מגזין / 6 מוסף

מראה, מראה

אופיר טושה גפלה 2007-09-05 19:21:13

עדן-אולימפיה היא המיקרוקוסמוס האימתני של אירופה החדשה, הבהירה ותאבת היעילות, המזכירה אירופה אחרת, אפלה ומעוררת פלצות. יבשת קרה ואכזרית, המסוגלת להקריב את כל מעלותיה והישגיה על מזבח השפיות

"סופר-קאן", ספרו ה-25 של ג'יי.ג'י באלארד, מתרחש בעדן-אולימפיה, פארק עסקים היי-טקי המשקיף על קאן ומייצג את העתיד. השלווה המדומה של הקהילה האידילית של מנכ"לי החברות, החוקרים והטכנאים מופרת בגסות כאשר דייוויד גרינווד, רופא ילדים במרכז הבריאות של עדן, יוצא בוקר אחד במאי למסע קטל שמסתיים רק לאחר שרצח ארבעה עמיתים ושלושה בני ערובה, ואז שם קץ לחייו שלו. המחליפה של ד"ר גרינווד היא ג'יין סינקלייר, עמיתה מלונדון, אשר מגיעה לצרפת עם בעלה הטרי, פול: טייס המחלים מפציעה קשה בברך בעקבות תאונת תעופה. פול, הגיבור הראשי של הספר, מחליט לחקור את נסיבות מסע הרציחות הלא ברור של גרינווד – תחילה מתוך השעמום העז האוחז בו שעה שאשתו עובדת במרפאה, אז מתוך סקרנות, ולבסוף הופכת חקירתו הלא מתוכננת לאובססיה מוחלטת. הוא חייב להבין מה גרם לרופא השקט והמקסים, על-פי כל העדויות, לצאת מתוך עורו ללא אזהרה מוקדמת בוקר בהיר אחד ולזעזע את עדן-אולימפיה.

