מגזין / 7 מוסף
| עפר כהנא | 2008-08-16 10:15:31 |
יש להחליף את הפרדיגמה התקשורתית-שיווקית הרואה במעצב מי שתפקידו לייפות, לפתות ואף לשקר, בפרדיגמה תקשורתית-חינוכית הרואה במעצב מתווך, מתרגם או פרשן. תפיסת עולם חינוכית-עיצובית שהגיש עפר כהנא לוועדת חיפוש המועמדים לתפקיד ראש המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל
"אי-אפשר עוד להתעלם מכך שטבע האדם וטבע החברה אינם נושאים לעיצוב, ואינם אובייקטים לתכנון, לא רק מפני שאין למתכננים כל כך הרבה חכמה, או כוח, אלא מפני שהם בגובה שאר האנדרלמוסיה האנושית, המפעפעת והמתלבטת והמנסה. ומפני שאין בעולם חכמי חינוך שיודעים בשביל המחונכים ואין חכמי אדם שיודעים בשביל האדם, לא כאן ולא בשום מקום - אלא כולם בנבערות דומה, כולם בשגרת מחשבה דומה, גם כשאחדים חשים כמיהה מהססת לאיזה ידיעה של יותר מן הידוע.
וזו באמת הנקודה המכרעת: זכות היסוד של האדם להיות נשאל, אדם בעל רצון ובעל הסכמה, ולא אדם הנדון דרך קבע להיות בלתי נשאל, רק מפני שהוא קטן, או רק מפני שהוא מיעוט או רק מפני שהוא אישה".
יזהר סמילנסקי
נקודת המוצא של מסמך זה היא תחושה שמלווה אותי מימי הראשונים כסטודנט צעיר במחלקה לעיצוב גרפי בבצלאל (כפי שנקראה אז) ועד היום, וקשורה בסירוב לקבל כמובן מאליו את קיומו המובחן של שדה העיצוב הגרפי, את הנחות היסוד המובלעות בהוראתו ואת השימושים המקובלים בו. זהו ניסיון לערוך פרובלמטיזציה של הפרקטיקה העיצובית ותוצריה, ולפלס דרך למימוש התשוקה האינטואיטיבית להבין את העולם, לדבר עליו ולפעול בתוכו באמצעות החיבור בין דימויים ומילים.
בנייר עמדה זה אנסה לפרוס כמה תובנות הנוגעות למאפיינים המרכזיים של הפרקטיקה העיצובית, ומתוכם לגזור מספר מסקנות בנוגע לדמותו של המעצב ותפקידה של האקדמיה לעיצוב. תובנות אלה הם תוצר של ניסיון מתמשך כסטודנט לעיצוב בבצלאל וכתלמיד במוסדות אקדמיים אחרים, כמרצה לעיצוב, כמעצב פעיל במסגרות שונות וכפעיל חברתי.
מעבר להתפתחויות הטכנולוגיות האחרונות בכלים ובמדיה של מקצועות העיצוב, ישנם מספר מאפיינים מהותיים ועקרוניים המגדירים דרך קבע את הפרקטיקה העיצובית: הפרדוקס-לכאורה שבין האמנות והשירות; מיקומו של השדה העיצובי בצומת המחבר בין פרקטיקות אחרות; התנועה המתמדת של הפרקטיקה העיצובית בין הרחבה ובחירה. בשורות הבאות אנסה לתאר מאפיינים אלה ולהסיק מתוך כך מספר מסקנות או הצעות לסדר.
המאפיין הראשון והחשוב ביותר, שיכול אף לשמש כקריטריון להבחנה בין מקצועות העיצוב לבין פרקטיקות אחרות, כמו אמנות למשל, הוא הפרדוקס הקיים לכאורה בין יצירתיות ושירות.
למעצב יש שתי שאיפות, שתי דרישות, שבמבט ראשון נראות סותרות: האחת היא להביא לידי ביטוי את הסובייקטיביות שלו, את כישרונו, היצירתיות שלו ואופן הביטוי האישי והחד פעמי שלו כאדם וכאמן. השנייה היא לתת שירות, להיענות לדרישות ולצרכי אחרים – מזמיני העבודה, הלקוחות, השותפים לעשייה, הקהל.
כאמן, שואף המעצב להיות חופשי ככל האפשר ממגבלות. הוא קשוב למחשבותיו ורגשותיו, לטעמו ולבחירות שלו. הוא מודע כמובן לחברות ולתרבויות שבהן הוא חי, יונק מהן ופועל בתוכן אבל שואף לעשות זאת מתוך חופש מקסימלי לקבל, לדחות, לערבב, להאיר, לבקר, להפרות, לשבש או להגיב.
