שוטף ומתמלא / ביקורות

דרך בלפסט

הצגתם בישראל של אמנים מצפון אירלנד היתה יכולה להיות חשובה ומטלטלת. אז היתה.

דרך בלפסט
אוצר: סרג'יו אדלשטיין
מוזיאון הרצליה

"אף תיזה או תיאוריה אינה מסתתרת מאחורי התערוכה, זהו בסך-הכל ניסיון להציג מקבץ של אמנים בולטים הפועלים מן העיר הזאת". במשפט התמוה הזה פותח סרג'יו אדלשטיין את הקטלוג הצנוע המלווה את התערוכה "דרך בלפסט". המשפט הזה מכווץ את האוצרות לכדי לקטנות אקראית, ובאופן כללי ממסגר את התערוכה כולה תחת הכותרת החמצמצה "החמצה".
"דרך בלפסט" מציגה אמנים צעירים שעוסקים ברובם בסכסוך בצפון-אירלנד. ככזו, היא יכולה היתה להיות תערוכה חשובה, אפילו מטלטלת, עם פוטנציאל לשיקוף אמנותי מעמיק של הסכסוך הישראלי–פלסטיני. הסכסוך האירי הוא סכסוך דתי–לאומי–אתני, שמהדהד בדיוק מדאיג את הסכסוך היהודי–פלסטיני. ההצלבה האתנית–לאומית–דתית מציעה התאמה כמעט חד-חד-ערכית למודל המקומי, המודל "שלנו", שמסרב לדעוך כבר כמה עשורים. את ההקבלה המעניינת הזו העדיפה התערוכה ה"לא פוליטית" לטאטא מתחת לשולחן.
בניגוד למגמה הישראלית, האירים דווקא מתמודדים עם הדמיון שבין הסכסוכים, ועושים זאת גם בתערוכה עצמה (ראו עבודתו של דן שיפסיידס) וגם בחיים. מי שהיה בבלפסט לאחרונה לא יכול היה שלא להבחין בדגל ישראל ענק שמקיף בלוק שלם בשכונה פרוטסטנטית, כשמנגד מתנוססים דגלי פלסטין רבים לצד כתובות גרפיטי בנוסח "Palestine is the Biggest Concentration Camp in the World", שרוססו בשכונה קתולית. ולמרות כל זאת, אדלשטיין מחליט להישאר עם האמנות ולזרוק את הפוליטיקה הצדה. מעמדה של כתב (אמנות) זר, שמסקר עבור הצופים השאננים עוד קונפליקט אקזוטי, הוא פורש בפנינו אסתטיקה שאין לה לכאורה שום עיגון בממשי הקונקרטי.

