שוטף ומתמלא / ביקורות

לעולם לא עוד ועוד

רק היהודים יכלו להפיק שואה מרשימה כל-כך. עידו הרטוגזון מבקר ביד-ושם

ההצלחה הבולטת ביותר של מוזיאון השואה החדש ביד-ושם היא בכך שהוא מוציא את השואה מתחום השעמומונים ומצעיד אותה קדימה בזמן, למחוזות ההיי-טק והעתידניות. כמו שאמרו בטלוויזיה, "לא עוד תמונות בשחור-לבן וטקסטים ארוכים".
המוזיאון החדש ביד-ושם מצעיד את השואה למאה ה-21. זו שואה משודרגת. שואה 2005. כ-100 מיליון דולר הושקעו במוזיאון החדש, והתוצאות ניכרות. היהודים הם אולי לא העם היחיד שהיתה לו שואה, אבל רק הם יודעים לעבוד עם חומרי הגלם ביסודיות כזו ולהפיק שואה מרשימה כל-כך – בעזרתם של המפיקים השותפים הגרמנים, כמובן, שגם הם ידועים כמקצוענים בתחומם. הנבל המושלם, הקורבן המושלם וההפקה המושלמת מצטרפים יחדיו לחוויה המושלמת. מזוויעה, מדכאת, קורעת לב – אבל גם מושלמת. מוזיאון יד-ושם הולך בבירור על הגוון הספקטקולרי, וממשיך את הקו הראוותני שהתווה סטיבן שפילברג בסרטו "רשימת שינדלר", ושמאפיין את יוזמות הנצחת השואה מאז.

מוזיאון קבלי-קיומי

המוזיאון הספקטקולרי הזה עובד על דימויים, והולם בצופה ללא רחמים. מיד עם הכניסה ניצב הצופה מול מסך גדול ומשולש שעליו מוקרן סרט יפהפה המתעד את החיים היהודים שלפני השואה. חוויית הצפייה במסך הגדול שאפשר לקרוב אליו, כמעט להיבלע בתוכו, היא חוויה מהפנטת ומשכרת המזכירה קולנוע Cinemaxx. הסרט מורכב כמונטאז' קולנועי במובן השלם של המלה: על המוסך מוקרנות בו בזמן פיסות של תמונות וסרטים שונים שהוטלאו לכדי שלמות אחת. קרעים של מציאות שאינה עוד.

ארכיטקטורת הפירמידה והמשולשים של משה ספדיה מעלה בזכרון מגן-דוד שבור, ומזכירה את שלל מגיני הדוד השבורים של המוזיאון היהודי החדש בברלין, וגם את לוחות הברית השבורים שלצד אנדרטת ההנצחה החתרנית שבנה דני קרוון ליד הקתדרלה של קלן.

במוזיאון הזה אין ערבים. רק אחד פגשנו, מנקה בשירותים. אפשר לומר: מה יש להם לחפש פה? השואה קרתה ליהודים. אבל הפלסטינים כן רלבנטים ליד-ושם החדש. רלבנטים כי הנתיב שמתחיל בעיירה בוערת מסתיים במחנה פליטים בוער

הקווים השבורים עוברים בין ברלין, קלן וירושלים, אבל ירושלים מוסיפה בתעוזה אלמנטים. הארכיטקטורה הספקטקולרית של יד-ושם החדש מוסיפה מוטיבים נשגבים והירואיים, המזכירים את יצירתו של אלברט שפייר, הארכיטקט האהוב על אדולף היטלר, ואת הארכיקטורה הנאצית בכלל. הרוח הנאצית שורה על הבטון החשוף ועל תחושת הכליאות שהמוזיאון מעורר, אבל גם על השערים ההרואיים שמובילים אליו. עירוב של מחנה ריכוז אפור ושל מונומנט נאצי הירואי.
התופעה מוכרת. כל התעסקות אינטנסיבית כל-כך בפשיזם דינה לשאוב מהפשיזם, שכן בסופו של דבר היא מעוררת את הפשיזם מתרדמתו. תמיד קיימת סכנה של התמסרות נלהבת, גם אם בלתי רצונית, לאסתטיקה הפשיסטית הכובשת כל-כך. גם כאן ניתן לחזות בשילוב המסוכן של עולם האפקטים הקפיטליסטי (יהודי?) ושל הראוותנות הנאצית, שילוב שאפשר לראות גם בסרטיהם של שפילברג ושל ג'ורג' לוקאס. אחרי ככלות הכל, זה מוזיאון שמלא בתמונות של מצעדים נאציים, צלבי קרס ומחנות ריכוז. הנאצי הממוצע ודאי יחוש כאן בבית. אולי אפילו יזמזם להנאתו איזה מארש מהמארשים הנאציים המהדהדים בחדרי התצוגה.

שילוב מסוכן, אבל אולי הכרחי. כי החוויה שנוצרת בביקור ביד-ושם החדש היא חוויה מטפיזית שמתעלה ברגעיה הגדולים אל מעבר למאורעות ההיסטוריים של השואה. ברגעים הללו המוזיאון אינו עוד מוזיאון הנצחה לכרוניקה של שואה, אלא מוזיאון קבלי שעוסק בעולמות מאגיים ומיסטיים, ומכה בתודעת המבקר בארכיטיפים רבי עוצמה. סיפור השואה הוא כאן סיפור של מלחמת כוח הדין בכל מה שהוא מופשט ויהודי. קרב בין כוח הליכוד והאחידות לבין כוחות ההתפרקות, ההיפרטות וההירקבות. נסיונו של הדין לעצור את כוחו של הכאוס, את הכוח הזורם של החיים הבלתי מובחנים – הכוח שמייצגים היהודים. רק טבעי הוא שבמוזיאון שמתאר את מאבקם של הדין והחסד קיימים שני האלמנטים. יד-ושם הוא מופת של שילוב נאצי-יהודי. הרעיון הנאצי עדיין חבוי כאן. לא ניתן להתנקות מסיגי הדין; הם רובצים רדומים, אך נכונים תמיד להתעורר מאפרם כמו פרדי קרוגר, כמו השטן שמוכן לתקוע טריז בכל מקום שבו אנו נותנים לו פתח.

