מגזין / 4 מוסף

הון, שלטון ואמנות פלסטינית

סלוא עלינאת 2006-06-15 20:10:34

הכסף משחית, היצירה מידרדרת, המסרים הפוליטיים שטחיים. אמנים פלסטינים צעירים יוצאים נגד מוסדות האמנות בפלסטין. "את האמנות", הם טוענים, "הכסף רק קילקל"

לפני כמה חודשים החליטו כמה במאים פלסטינים צעירים לצאת מן הגלריות של רמאללה, ולהקרין סרטים דוקומנטריים דווקא באולם קולנוע עממי. המתבונן מבחוץ אינו רואה כאן דרמה. זו נראית לו החלטה אדמיניסטרטיבית גרידא. אבל המתבונן מבפנים רואה דברים אחרים – לא עניין טכני, לא החלטה שהתקבלה כלאחר יד, אלא מרד. מרד במוסדות האמנות ברמאללה, הכרזת מלחמה על אופן התנהלותו של עולם האמנות הפלסטיני: הכרזת מלחמה על קשרי ההון והשלטון, מרד במאבקי הכוח הפנימיים שסירסו את העשייה האמנותית, הבעת מיאוס לנוכח השתלטותה של הפוליטיקה הקטנה על יצירה שמבקשת להיות גדולה מזה.
בשנתיים האחרונות יצאו כמה וכמה אמנים פלסטינים צעירים ביוזמות דומות. תערוכות הוצגו באינטרנט, ברחוב, באחת ממאפיות רמאללה, בעיתון. היו אלה נסיונות למצוא תחליף למוסדות האמנות, ולא פחות מכך, נסיונות לפרוץ את גבולות הקונסנזוס האמנותי שקובעים הכסף, והפוליטיקה, היחסים הבין-אישיים – ולא אחת, מאשימים כמה מן האמנים, גם השחיתות.

***

האמנים הפלסטינים שהתראיינו לכתבה ביקשו לעשות זאת בעילום שם. כמה מהם אינם בוטחים בתקשורת הישראלית, וחושבים שהיא מסלפת עובדות ומוציאה דברים מהקשרם. אחרים דיברו על אי-נוחות להוציא אל החברה הישראלית את דברי הביקורת הפנימית שלהם. למה לסייע לישראלים לקבוע שוב שהפלסטינים מושחתים, הם שאלו, והדגישו שדווקא ישמחו להביא את הדברים לקהל קוראי הערבית.
החששות מובנים. ולא רק בגלל טיבה וטעמיה של התקשורת בישראל, אלא גם משום שטענותיהם של האמנים הפלסטינים מעוגנות היטב במציאות פוליטית קונקרטית, ולאו דווקא נעימה. מצבה העגום לא אחת של האמנות הפלסטינית, הם אומרים, ידע הידרדרות לא נעימה דווקא מאז הקמתה של הרשות-הפלסטינית. מאז הקמתם של מוסדות האמנות שאמורים היו לסייע ליצירה בפלסטין, אך לא אחת דווקא פגעו, והזרימו לזירה האמנותית כסף שלא בהכרח היטיב עימה.

כ': "המממנים לא יודעים שרוב הפרויקטים פיקטיביים. המוסדות פשוט מקבלים כסף לפרויקטים שהם לא מבצעים בפועל. אפילו בציוד לא עוזרים לנו. איבדתי מזמן את האמון בהם"


מאמצע שנות השבעים ועד אמצע שנות התשעים, מסביר הצייר נביל ענאני, ממקימי האקדמיה הפלסטינית לאמנות מודרנית (הזוכה לתמיכת משרד החוץ הנורבגי והאקדמיה לאמנות של אוסלו, ומתמקד בשותפות בינלאומית), ידעה האמנות הפלסטינית פריחה של ממש. זרם אמנות המהפכה, שמרכזו היה בירושלים, בער מתשוקה לעסוק בנושאים פוליטיים הקשורים בכיבוש, בזהות הלאומית הפלסטינית ובמורשת הפלסטינית. אז קמה בין היתר אגודת הציירים הפלסטינים, שענאני היה בין מייסדיה, ושזכתה לתמיכה בעיקר מעיריות שכם ונצרת. "אז היה לאמנות הפלסטינית סיפוק עצמי", הוא אומר. "האמנים ציירו והסתובבו בכל פלסטין, היה להם קהל גדול, היתה אמנות אמיתית". 

