית. הצגתי ארשת פנים שאננה, אבל בתוך תוכי ידעתי שאטבע, ממש כרפול, עם ג'יפ היחצנות ועם כל המתנות. ואם אנצל, חס וחלילה, והג'יפ יטבע במצולות, השם ייקום דמו, הרי אאלץ לשלם את מחירו במשך כל שנות חיי כולן. זו נקמתו של אלוהים בעיתונאי גרגרן ואוהב מתנות כמוני – לטבוע במצולות, ממש כאותו שועל נבל שאכל יותר מדי בכרם.
ואז עלה במוחי רעיון: למה סתם להטריד את החברים של אבא שלי עם הג'יפים, אם אני יכול ליצור קשר עם יחצן של חברת גרירה, שיחלץ אותי אפילו עם מסוק, אם ארצה? אז אני חייב קרדיט יחצני לרמי זמיר מחברת לעובד ביגוד והנעלה ולעובדים בע"מ. תודה רבה לך, רמי.
אחרי שכמעט מתנו המשכנו באופן טבעי לזן-ספא (אי של רוגע בים היומיום), ספא שבמרכזו נחל הזורם על-פי כל חוקי הפנג-שואי. אני קיבלתי עיסוי שבדי הוליסטי מנערה שמכונה מרווה, מן הסתם על שם התה המפורסם. עלותו היתה 250 שקל. נרדמתי במהלך הטיפול. חברתי עברה טיפול איור-ודה-נירוונה שכלל פילינג חומוס ונסיכות שמן מרוכז על מצחה. באמת. לא המצאתי. פילינג חומוס.

פלאשבק 2: התלושים למסעדת ימה

לפני כמה שנים נכחתי במסיבת ההשקה של ימבורגר, המבורגרייה בהרצליה-פיתוח. האירוע היה שוקק ומלא סלבריטאים בשקל, שחקני כדורגל מתולתלים ושאר דמויות שתמונותיהם מקציפות את דפי החברה ב"רייטינג" וב"פנאי פלוס".
יחצן האירוע העניק לכל הבאים שי צנוע ומפנק: תלושים חינם בסך 300 שקל למסעדת ימה, המקום שבו אכל יקיר ישראל ביל קלינטון. חברתי העיתונאית (היום חברתי לשעבר, כאמור) הציעה שאגש אל היחצן. "תאמר לו שאתה עיתונאי", אמרה, "והוא ייתן לך תלוש נוסף לזה שאני קיבלתי".
פניתי אליו מבוהל, לא מאמין שייצא מזה משהו טוב, והוא, ללא היסוס, דחף לידי את הפלאייר הנכסף. חזרתי מרוצה וגאה לשולחן, מצביע על כיס המכנסיים שבו שכן התלוש לבטח. יותר מאוחר התערבתי עם אחד העיתונאים בשולחן שאצליח להשיג עוד תלוש חינם. "איך תעשה את זה?", שאל עמיתי.
"אבקש ממנו", עניתי. כך באמת היה. פניתי אל היחצן, הזדהיתי, והוא נתן לי תלוש נוסף. ללא שאלות, ללא דרישות.
אז ניצת הניצוץ הראשון: אם ארצה, הבנתי, אוכל להשיג מהיחצנים כל שאחפוץ בו. הכתבה מוכיחה שדי צדקתי.

 

קשה, קשה

להלן תיעוד ההשתוללות של ארי ליבסקר. השורה התחתונה: 19,600 שקל

ארוחות חינם

מסעדת טו-סי (יחד עם הצלם וחבר של צלם + יין): 2,100 שקל
בופה איכותי באינגריד: 200 שקל
בופה במסה: 120 שקל
מסעדת קלודין (עם ידידה + יין): 1,600 שקל
מסעדת ארקדיה (עם ידיד חובש כיפה + שמפניה, יינות מארבעה סוגים ו-18 מנות): 1,800 שקל
מסעדת אדוארדו: 800 שקל
אנג'י (עם החברה ויין יקר): אלף שקל
פורלין (עם החברה ושמפניה): 1,200 שקל
דיטה (עם החברה ומריסה כץ, ארוחה, קינוחים ודרינקים): 2,500 שקל
פסיפיק (עם ידידה): 800 שקל
קפנטו: 100 שקל

סך-הכל על ארוחות: 12,200 שקל

מתנות

סווטשרט של רנואר: 400 שקל
מכנסי טי.אנ.טי: 150 שקל
משקפי שמש אופטיקנה: 700 שקל
נעלי אדידס סנטיאגו: 500 שקל
שעון קסיו יוקרתי: 690 שקל
יין ספרדי: 300 שקל
חליטות תה מסרי-לנקה וסנגל עם עטיפה יפה: 200 (?) שקל
תה טאי-צ'י: 20 שקל
מגבונים לחים לישבן, שלוש חבילות, 60 שקל
בושם לאקוסט: 300 שקל
ערכה להלבנת שיניים: 250 שקל
אל-סבון ואלוורה בסט: 200 שקל
קצף גילוח וולה: 40 שקל
משחה לאחר גילוח של טיטניום: 50 שקל
מוס לתלתלים וקרם לשיער שוקי זיקרי: 100 שקל
שלושים(!) סבונים ממותגים שונים, אם מישהו רוצה: 600 שקל
שעווה למפשעה עם אלוורה של בסט: 200 (?) שקל
חבילת קוסמטיקה ומייקאפ לחברה: 1,000 שקל
קרם ג'ינקו לא ברור: 90 (?) שקל

סך-הכל מתנות: 5,850 שקל

טובות הנאה

זן ספא: עיסוי שבדי, 220 שקל; פילינג חומוס, 350 שקל
ג'יפ ניסאן ליומיים, 1,000 שקל

סך-הכל טובות הנאה: 1,570 שקל

סך-הכל סופי: 19,600 שקל

(התמחור הוא הערכה גסה מאוד. ייתכן שליבסקר קיבל עוד דברים או היה בעוד מסעדות, והדבר נשכח מזכרונו בשל האלכוהול או מפאת פחד מקנאת הכתבים האחרים בעיתון)

-----------

הכתבה התפרסמה לראשונה ב"פירמה גלובס"