כנותן שירות על המעצב להיות קשוב ככל האפשר לדרישות ולצרכים של מזמיני השירות המשלמים לו עבור עבודתו, וכך זוכים גם בלגיטימציה המלאה להשפיע עליה, לכוון אותה, לדחות או לקבל אותה. כנותן שירות על המעצב לצמצם ככל האפשר את עצמו, את רצונותיו, את עמדותיו האישיות, את תכונותיו כאדם, ולהעמיד לרשות מזמיני העבודה והצלחת הפרויקט את הידע והכישורים שלו. הוא יכול כמובן להמליץ על כיוון מסוים, להביע את דעתו המקצועית בנוגע לפרמטרים שונים בעבודתו, ואם הוא מעצב בעל שם ומעמד לעיתים אף לגרום לכך שדעתו תתקבל. אבל ברוב המקרים, ובמידה שהוא מעוניין בהשלמתו של הפרויקט ובקבלת התשלום, זכות המילה האחרונה שמורה ללקוח.
בדרך כלל נפתר הפרדוקס הזה בשני אופנים: האחד הוא זניחה מוחלטת של השירות לטובת האמנות. כך סוללים סטודנטים לעיצוב ומעצבים צעירים את דרכם אל עולם האמנות והביטוי האישי; השני הוא קבלה מוחלטת של מאפיין השירות והפיכתו לאידיאולוגיה, לאבן הבוחן של המקצוענות העיצובית. לאמור – המעצב המקצועי מניח בצד את עצמו ומתמסר כל כולו לטובת מטרת הפרויקט, כפי שהוגדרה על ידי המזמין.
הצעות לסדר
יש לנסח מחדש פרדוקס-לכאורה זה בצורה פוזיטיבית. על המעצב להציב את עצמו ולהלך בזהירות על קו פרשת המים שבין הסובייקט והעולם. בין היותו אדם חופשי, חד פעמי ויצירתי הקשוב לעצמו, למאווייו ולדעותיו, לבין היכולת שלו להיות קשוב ולהיענות לדרישות ולצרכים של אחרים. להיות בו-זמנית אמן ומשרת ציבור. אדם המציב את הידע, הכישורים המקצועיים ותפיסת העולם שלו במסגרת שיתוף פעולה עם בני אדם אחרים תוך שותפות מלאה ושוויון.
יש להמיר פרדיגמת יחסי 'נותן שירות' ו'לקוח' בפרדיגמה חדשה של כתיבה משותפת' (co-authors) , בה בני אדם חופשיים בעלי ידע וכישורים שונים (מעצבים, מדענים, משפטנים, אמנים, חוקרים...) פועלים ביחד ליצירת פרויקטים משותפים. במערכת יחסים כזו רשאים המעצבים לבחור עם מי הם משתפים פעולה ובאילו פרויקטים הם נוטלים חלק. הם נדרשים להטיל ספק ולבחון בצורה ביקורתית את עצם קיומו של הפרויקט, את הנחות היסוד שלו ואת האידיאולוגיה העומדת בבסיסו, ולא לקבל כמובן מאליו את מטרותיו ואת האמצעים המשמשים להשגת מטרות אלו.
אין מדובר אך ורק בהצבת 'קווים אדומים' ובדחייתם של מהלכים או פרויקטים בלתי ראויים מסיבות שונות, אלא ביוזמה ויצירה של שותפויות ופרויקטים הנענים לשאיפותיו ומטרותיו של המעצב תוך דיאלוג מתמיד בין הצרכים והתביעות של האחרים לבין תפיסת העולם והעמדה הסובייקטיבית של היוצר.
מעצב-יזם הפועל במסגרת הפרדיגמה של 'הכתיבה המשותפת' צריך, כמובן, להיות מעצב מוכשר השולט בכלים העיצוביים ובטכנולוגיות החדשות, אך בנוסף עליו לפתח יכולת קריאה ביקורתית ואוריינות תרבותית וחברתית. עליו לגבש את עמדותיו כלפי העולם והחברה וכלפי תפקידו ומיקומו בתוכם.
שדה העיצוב הגרפי ממוקם בצומת של שדות שיח, גופי ידע ופרקטיקות של הפצה. הוא גורם מתווך בין גורמי ייצור שונים לבין בני אדם, אזרחים, צרכנים, משתמשים, עוברי אורח. קשה לחשוב על תחומי ידע ומקצועות שלא עושים שימוש בצורה זו או אחרת בכלים של עיצוב גרפי - כלכלה, שלטון ושלטון מקומי, חדשות ותקשורת, בידור, חינוך, מדע ומחקר, חוק, ארגוני חברה אזרחית, פוליטיקה, אמנות, בריאות, תחבורה ומקצועות עיצוב אחרים כמו ארכיטקטורה ועיצוב תעשייתי.