נביל ענאני, "פרצופים"


אז באו הסכמי אוסלו והקמתה של הרשות-הפלסטינית. "אז", מספר ענאני, "התחילה התחרות בין אנשי ציבור על הקמת מוסדות משלהם. היתה תחרות בין אלה שבאו מחו"ל עם מנהיגי הרשות – אלעאדון, החוזרים – לבין המקומיים. כל אחד אסף סביבו קבוצה, והיו מאבקי כוח, מי ישלוט במוסדות הרשות ובמוסדות התרבות בכלל זה".
ומוסדות התרבות אכן קמו בהמוניהם, בתמיכה מערבית וערבית. לצד בתי-הקפה התרבותיים שקמו אז ברמאללה, והפכו אותה למעוז חפצו של כל מי שביקש חשיפה אמנותית או מזון רוחני, קמו בעיר מוסדות דוגמת אלקטן (ביוזמתו של מיליונר פלסטיני תושב לונדון), מרכז חליל אלסכאכיני (שנתמך על-ידי מדינות מערביות) ומרכז אלתעאוון (שזוכה לתמיכת מדינות ערב, ובייחוד מדינות המפרץ).  "היה כסף", אומר ענאני, "תרומות ממדינות ערב והמערב, אבל הכסף לא שימש לאמנות. הוא שימש למטרות אישיות. את האמנות הוא רק קילקל".

ד': "המוסדות אלה יודעים שהם לא עושים כלום לשיפור האמנות הפלסטינית. עם הכסף הם עושים שני דברים: או משתמשים בו לצרכים אישיים, או שופכים אותו על אמנים מסוימים כדי למנוע ביקורת. הם הופכים את האמנים האלה לשגרירים שלהם, שמגינים עליהם באמצעי התקשורת ומול הציבור"


ד', צייר צעיר מרמאללה, מסכים. האשמה, הוא טוען, נעוצה דווקא באמנים עצמם. "המימון יצר בעיה רצינית באמנות הפלסטינית", הוא אומר. "רבים מהאמנים חושבים שאין טעם ליצור אם אין מימון. זה הפך להיות המניע של רבים מהם. אני מרגיש שהאמנות הפלסטינית חיה למען הכסף, וזה בא על חשבון התוכן". ד' עצמו, על כן, מוצא שהדרך היחידה להשאיר את האמנות נקייה היא להתרחק מן המממנים, ואפילו מעצם השאיפה להתפרנס מיצירה. הוא עצמו עובד כפועל בניין, ומתפנה לצייר רק אחר הצהריים. "יש עוד אמנים שעושים כמוני", הוא מציין. "לא מתפרנסים מהאמנות שלהם. הם עוברים פיצול אישיות: מפועלים שחורים בבוקר לאמנים בערב. הם נותנים את המיטב שלהם, היצירה שלהם אמיתית".

נביל ענאני, "קלנדיה"

סטיב סבילה, צלם פלסטיני מירושלים, מתקשה גם הוא עם הכפיפות למוסדות המממנים. מילא שהביורוקרטיה מערימה קשיים, הוא אומר, אלא שהמימון מפקיע את היצירות מחזקתו של האמן.
"רוב הכסף הזורם למוסדות האמנות הפלסטיניים", הוא מסביר, "הוא כסף למטרות פוליטיות ולא למטרה אמנותית. ורוב המוסדות המממנים מתערבים ביצירה, ומנסים לכפות על האמן דרך חשיבה מסוימת ודרך הצגה מסוימת".
אף שיש הטוענים כי מלאכתם של כמה מן המוסדות מתבצעת היטב (פ', למשל, שהשתתפה בשנה שעברה בקורס סרטים דוקומנטריים בירדן בחסות עמותת אלקטן, סיפרה ש"מדובר בניסיון מאוד מיוחד, לא הייתי יכולה לזכות בהזדמנות הזו במקומות אחרים, ולא ניסו לכפות עלינו מחשבה מסוימת"), סבילה גורס שבמצב הדברים הנוכחי, עצם קבלת הכסף כבר כופה על האמן כפיפות מזיקה. "אפילו אמן שרוצה קטלוג ליצירה שלו", הוא מסביר, "וקטלוג הרי יכול להיות דבר אישי מאוד, צריך להסכים לכך שאת ההקדמה יכתוב אחד מאנשי מוסד האמנות שמימן את היצירה. וגם אם האמן אינו מסכים עם המחשבה של מחבר ההקדמה, הוא נאלץ להכניס אותו לקטלוג. כך הופך הקטלוג להיות עניין מוסדי, לא דבר אמנותי, אישי".
מבחינת כ', ציירת מאזור חברון, הבעיה אינה נוגעת רק לאג'נדה פוליטית, לביורוקרטיה או למאבקי כוח מוסדיים. הבעיה, היא טוענת, היא שרבים מן המוסדות פשוט מושחתים.