המחנה בוער

זהו מוזיאון קיומי, שמעביר את המבקרים חוויות רגשיות קשות. יש האומרים שרגש הוא בעצם תחושה גופנית. אנו יודעים שאנו חשים משהו כשאנו חשים סימפטומים שלו בגופנו: בטן מתהפכת כשאנו מאוהבים, דפיקות לב מואצות כשאנו מפחדים. הגוף אומר לנו מה אנו חשים. ביד-ושם הדיכאון מגיע לרמה עזה עד כדי כך שהתחושה הרגשית עוברת התמרה לתחושה גופנית מעיקה: כבדות, מחסור באוויר, קלאוסטרופוביה.
ולחשוב שלכאן לוקחים כל מדינאי זר שמגיע לישראל. בסדר, זו ההסברה המושלמת, כי זה התירוץ הטוב מכולם. זו הדרך להסביר הכל. מביאים את האורח ליד-ושם ו"או.קיי. זה התירוץ שלנו". אבל התירוץ כל-כך לא שייך למה שאתה עושה. הוא שייך בצורה הכי מעוותת, כי זה תירוץ שאתה משתמש בו כדי לשכפל את מה שעוללו לך.

רק טבעי הוא שבמוזיאון שמתאר את מאבקם של הדין והחסד קיימים שני האלמנטים. יד-ושם הוא מופת של שילוב נאצי-יהודי. הרעיון הנאצי עדיין חבוי כאן. לא ניתן להתנקות מסיגי הדין; הם רובצים רדומים, אך נכונים תמיד להתעורר מאפרם

מה שמביא אותנו למי שלא נמצא ביד-ושם. שהרי יד-ושם, אחרי הכל, הוא המקום של הקונצנזוס. הקול המוסרי שאף אחד לא יעז לחלוק עליו. הוותיקן של העולם היהודי. כאן צריך למצוא מקום לכולם. ויד-שם, לא פחות מהתחנה המרכזית, משמש מיקרוקוסמוס לחברה. כולם כאן: ירושלמים, תל-אביבים, תושבי פריפריה, מתנחלים, חרדים, תיירים. רק הערבים נעדרים. במוזיאון הזה אין ערבים. רק אחד פגשנו, מנקה בשירותים. אפשר לומר: מה יש להם לחפש פה? השואה קרתה ליהודים. אפשר גם להגיד שזו אחריות הציבור הערבי להגיע לכאן, ולא להפך. ובכל זאת ההדרה הזו, מכוונת או לא, משרטטת את גבולותיו של השיח היהודי-ציוני בישראל כיום. שיח שמוכן להכניס לתוכו את כולם, רק לא את הערבים.

אבל הפלסטינים כן רלבנטים ליד-ושם החדש. רלבנטים יותר משהיו מוכנים להודות בהנהלה. כי הנתיב שמתחיל בעיירה בוערת מסתיים במחנה פליטים בוער. קו ישיר מוביל מן השואה לתקומה, לנכבה, לטרגדיה הבאה. הלאומניות המוגזמת שאיפיינה את מדינת ישראל היתה תגובת נגד לאלפיים שנות דיכוי וכניעות יוצאי דופן. כל-כך חזקה היתה האינדוקטרינציה העבדותית של היהודים ההם, שבלתי נתפס בעיניהם היה לנסות להתנגד – ובמשך 12 שנה של נאציזם הם אכן לא עשו זאת. צייתנים כל הדרך למשרפות.
הציונות היתה האנטיתזה המהוללת. והמוזיאון הזה – שמכיל את זכר לוחמי החירות היהודים נושאי אש הציונות ומסתיים בהקמת מדינת ישראל ובהרים החשופים של ירושלים, המרמזים על ארץ בתולה וריקה – המוזיאון הזה נושא בחובו את שורשי הליכוד והלאומנות הישראליים. כמה סימבוליות יש בכך שבין פליטי גרמניה היהודים שהמוזיאון מעלה על נס נמצא הסופר היהודי-גרמני פרנץ ורפל, שיצירת המופת שלו "ארבעים הימים של מוסה דאג" עוסקת בשואה הארמנית. השואה שישראל, בחוצפתה, מתעקשת כבר עשרות שנים להכחישה מטעמים פוליטיים ציניים – עמדה שיד-ושם לא טרח להתייצב למולה, ושמעלה את החשש שההתעקשות על ייחודיותה של השואה פוגעת בעקרון ה"לעולם לא עוד!".  
ואולי חמישים שנה מהיום ייווצר כאן צדק היסטורי, והיציאה ממוזיאון יד-ושם תוביל להמשכו הישיר במוזיאון הנכבה, שיהיה בנוי כסהר. כשהזיכרון יהיה משותף וכשהטרגדיה לא תבותק לחלקים מנוכרים, אז תצא מפה קריאה כנה באמת ושלמה: לעולם לא עוד! לעולם לא עוד!