שוטף ומתמלא / ביקורות

שי צורים

העריק, בימוי: שי צורים, תל-אביב–יפו, 2005, 3 דקות

במרכז עבודת הווידיאו של שי צורים מבצע הזמר יהלי סובול שיר צרפתי אנטי-מלחמתי. סובול יושב על יריעת בד אדומה העוטפת מעין ארגז המייצר תפאורה פשוטה. השיר שמבצע סובול הוא שיר מחאה הנתון בעטיפה מלודית נעימה, פשוטה וקליטה – כסות המייצרת ניגוד חריף בין הלחן למלים.
עבודת הווידיאו של צורים משתמשת בשטח הפנים של הגוף: בקול, במימיקה ובהבעות הפנים. נראה כי סובול מודע לפער שבין המקצב הרפטטיבי השליו לבין הדרמה שבטקסט. סובול/צורים בוחרים לבצע את השיר דווקא בטון נעים זה, מחריפים בכך את הפער שבין הזעקה הטמונה במלים לבין ההקשר שהן מושרות בו.
העבודה של צורים מתחברת למסורת ארוכה של שירת מחאה נגד השלטון ונגד המלחמות שהוא כופה. נוכח מלחמת לבנון השנייה, שיר המחאה מוטען במטען אירוני חריף, שהרי אף מנגינה או זמר לא יחזירו עוד את המתים: המחאה הפכה לקינה אבלה על מלחמה שאינה מסתיימת לעולם.
מיצב הווידיאו מרמז גם על מסורת השירה בציבור, שהשתרשה בתרבות היחד הישראלית וזכתה לאחרונה בעדנה מחודשת. השירה בציבור היא אקט של התרפקות נוסטלגית, הנשענת על עבר מדומיין. אל מול היחד המחבק מעמיד צורים את קולה הבודד של המחאה. אקט זה מטעין באור אירוני גם את תוכניות הריאליטי המלוטשות שמפיקים הערוצים המסחריים. בניגוד לעיבודים הפלסטיים, המבוימים, כמו אלו שבתוכנית הראווה "כוכב נולד", מייצר צורים מעין "הום מייד ריאליטי". מהלך זה הופך את הקול לנשא של משמעויות ביקורתיות.
בפשטות שהשיר מוגש בה טמון כוח רב. הצבת האדם במרכז מעניקה לתרבות הנגד קול צלול וברור. הביצוע אינו מבקש להיות "שיר" אלא "שלד של שיר". עיקרו טמון בתוכו הציבורי והאישי, הפוליטי והפומבי: אדוני הנשיא/ הריני כותב לך מכתב/ שתקרא אולי/ אם יאפשר/ לך הזמן...