חליל ראבח, "פלסטין לפני פלסטין", ביאנלה באיסטנבול 2005


כ' היא בוגרת החוג לאמנות באוניברסיטת דמשק. בממוצע היא משלימה יצירה בחמישה חודשים. קצב העבודה הזה מתסכל מאוד, היא אומרת, אבל להתפרנס מהיצירה אינה יכולה, וצורכי הפרנסה פשוט אינם מותירים לה זמן ליצירה. לא היתה לה התנגדות להיות אמנית במשרה מלאה – אף לא זו בלבד שחוגי האמנות הפלסטיניים מפלים אותה לרעה משום שהיא אשה, היא טוענת, אלא שהמוסדות עצמם "פשוט מנצלים את האמן כדי להרוויח כסף".
"המממנים לא יודעים שרוב הפרויקטים פיקטיביים", היא מאשימה. "המוסדות פשוט מקבלים כסף לפרויקטים שהם לא מבצעים בפועל. אפילו בציוד לא עוזרים לנו. איבדתי מזמן את האמון בהם".
ד' מסכים. "המוסדות אלה יודעים שהם לא עושים כלום לשיפור האמנות הפלסטינית", הוא מאשים. "עם הכסף הם עושים שני דברים: או משתמשים בו לצרכים אישיים, או שופכים אותו על אמנים מסוימים כדי למנוע ביקורת. הם הופכים את האמנים האלה לשגרירים שלהם, שמגינים עליהם באמצעי התקשורת ומול הציבור". ואם לא די בכך, הוא טוען, קרבתם של המוסדות האלה לרשויות השלטון הופכת לא אחת את האמנים המקורבים להם לכלים במשחק הפוליטי. לא יצירותיהם הפוליטיות או שאינן פוליטיות מושפלות כך, מאשים ד', אלא הם עצמם – ובעקיפין, אמני פלסטין והפלסטינים כולם.
לפני כמה חודשים, הוא מספר, יצאו 11 אמנים פלסטינים ידועים מראמללה לביתה של נספחת התרבות האמריקאית בירושלים. הביקור, שנערך ביוזמת מוסד באקא לאמנות עכשווית, אמור היה לכלול הצגת יצירות בפני נספחת התרבות, והפך למשלחת שאמורה היתה להסביר לה על העוולות שסובל העם הפלסטיני, ולהראות לה ש"אלקודס שלנו". "ארצות-הברית תומכת בישראל ולוחצת על הפלסטינים", אומר ד', "והם הולכים להתחנף לשגרירה?! זו בושה". ענאני, שהיה בין האמנים שהשתתפו במפגש: "אנחנו באנו לביקור במחשבה שאנחנו תורמים לאמנות פלסטינית. הסברנו לאמריקאים את העוול שאנחנו עוברים כאמנים וכבני עמנו. לא חשבנו שביקור תמים כזה יהפוך לפוליטי בצורה כזו". הסערה סביב הביקור הביאה אף לשרפת המבנה של ארגון באקא.
לצד האשמות בכך שלמימון זוכים לאו דווקא המוכשרים, אלא בעיקר אלה שהשכילו לחגוג ולהשתכר עם אנשי המוסדות הרלבנטיים, ד' טוען כי התופעה אינה עניין אישי גרידא. יש לה, הוא מסביר, גם פנים דוריים. "האמנים המקצועיים, הוותיקים, הולכים עם המוסדות", הוא מבאר. "הם לא יכולים להמר על מעמדם. אנחנו, האמנים המתחילים, בורחים מהמוסדות". התוצאה ניכרת גם ביצירות עצמן: אל מול נטייתם ההולכת וגוברת של האמנים הוותיקים לקריטריונים האירופיים ולאסתטיקה המערבית, האמנים הצעירים מחפשים לעצמם גם דרכים אחרות. דרכים פרטיות יותר, ועם זאת כאלה הקשורות יותר לחברה שהם חיים בה.