פנאי הוא סמלם של חסרי הכישרון

עדן-אולימפיה הוא השם המטעה ביותר שניתן אי-פעם למקום כלשהו. יש בו מן האולימפוס בשל יוקרתו, ולא פחות מכך הודות ליוקרתם של תושביו, שהגיעו להישגים ראויים לציון כל אחד בתחומו. מתגוררת בו השמנה והסלתה המקצועית של החברה: זאוסים והרות עצמאיים, אלים בשר ודם המכורים לעבודתם ונמנעים ממגע מחייב אף בינם לבין עצמם. יש בו גם מן העדן, אם בשל מיקומו המרהיב, לא רחוק מהריביירה הצרפתית, אם בשל מזג האוויר הים תיכוני, שאינו משתנה כמעט לעולם, ואם בשל חזותו המושלמת: משכן טכנוקרטי יפהפה, שכל פרט ופרט בו נהגה בדקדקנות. גן עדן? רק למראית עין. אצל באלארד, אסור לתת לעטיפה הנוצצת לתעתע בנו. היא מרשרשת והיא מפתה, אך יותר מכל היא קטלנית. מראית העין היא המוטיב החוזר לאורך כל הספר המטלטל הזה: רומן מתח פילוסופי גדוש בביקורת על החברה הצרכנית ועל העולם שאליו היא שואפת בשנותיה הראשונות של המאה ה-21.
פול, הטייס שקורקע בעקבות תאונה אומללה, מנותק מסביבתו הטבעית כבר מרגע שכף רגלו דורכת בווילה המהודרת שבעדן. רגלו הפצועה כואבת, הוא אינו מרחף בשמים כהרגלו, והוא גם המובטל היחיד באזור, שהרי הגיע לשם כצעד של תמיכה בקריירה הפורחת של אשתו, רופאת הילדים הצעירה והמרדנית. בעת שכולם מבלים שעות ארוכות במקומות עבודתם, פול, טייס ללא כנפיים, מבקש לגלות מה קרה לרופא שאשתו החליפה במרפאה היוקרתית. סקרנותו טבעית והגיונית, בהתחשב בכך שהוא ואשתו מתגוררים בביתו של הרופא המת, ישנים במיטתו ובעצם תופסים את מקומו: ג'יין מבחינה מקצועית ופול מבחינה אישית. לשניים אין מושג קלוש לאן הגיעו. ג'יין נשאבת אל מחקרה המרתק, פול נגרר בעקבות חקירתו המסתעפת. פול הוא הזר, האאוטסיידר היחיד בסיפור. הוא ממשיך דרכו של זר אחר, בסביבה אקזיסטנציאליסטית לא פחות: "הזר" של אלבר קאמי. ואם שם נרצח אדם ללא כל סיבה, בסיפור שלפנינו אנשים נרצחים מהסיבות "הלא נכונות". המניעים לרצח הרי תלושים. הם קשורים לאישיותם של הרוצחים, וקשורים הרבה פחות למעשיהם או להתנהגותם של הקורבנות.
פול, המשתוקק לגלות מה הביא את הטיפוס האנושי ביותר בעדן-אולימפיה לפרוק כל עול ולזרוע אימה זמנית בגן העדן הרוגע, הופך בלי ידיעתו למראה האמינה ביותר של הדוקטור גרינווד – תחילה מבחינה אובייקטיבית (מקום המגורים, הלאום, חיי האהבה) ולאחר מכן מבחינה סובייקטיבית, כשמניעיו החשאיים של הרופא הרוצח מתפענחים ופול מגלה הזדהות מלאה עימם, ונעשה בכך לממשיך דרכו של האידיאליסט המנוח. לבבואתו.
מראה היא מלת המפתח. באלארד מציב מראה קרה מול פני העתיד המזומן לחברה המערבית. עדן-אולימפיה מוצגת כמקום המעבד רעיונות לאלף החדש. אתר שבו "העבודה היא המקום שבו אנשים מוצאים את סיפוקם הממשי". "לנהל בנק השקעות, לתכנן שדה תעופה, להכניס לשוק זנים חדשים של אנטיביוטיקה: אם העבודה שלהם מספקת, אנשים לא זקוקים לפנאי במובן הישן". הרי "העבודה היא הפנאי החדש" ו"חירות היא הזכות לעבודה בשכר, בעוד שפנאי הוא סמלם של הנייחים וחסרי הכישרון".
אם טעיתם לחשוב שעם ההתפתחויות הטכנולוגיות ייהנה האדם מזמן פנוי לעיסוקיו האחרים, חשבו פעם נוספת. אדריכלי עדן-אולימפיה איתנים בדעתם: המאה העשרים החלה כישלון חרוץ במגמותיה החברתיות, ובעצם קיבעה יותר מכל את הבינוניות. בעדן-אולימפיה הפנאי הוא מלה מגונה, אות קלון (מחשבה מעניינת בהתחשב בטיבה של החברה הנהנתנית הזו, שכל העולם פרוש לרגליה הלכה למעשה). כל אותם מנכ"לים, טכנאים ומדענים עובדים מסביב לשעון כאנשים חדורי שליחות כנה, צוברים כוח וממון על חשבון אידאולוגיות שאבד עליהן כלח ומהווים מודל נאמן לעתיד הצפוי לאנושות, כשעמקי סיליקון מקבילים יוקמו וישתלטו על העולם (לקראת סוף הספר אף דנות הנפשות הפועלות בפתיחתה הממשמשת ובאה של עדן-2: דגם משופר וגדול שבעתיים של עדן-אולימפיה). אם לצטט את ויילדר פנרוז, הפסיכיאטר הראשי בעדן, "אנחנו מגדלים זן חדש של אנשים עקורים, חסרי שורשים, גולים פנימיים ללא קשרים אנושיים אך בעלי עוצמה אדירה".

יש יותר מדי מראות בבית הזה

מראות מופיעות לכל אורך הספר בהקשרים מהקשרים שונים, אך בולטת מכולן היא האלוזיה הבלתי נמנעת ל"עליסה בארץ הפלאות", שהולכת ומתחזקת ככל שמעמיקים בקריאה. לרופא הילדים המנוח היתה אובססיה לסדרת הספרים של לואיס קרול, והוא החזיק אוסף של ספרי עליסה בביתו; תחילה דומה כי הספרים נועדו לנערות מבית-היתומים בדל-בוקה שבהן הוא מטפל בשעות ה"פנאי" שלו, כחלק מחזונו לשיפור פני החברה, ובמיוחד לשיפור חייהם של אלה מבניה שגורלם לא שפר עליהם. עם הזמן תתגלה האמת ההזויה שמאחורי הספרים. פול, ממש כמו עליסה הניצבת מול המראה, יוצא למסע מעורפל שסופו לא ידוע, מסע אל המרחב הפנימי האפל, מסע שעל נקלה אפשר לכנותו טריפ רע. על סביבתו הוא חושב לא אחת במונחים שנלקחו מעלילותיה של עליסה. אפילו אשתו, שכמו כל אדם שעבר לחיות בעדן-אולימפיה עברה מטמורפוזה מזעזעת והחלה להיכנע לצד הפרוע באישיותה, קובלת ברגע נדיר של פיכחון: "יש יותר מדי מראות בבית הזה, ואני לא אוהבת מה שאני רואה בהן". בפעם אחרת היא אומרת שוב: "יותר מדי מראות בבית הזה. פול, ספר לי איך אתה בורח לתוכן".
בריחה זו אל תוך המראה, מנוסה פנימית ונחשקת, היא לטעמי לב לבו של הספר. לראות את השתקפותך במראה, להחליט שאין היא מוצאת חן בעיניך, ואז למצוא דרך לעקוף אותה, כדי שבפעם הבאה שתביט במראה תראה משהו אחר לחלוטין – ולא כי זו תהיה שותפה למעשה המרמה, אלא מפני שתודעתך תשתנה כליל. אלה לא העיניים, כי אם מה שניצב מאחוריהן. אחרי הכל, מתפייטת אחת הדמויות, "עדן-אולימפיה היא מנוע של מרמה עצמית". ואם גן העדן של מילטון היה אבוד, בגן העדן של באלארד שוכניו הם שהולכים לאיבוד. הם מצאו את מקומם, הם פועלים להגשמה עצמית – אך משהו בכל זאת חסר. "בגן העדן הזה אין נחש", במלותיו של הפסיכיאטר ויילדר פנרוז, ששמו מעיד על תכונתו הבולטת ביותר: היותו הפרוע מכולם.