***

התערוכה מציגה כמה אמנים צעירים. כולם מתגוררים בבלפסט, כולם נמצאים בשנות השלושים לחייהם, וכולם כמעט עושים אסתטיזציה מאתגרת של הקונפליקט. איישלן או'ביירן בונה מיניאטורות ארכיטקטוניות של הסכסוך. באמצעות מודלים מקרטון ביצוע, שמשמשים בדרך-כלל ליצירת הדמיות של מבנים עתידיים, היא משרטטת את קווי התפר המדממים שבין שתי הקבוצות הלוחמות.
המודלים אינם מדגישים מבנה ספציפי, אלא את נקודות המפגש הבלתי עבירות שבין המרחבים השונים. כך למשל מציגה או'ביירן שתי בריכות שחייה הגובלות זו בזו: האחת פרוטסטנטית והאחת קתולית. ביניהן, בתווך, נמצאת בריכה גדולה שמשמשת אזור מפורז החוצץ בין קבוצות המתרחצים. בפרט אחר של העבודה היא מציגה כביש מהיר שהוא הרבה יותר מסתם דרך; הפונקציה האמיתית שלו היא סימון קו הגבול הבלתי עביר שבין שתי שכונות.
המודלים התלת-ממדיים מדגישים את המפה הסמויה מהעין, המבתרת את העיר ה"מאוחדת" למובלעותיה החמושות. מעניין היה להשוות את המפה הזו למפה הישראלית העכשווית – זו שמחורצת בגדרות, מחסומים, ועכשיו גם בחומות הפרדה, זו שלא תופיע לעולם בספרי ה"מולדת" – או אולי למפת העיר ירושלים, על הערים הסמויות מן העין שהעיר ה"מאוחדת" הזאת מכסה.
מרים דה-בורקה ממשיכה את הקו המרחבי בעבודת הווידיאו "לכי הביתה". דה-בורקה מצלמת שוט של 3:07 דקות מטרידות, שבמהלכן היא עומדת בלבו של שטח הפקר שנפער בין שתי "חומות שלום" – חומות גבוהות שנבנו מלוחות בטון (מזכיר משהו?) בתוך שכונות צפופות, במטרה להפריד בין בתי מגורים של פרוטסטנטים לבתים שדייריהם קתולים. לפעמים אפשר לראות חומה אימתנית כזו מתרוממת בין שני בתים שחולקים קיר משותף. מיותר לציין כי בין שני צדי החומה מתחוללים לפרקים קרבות רחוב שבמהלכם מתעופפים מצד לצד אבנים, בקבוקי שתן ועוד מכל הבא ליד.

מרים דה-בורקה מתוך הווידיאו "לכי הביתה"