סטיב סבילה, 1997


הכוח המוסדי, אומר ד', כופה על האמנות הפלסטינית אג'נדה זרה לה. החיבור למערב ולכסף המערבי, הוא טוען, מרחיק רבים מן האמנים מן התרבות הפלסטינית ומערכיה: רבים מהאמנים הוויזואליים מתנתקים מהחברה, ויוצרים בשביל המערב ובשביל האליטה. וזו יכול היה להיות עניינם הפרטי, הוא ממשיך, אלא שמגמת ההתמערבות הזאת פוגעת פגיעה מעשית מאוד בשדות אמנותיים אחרים; יותר ויותר כסף זורם לאמנות הוויזואלית המתקבלת היטב במערב, ואילו הכתיבה, התיאטרון והמוזיקה נפגעים.
ענאני אינו מסכים. "החברה הפלסטינית עוברת שינויים", הוא מסביר. "היא צריכה להיות מעודכנת במה שקורה בעולם. האמנות המודרנית יוצרת שפה משותפת לנו ולמערב. זה חשוב". לא הערכים של החברה הפלסטינית השתנו, הוא אומר, אלא רק אופי ייצוגם. גם כשהשפה מערבית יותר, הוא מסביר, "אנחנו עדיין דנים בכיבוש, בעניינים הפנימיים שלנו, במציאות הפוליטית". 

סבילה: "רוב הכסף הזורם למוסדות האמנות הפלסטיניים הוא כסף למטרות פוליטיות, ולא למטרה אמנותית. ורוב המוסדות המממנים מתערבים ביצירה, ומנסים לכפות על האמן דרך חשיבה מסוימת ודרך הצגה מסוימת"


ואף שאיש כמעט אינו מפקפק בכוונותיהם הטובות של התורמים ממערב, אין כמעט עוררין על כך שהתוצאה בעייתית לא אחת. הבמאית ס', למשל, טוענת שהכסף המערבי פשוט כופה על האמנות הפלסטינית אג'נדה פוליטית ואמנותית. "רוב הפרויקטים האמנותיים שהאיחוד-האירופי תומך בהם הם בהקשר של אמנות פלסטינית–ישראלית משותפת. אבל רבים מהאמנים הפלסטינים סירבו להשתתף בפרויקטים כאלה. אנחנו כל הזמן נאבקים להיות עצמאיים, אז למה אנחנו צריכים להיות תמיד בקונטקסט של מאבק ישראלי–פלסטיני? יכול להיות שכך האירופים משככים את נקיפות המצפון שלהם, אבל זה לא תורם לאמנות הפלסטינית".
צ', בוגר אוניברסיטת ביר-זית, טוען שלא רק מדינות המערב מבקשות לכפות על האמנות הפלסטינית אג'נדה פוליטית לאו דווקא מעמיקה. למשרד התרבות הפלסטיני החלש, הוא טוען, יש חלק גדול בכך. "מעדיפים שם אמנות שטחית", הוא אומר. "כזו שמציגה את הפלסטיני בלי מורכבות, שטוח וקל לעיכול. רוב עובדיו של משרד התרבות הם אמנים שחונכו על ערכי המהפכה הלאומית הפלסטינית. הם תופשים את האמנות בראייה פוליטית-מפלגתית, ובוחרים אמנים שקרובים לקו המחשבה האמנותי-פוליטי הזה שלהם".
רבים מן המממנים הפלסטינים והמממנים המערביים, הוא אומר בצער, מחזיקים לא אחת באג'נדה דומה: הפלסטיני תמיד צריך להיות קורבן, ואין דבר מעבר לזה. ואם לא די בכך, הוא מוסיף, רווחת בקרבם גם מחשבה אוריינטליסטית ברורה ופוגעת: כל יצירה פלסטינית מוצגת כגילוי חדש ומרעיש לאו דווקא בגלל חשיבותה האמנותית, אלא כאילו רק היום התגלה שהפלסטינים יודעים לצייר, לפסל או לנגן.

סטיב סבילה, 2004