על סקס אין מה לדבר

פנרוז הוא האדם הראשון שפול וג'יין פוגשים בהגיעם אל עדן ("מבחינות רבות", מעיר פול, "דומה כי אין הולם מכך שמדריכי בעיר 'האינטליגנטית' הזאת בגבעות מעל קאן היה מומחה בהפרעות נפשיות"). ויילדר מייצג את החטא הקדמון בשלמותו. מבנה גופו השרירי והמגודל, כשל מתאגרף מן השורה, הופך אותו לאדם הראשון, ההיולי. הניאנדרתלי, אם תרצו. העובדה שהוא היחיד העומד על הגורמים למצוקתם של תושבי המקום עושה אותו לנחש החסר בגן העדן הזה. הרי הוא הוגה תוכנית לא פחות משטנית ומפתה את כולם להיות שותפים בה ("עדן-אולימפיה היא סיעור מוחות; ויילדר פנרוז מסעיר את המוחות").
הידע העלום שהוא מעניק לאומללים הללו, הפתרון לחסכיהם המציקים, עושה אותו לא רק לחוה פקוחת העיניים, כי אם לאדם, חוה ונחש גם יחד. הוא, שמבין את המצב האנושי לעומק, אינו מתפלא כשהעובדים המסורים מתחילים להתלונן על נדודי שינה, דלקות פטרייתיות, קשיים בנשימה, מיגרנות משוללות הסבר, התקפי טחורים ודיכאון קשה (על סקס אין בכלל מה לדבר). מערכות החיסון הגופניות והנפשיות נחלשות במהירות – וקריסת המערכות הקולקטיבית משקפת נאמנה את המחיר שמשלמות הבריות על אורח חייהן הקפוא, הרובוטי, הוורקוהולי. ולא משום שאינן אוהבות את עבודתן באמת ובתמים, אלא בשל הפן הנעלם מחייהן, הרמז האחרון לאנושיות שמפעמת בהן. האנושיות הזו ("הרעב של גברים ונשים המצויים בגלות מהאני העמוק שלהם", אומר ויילדר) אינה אלא הכוח הקדום הנושם בקרבם, מתחת לכל המסכות המתורבתות שעטו, ואשר הפכו ברבות הימים לפניהם האמיתיים.
בעולם המושלם של עדן-אולימפיה הרי אין בעיות – רק נוחות אופטימלית. אפילו עם סוגיות מוסריות אין לאנשי המקום צורך להתעמת: החברות שהם עובדים בהן פוטרות אותם מהתחבטויות כאלה.
הפסיכיאטר הערמומי – אולי מתוך רצון דומה להפיג את השעמום, אולי בשל חלום סודי להגשים מציאות חדשה – מטפל בתושבי עדן-אולימפיה בדרך בלתי קונבנציונלית. הוא מזהה את הניתוק העז שלהם לא רק זה מזה ולא רק מסביבתם, אלא אף מן האש הבוערת בהם. מן ההיבט הנסתר של אישיותם, מן הפנים שכבר הספיקו להישכח, הפנים שלא ראו במראה עידן ועידנים. הוא מכתיב תוכנית טיפול אישית שנועדה לשמור על שפיותם, ושיעורי ההצלחה של התוכנית הזו מוחלטים.
אנשים שעובדים 16 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, הוא טוען, יכולים להישאר שפויים רק אם יאמצו לחיקם את הטירוף. אבל לא סתם טירוף, וחלילה לא טירוף משולח רסן, כי אם טירוף מבוקר, בהשגחתו הצמודה של הפסיכיאטר. פנרוז מעיר לחיים את הדחפים החבויים בכל אחד ואחד ממטופליו, בטענה שהם הדלק הבוער שבזכותו מתקיימת הנפש. מהראשון ועד האחרון, כל ההתקפות ומעשי הפשע שאליהם הם נשלחים – מעשים הכוללים שימוש בסמים קשים, פורנוגרפיה פדופילית, מעשי שוד מזוינים, אלימות נגד אוכלוסיות מהגרים, רציחות על רקע גזעני ואימוץ רעיונות פשיסטיים – הם חלק מתוכנית מתמשכת של פסיכותרפיה. אם לצטט את המוח שמאחורי הכוח, "פסיכותרפיה היא המרפא הטוב ביותר של עצמה".