בשדות הידע הללו נוצר ונאגר ידע רב. במקרים רבים ידע זה מקודד בשפה של מומחים אינו מצליח לעשות את דרכו לתוככי החברה. למרות שעניין זה הוא דבר מובן מאליו, העיצוב הגרפי נתפס בדרך כלל כמילה נרדפת לפרסום. גם הדיוטות וגם סטודנטים צעירים לעיצוב מתקשים לחשוב על שימושים אחרים בעיצוב גרפי חוץ מאשר אלה הקשורים ביצירה, אריזה ושיווק של מוצרים ושירותים.
עיצוב גרפי מקצועי אפשר למצוא, כאמור, בייצור ושיווק מוצרים, באריזות לערוצי טלוויזיה, בעטיפות ספרים וקטלוגים של אמנים, בהקשרים של אופנה או מוזיקה עכשווית, אבל מעטים הסטודנטים או המעצבים הצעירים שחולמים לעבוד עם עיריית באר שבע, לעצב ספרים למערכת החינוך, להשקיע את זמנם וכישרונם בעיצוב פרסומים מדעיים או לעצב את מערכת השילוט וההכוונה בבית חולים גדול. בנוסף, גם כאשר מעצבים עוסקים בנושאים שאינם קשורים ישירות לשיווק מוצרים, משמשת הפרדיגמה השיווקית של הפיתוי, ההנעה לפעולה, המכירה או הגדלת הביקושים - כפרדיגמה השלטת. כבר אי אפשר לדבר, להסביר או להזמין – אפשר רק למכור רעיון.
בבתי ספר לעיצוב קיימים פה ושם איים בהם נעשים ניסיונות להיחלץ מאחיזתה של הפרדיגמה השיווקית באמצעות פרויקטים אישיים או קורסים "עיצוב חברתי", אך מדובר ביוצאים מן הכלל המעידים על הכלל, ובכל מקרה הם אינם מציעים בדרך כלל פרדיגמה חלופית לעיסוק בעיצוב באשר הוא.
הצעות לסדר
לאקדמיה יש תפקיד משולש בעניין זה: להפנות את מבטם של הסטודנטים אל שדות חשובים ומוזנחים (מבחינה גרפית), להדריך ולהנחות את הגורמים השונים הפועלים בשדות אלו לשימוש מושכל בכלים העיצוביים וליזום פרויקטים ומחקרים המקדמים את הנושא, במטרה למצוא דרכים להפוך את הידע המקודד לידע נגיש ופעיל ולהעשיר כך את השיח החברתי, התרבותי והפוליטי.
מיקומו של העיצוב הגרפי בצומת של גופי ידע, פרקטיקות שיח ודיסציפלינות אחרות מזמן לעוסקים בתחום את האפשרות ללמוד ולהעשיר אגב כך את הידע האישי שלהם ואת הפרקטיקה העיצובית עצמה. תפקידה של האקדמיה כאן הוא לברר כיצד מגמות ומחקרים חדשים בתחומים כמו פילוסופיה, סוציולוגיה, מתמטיקה, מדעי המחשב או פסיכולוגיה יכולים להשפיע על התיאוריה והפרקטיקה של העיצוב.
יש להחליף את הפרדיגמה התקשורתית-שיווקית הרואה את המעצב כמי שתפקידו לייפות, לקשט, לפתות, להאדיר, לשכנע ולעיתים אף לשקר ומצמצמת את בני האדם הבאים במגע עם התוצרים של התקשורת החזותית לכדי צרכנים או צופים סבילים, קהל מטרה מפולח וזמין למניפולציות – בפרדיגמה תקשורתית-חינוכית הרואה במעצב מתווך, מתרגם או פרשן, מי שמנסה לחשוף איזו אמת, ולו סובייקטיבית, או לפחות נמנע ככל האפשר משקרים. מעצב הרואה בבני אדם אחרים אזרחים עצמאיים ואינטליגנטים לפחות כמוהו, ואיתם הוא רוצה לפתח דיאלוג פורה והדדי.
עיקרון שלישי המאפיין את העשייה העיצובית הוא פרקטיקת ההרחבה המתמדת של מגוון האפשרויות והצורך לבחור כל העת מתוכן. עיקרון זה בא לידי ביטוי בדרך כלל במימד הצורני והאסתטי - הכרתה והרחבתה של הסקאלה הצבעונית, היכרות ויצירה של סוגי אותיות, אסטרטגיות של קומפוזיציה, עיבודים אפשריים של צילום, טכניקות חזותיות. בא בעת, בכל רגע מתקיימות בחירות, החלטות, הכרעות - בנוגע לצבע, לסוג האות, למרווח בין השורות, לסוג נייר, לחיתוך הצילום...