דה-בורקה עושה הזרה מטלטלת למציאות החצויה הזו. כמו ילדה שאיבדה את הדרך הביתה, היא מעמידה את עצמה על דרך האספלט השוממה, בין שתי חומות הבטון. במשך שלוש דקות ארוכות היא מתלבטת בין שתי האופציות, שנראות מנקודת מבט חיצונית זהות לחלוטין. הדמיון הצורני מגחיך את חומות ההבדל שנבנו בין הקבוצות היריבות. ועם זאת, השאלה של דה-בורקה אינה קומית כלל וכלל, כיוון שטעות – כלומר, בחירה בנתיב הלא נכון – עלולה לעלות לבוחר בחייו. במלים אחרות, מי שרוצה להגיע בבלפסט "הביתה בשלום", כדאי לו לקרוא היטב את המפה.
פיטר ריצ'רדס מציג עבודות צילום של אנדרטאות. ריצ'רדס מצלם אנדרטאות מסוגים שונים: מפסלים ריאליסטיים–הרואיים ועד כתובות גרפיטי. אנדרטה היא סימון אסתטי של זיכרון. הזיכרון הציבורי נוצק בדרך-כלל בתבנית חזותית אחידה שמדגישה את הרכיב הלאומי של המוות. במובן זה, האנדרטה מייצגת זכרונות מולאמים – זכרונות שהופקעו מ"בעליהם" והפכו לנחלת הכלל.
לצד הזיכרון הרשמי המולאם מציג ריצ'רדס אוסף מפוצל של זכרונות שזרועים ברחבי בלפסט:  מול כל זיכרון קתולי מצויה תמונת הראי בדמותו של זיכרון פרוטסטנטי.
בקרב על הזיכרון נוטלים כולם חלק. כל בלוק, שכונה, משפחה או קבוצה של אזרחים/לוחמים מסמנת את עצמה במרחב, באמצעות גלעד, מונומנט או מצבה פומבית. המשוטט בבלפסט ייתקל בפינות זיכרון רבות מסוג זה: קירות רבים שכוסו בציורי קיר ובסיסמאות, בתי קומות שמשתלשלות מהם תמונות ענק של אסירים שהרעיבו את עצמם למוות בכלא הבריטי בימי שלטונה של מרגרט תאצ'ר, ועוד ועוד. לפרקים, בלפסט כולה נראית כמו אתר קקופוני ענק של זכרונות וזכרונות שכנגד.
לעומת הזיכרון הרב-ממדי שמציעה העיר בלפסט, קשה שלא לחשוב על אמנות ההנצחה המקומית. ההנצחה הישראלית היא מונוליטית וחד-צדדית לחלוטין, ולזיכרון הקולקטיבי הציוני בלעדיות חזותית במרחב. יתרה מכך, רוב האנדרטאות המקומיות מקיימות קודים קשיחים של ייצוג, שאינם מאפשרים ייצוג ספונטני, חד-פעמי, אישי ומתכלה. בעוד בלפסט מעניקה נראות לשני צדי המוות, המרחב הציבורי הישראלי כבוש כולו על-ידי הזיכרון הממלכתי. קיר זיכרון ישראלי להרוגי האינתיפאדה הפלסטינית? בישראל זה נשמע, במקרה הטוב, כמו בדיחה גרועה. 
איאן צ'רלסוורת' לוקח גם הוא אלמנט ציבורי מובהק ועושה לו הזרה. צ'רלסוורת' מעתיק את כתובת הגרפיטי הפופולרית "UVF" (Ulster Voluntary Force) אל תוך המתחם ההיגייני של הגלריה. את הכתובת שנצרבה במצתים על דלתות פלסטיק של משתנות ציבוריות הוא צורב על לוחות דקורטיביים עשויים פרספקס מואר.
הקוד המיליטנטי UVF הוא חלק מההיסטוריה המדממת של הקונפליקט האירי. המיליציה הפרוטסטנטית נוסדה בשנת 1966 בעיר בלפסט ומאז לקחה חלק בהפצצות, בהתנקשויות, בעינויים ובהוצאות להורג של מתנגדיה מן ה-IRA ושל אזרחים חפים מפשע. בשנים 1966–1999 רצחו חברי הקבוצה 547 איש. כמה מהם נפחו את נשמתם בעינויים קשים. איירין מקדונלד, למשל, נחטפה בשנת 1972 ושדיה נכרתו, תומס מאדן נתלה מרגליו במוסך נטוש ונמצא כשעורו מקולף, ועוד ועוד זוועות.
צ'רלסוורת' מנסה להתמודד עם הקודים מעוררי הפלצות שהמרחב האירי השסוע רווי בהם. קודים מסוג זה הם חלק בלתי נפרד מהשפה המדוברת ומהשפה החזותית של אזורים שנתונים בקונפליקט. המילון המזרח תיכוני רווי גם הוא מלות מפתח רבות שמסתירות, מאחורי שפה צבאית חסכנית, היסטוריה של זוועות ושל זוועות שכנגד. צ'רלסוורת' עוקר את המלים הללו מ"המרחב הטבעי" שלהן באמצעות שכפולן והצגתן כאורנמנטים דקורטיביים. בכך הוא מעקר אותן מן המשמעות המיליטריסטית, ובו בזמן מקבע אותן כפריט מוזיאוני ששייך לעבר.

דן שיפסיידס "הקו הירוק"

בלפסט היא קוטב דיסטופי, אם לשפוט את הזמן שהקונפליקט בצפון אירלנד משתרע לאורכו, אך היא משמשת גם קוטב אוטופי לאור ההסכם שנכרת בה (גם שם הוביל אותו ביל קלינטון), וצלח יותר מזה הישראלי–פלסטיני. ככזו, מאפשרת האמנות הצעירה מבלפסט הזדמנות נדירה לדיון השוואתי מרתק בקונפליקט הישראלי–פלסטיני, דיון שיעסוק גם באסתטיקה של הקונפליקט וגם בחומרי הבעירה המזינים אותו. דקלאן מקגונאגל, מנהל בית-הספר לאמנות ועיצוב באוניברסיטת אלסטר שבבלפסט, אומר באחרית הדבר לקטלוג כי "אין בצפון אירלנד מקום מסתור אסתטי לאמנות הראויה לשמה". רוצה לומר, האמנות אינה יכולה להימלט מן הפוליטיקה במקום רווי סכסוכים. כך באירלנד וכך גם אצלנו.