 הכל אפשרי בעדן-אולימפיה

הפתרון ההומיאופתי הזה כמוהו כמראה מוזרה אשר מעניקה לאדם המתבונן בה אפשרות יוצאת דופן לראות אל נבכי הנפש, לא רק באמצעות ההנאה הייחודית שמסב המעשה האסור למתבונן בשעת ביצוע הפשע, כי אם אף באמצעות השחזור המענג של המעשה, שהרי המבצעים מתעדים את הרפתקאותיהם הליליות וצופים בהן להנאתם הבלעדית, כמו היו גיבורים בסרט אפל, מרחק שנות אור ממעלליהם המשמימים, היומיומיים, במסגרת הקריירות התובעניות שאליהן השתעבדו מרצון. הלילות הם מראות הפוכות של הימים, כתב מראה ואולי כתב פלסתר על עמדותיהם הבכירות של תושבי עדן-אולימפיה ועל האישיות הייצוגית שמתלווה אליהן כפועל יוצא. פורקנם פרוע וחף מנקיפות מצפון, כמעט כמו היה הגמול האולטימטיבי לשעות העבודה האינסופיות: השכר האמיתי על תרומתם לקדמה השלטת.
"בעדן-אולימפיה השיגעון הוא המרפא, לא גורם המחלה. הבעיה היא לא שאנשים רבים אינם שפויים, אלא שמעט מדי הם כאלה". "פסיכותרפיה היא שמורת הטבע האחרונה, מקום מפלט עבור המוח המצוי בסכנת הכחדה". "היגיון (רציונליות) ושפיות הם מראות משקרות": עדן-אולימפיה והעקרונות שעליהם היא מושתתת אינם אלא העמדת פנים מדהימה של אנשים שחובה עליהם לפנות אל אפיקי הטירוף הייחודי לכל אחד ואחד מהם כדי לשמור על שפיותם. לתת דרור לטירוף הזה, לחוש באיזון הפנימי שבין הקמאי לפוסט-מודרני, להתמסר מבוקר עד ערב לעבודותיהם, וחוזר חלילה.
עדן-אולימפיה היא המיקרוקוסמוס האימתני של אירופה החדשה, שיותר מכל מזכירה אירופה אחרת, אפלה, חשוכה ומעוררת פלצות. אירופה התרה בנרות אחר הגשמת חלום האוברמנש, אותו אדם עליון אשר ניצב מעל לחוק, מעל לטרדות המוסר, אפילו מעל לכל אידיאולוגיה, שדורס ללא מחשבה את החלש, השונה, הלא מוצלח (מנקודת מבטו) ומספק את מאווייו על חשבון האחר.
זו יבשת קרה, חסרת רגשות, אכזרית. יבשת שכבר איבדה פעם את צלם האנוש שלה כשלא טרחה להתבונן במראה. יבשת, אומר באלארד, המסוגלת להקריב את כל מעלותיה והישגיה על מזבח השפיות, שהרי "הכל אפשרי בעדן-אולימפיה. זאת סיבת קיומו של המקום".
ואם המקום העתידני הזה הוא מראה מחרידה של העבר, רק בתנאים מוצלחים פי כמה, ניתן להבין את התשבחות שמרעיף הפסיכיאטר הדיאבולי הזה – מפיסטופלס עב בשר, שבע ורעבתן בעת ובעונה אחת – על השיגעון האמיתי, הטהור, המזכך, שלפת את דייוויד גרינווד ביום שיצא לטבוח בקורבנותיו. השיגעון היחיד שלא תוכנת, ולא היה נתון לעינו המפקחת של מדרבן הנפש. טירוף שהוא המראה של הדבר האמיתי: "דייוויד היה נביא בזעיר אנפין, מוליך אותנו אל העתיד. אלימות חסרת משמעות עשויה להיות השירה האמיתית של האלף החדש. אולי, על אותו משקל, רק טירוף נעדר מניעים יכול להגדיר אותנו".
ברוכים הבאים לעדן-אולימפיה. ברוכים הבאים לגיהנום.