הצעות לסדר:
את אותה תנועה מתמדת של הרחבה ובחירה יש להכיל גם על המימדים האתיים, החברתיים והפוליטיים של הפרקטיקה העיצובית - לגלות עוד ועוד שדות בהן ניתן להפעיל את הכישורים העיצוביים ולבחור מתוכם; להרחיב את ההכירות עם גישות המתארות בדרכים שונות את מטרתה של פעולת העיצוב: הונאה, פיתוי, הזמנה, חקירה, הסבר, תרגום, פרשנות, חשיפה, ביקורת, הדגמה, קריאה לפעולה - ולהכריע ביניהן. להכיר לא רק את האופן שבו מטרות שונות יכולות להיות מושגות באמצעות הפרקטיקה העיצובית אלא גם את ההשלכות החיוביות והשליליות, את המחיר הכלכלי, התרבותי והחברתי שטמון בהשגתן ובכך להפוך את הבחירות וההכרעות למבוססות.
.
באיחור רב ובאיטיות רבה מחלחלת לבתי הספר לעיצוב ביקורת חריפה, המושמעת מזה עשורים רבים, על תקשורת ההמונים, על חברת הראווה ועל תרבות הצריכה שמעצבים גרפים ואחרים נוטלים בה חלק מרכזי. יש להתייחס לביקורת זו ברצינות ולאתגר באמצעותה את ההנחה שתפקידה של האקדמיה הוא הכשרת תלמידים שישתלבו כמעצבים במגזר המסחרי-שיווקי, ולנסות להציב חלופות לשימוש בכלים העיצוביים והתקשורתיים במסגרות אחרות.
יש להדגיש שהשימוש בתואר "חברתי" במסגרת פרויקטים או קורסים ספורדיים במסגרות אקדמיות שונות, מחזק את ההבחנה השגויה לדעתי בין עיצוב "רגיל", כלומר מסחרי, לבין עיצוב בנושאים "חברתיים". חשיבה חברתית או אזרחית איננה עיסוק בנושא זה או אחר (פערים כלכליים, זכויות אדם, אלימות), אלא תפיסת עולם, אופן התבוננות בתופעות חברתיות שונות המנסה לברר את מכלול האינטרסים, הסיבות, ההקשרים, ההשפעות וההשלכות הקשורות בכל תופעה. במובן זה, קורס שיעסוק בקשר שבין עיצוב ופרסום לא ינסה רק להכשיר את הסטודנטים להשתלבות עתידית במשרדי פרסום, אלא גם לקרוא בצורה ביקורתית ולהבין לעומק את מכלול ההשלכות הכלכליות, התרבותיות והחברתיות של העיסוק בתחום.
המבנה הארגוני של רוב מוסדות החינוך בארץ הוא הירארכי, סמכותי, מאופיין בסגירות יחסית כלפי העולם החיצון ומבוסס על עקרון אחדות המקום והזמן. פרדוקס האמן-נותן השירות מתקיים גם בבתי הספר לעיצוב, ומופיע בצורת מסר כפול המוחדר ע"י המורים והמוסד, המטיפים לסטודנטים: היו יצירתיים ועשו מה שאומרים לכם!
החופש היצירתי איננו יכול להיענות לדרישה כלשהי. במוסד הירארכי ובירוקראטי בו התקדמות וזכייה בתעודה הנכספת מותנים בהערכה וציונים, נולדת פסוודו-יצירתיות כפויה. במצב כזה יש צורך לחשוב מחדש על ההירארכיה בין מורים ותלמידים ולחפש מודלים אחרים של "עבודה לצד" ולמידה מתוך התנסות וחיקוי. יש לבדוק דרכים להתמודד עם היצירתיות הכפויה והאווירה התחרותית, הנובעות משימוש בכלים של ביקורת עבודות, ציונים ותעודות. יש לנסות ולהציע חלופות לעיקרון האחדות של הזמן והמקום (איפה ומתי לומדים), ולפרק את המבנה המפגשים הנוקשה בין מרצים-יוצרים ותלמידים סקרנים ופעילים.
אני סבור שחופש יצירתי עשויי לפרוח רק בסביבה בה מתקיימים התנאים הבסיסיים למימושו: מקום נוח וזמין לעבודה אישית וקבוצתית, אמצעים טכניים מתקדמים וחומרים איכותיים, סביבה שבה מרצים – אנשי המקצוע המנוסים – עסוקים פחות בתיקון ובביקורת, ומדגימים במקום זאת את התהליך העיצובי על כל שלביו, קרוב ככל האפשר לאופן התרחשותו בפועל.
על בית הספר להוות סביבת למידה בה הן הסגל והן התלמידים נמצאים בהתפתחות מתמדת כיחידים וכקבוצות. מקום העוסק במחקר ומאתגר דרך קבע את הנחות היסוד שעומדות בבסיס פעילותו ואת יחסו לחברה ולתרבות שבתוכה הוא פועל.
עפר כהנא הוא מעצב אזרחי, חבר בקבוצת פרהסיה, עורך גרפי וחבר מערכת בכתב העת סדק.