מדריך / תערוכות
| 2006-04-06 17:17:38 |
אסד עזי בתמרה, "הסצינה הירושלמית" במשכנות שאננים, "הגשר" במדרשה לצילום גיאוגרפי ולאו ריי ב"בסיס"
תערוכה חדשה בגלריה קו 16
האמנים: איתן בן משה, אוהד מטלון, מעין שטראוס
אוצרת: מעין שלף
פתיחה: 09.04.06, יום ראשון, בשעה 19.00
התערוכה תינעל ב-16.05.06.
שדרות ששת הימים 6, תל אביב. שעות פתיחה: א-ה, 18.00-20.00
טקסט תערוכה:
שכונת נווה אליעזר והשכונות הסמוכות לה מכילות ארכיטקטורה ישראלית אופיינית, המייצגת תהליכי התערבות והשתלטות על המרחב. לעין המתבונן בשכונה מתגלים רבדים שונים של בנייה המשקפים תקופות שונות- חאן ערבי, מקבצי צריפים, בנייני רכבת, רבי קומות מצופים שיש ואיי תנועה. המבנים השונים נוצרו כתוצאה משני סוגים של התערבות במרחב- זו היזומה ומתוכננת על ידי גופים מנהלתיים שונים וזו הספונטאנית והבלתי חוקית שנוצרה כפעולה של יחידים. הפעולות היזומות הן למעשה נסיון להשלטת סדר ארכיטקטוני ואיתו גם סדר חברתי: שכונת נווה אליעזר נוצרה כחלק מתוכנית פינוי בינוי של כפר שלם בשנות ה-70,תוכנית שמטרתה היתה לשקם שכונות מצוקה על ידי פינוי והעברת המתיישבים לאזורי מגורים חדשים, הריסת המבנים הישנים ובניית חדשים בצפיפות גבוהה יותר. "בנייני הרכבת" שנראים היום בנווה אליעזר נבנו בכדי לקלוט את מפוני כפר שלם. גם רבי הקומות ואיי התנועה הם דוגמאות לפעולה יזומה שיוצרת מראית עין של פרבר יוקרתי, כמו שכונה ברעננה או הרצליה. המבנים המתוכננים הם מעין שכבה חיצונית שמתחתיה מבצבץ אי הסדר. הארכיטקטורה הספונטאנית והארעית של הכפר הערבי סלמה או של הצריפים הנותרים, שנראים כאילו שלחו גרורות אל המרחב, ממשיכה להתפתח כזרם תת קרקעי מקביל וחבוי.
הרבדים הארכיטקטוניים השונים הנראים לעין המתבונן בשכונה מייצגים מציאות חברתית טעונה. גלריה קו 16 היא אורחת במציאות הזו, ומיקומה הייחודי מאפשר לבחון את הפער שנוצר בין החלל הפנימי של הגלריה לסביבתו החיצונית ובין האמנים המגיעים מבחוץ לאנשים שחיים שם.
הביקור בגלריה דורש מאמץ מיוחד, יציאה ממסלול הגלריות המוכר. בדרך אל המרחב האוטונומי של האמנות, עובר אורח הגלריה במתנ"ס נווה אליעזר, מרחב של מציאות יומיומית שבה חיים ופועלים אנשי השכונה. הגלריה והמתנ"ס הם שני מוסדות, שניהם מתוכננים מתוך הארכיטקטורה של הסדר, אך עם זאת נראה כאילו הגלריה צמחה כנטע זר בתוך המתנ"ס, השתלטה על מרחב לא לה. האם האורחים הם האמנים או אנשי האמנות המגיעים אל הגלריה שבתוך השכונה, או שמא האורחים הם אנשי השכונה המבקרים בגלריה, בבועה של "עולם האמנות"?
העבודות בתערוכה בוחנות אקטים של התערבות והשתלטות, של סדר ואי סדר. תוך מיפוי אלמנטים של סביבה אורבנית, האמנים בודקים את המשמעות של התערבות ארכיטקטונית תכליתית ויומיומית אל מול ההתערבות האמנותית שלהם. האובייקטים האמנותיים גם הם אורחים הפולשים למציאות לא להם, כמו חייזרים המאיימים על הסדר הקיים. אך דווקא הפרת הסדר הקיים יכולה להתפרש כסוג של תיקון.
• איי התנועה של מעין שטראוס הם מיפוי של תהליך "פרבור" שכונה. איי התנועה שבגלריה הם העתק של איי התנועה שבחוץ, מחקים את השפה הצורנית של ניסיון השלטת הסדר הארכיטקטוני. אך במעבר אל תוך הגלריה הם הופכים למעין וירוס, אמבה שמנסה להשתלט על חלל התצוגה , ובכך הופכים בעצמם לגורם "שלילי" המייצר אי סדר.
• איתן בן משה משתיל אובייקט במחלף קיבוץ גלויות, בדרך לגלריה, ומציג תיעוד של ההשתלטות שלו על המרחב הציבורי. ה"פנינה" שהשתיל היא ספק תכשיט ספק הפרעה או גידול, בנוף שהאסתטיקה שלו מבוססת על שימוש ותכלית גרידא. מיקומו בשער, הפיזי והאסוציאטיבי, לשכונות הדרומיות של העיר, מהדהד את הפחדים והסטריאוטיפים המיוחסים לשכונות הללו ולא נאמרים בקול.
• אוהד מטלון מצלם מרחבים זמניים בתהליך של שינוי, בהם הוא מזהה רגע של חסד, בו החלטה אקראית של אדם אחד הפכה את הארכיטקטורה התכליתית לאובייקט פיסולי. הוא מתערב בהם התערבות מינורית, כמעט בלתי מורגשת, שמשתתפת ביופי של האקראיות חסרת התכלית , ומפנה אליהם את המבט.
איתן בן משה
בית אמנים ירושלים, רח' שמואל הנגיד 12.
אוצר: דוד וקשטיין
25.3.06 - 26.5.06
טקסט תערוכה:
נקודת המנשק בין עמאר דרבאס ורן קסמי אינה מובנת מאליה. זהו מפגש בין שני עולמות התנהגות השונים באופן חריף האחד ממשנהו שמייצרים סוגים שונים של הטעיות וחיפוי הנובעים מחרדה.
ציוריו של דרבאס מאופיינים בפיגורטיביות אסוציאטיבית, אסטרטגיה גולמית וחופש פנטזיה מושלם. הם לא נהירים, חומקים מהגדרה או אופן ביטוי אחיד ויוצרים תחושה חלומית. פנטזיה נאיבית של שייכות, מודעת לעובדה שכאשר אתה מביט קדימה, אתה מפנה עורף לכל השאר.
מול 'הבלגאן' של דרבאס נמצאת הדייקנות והצלילות בשיטת הציור של קסמי. אם הראשון מציע קונסטרוקציה פתוחה אזי השני מציע לכאורה במה סגורה ופתורה. סוג של ציור פיגורטיבי מטופל היטב דרך צילום. בטחון רב במדיום הנובע מבחירה אסטרטגית נחושה. אך זהו הפיתיון של הצופה. הפנטזיה המופשטת של דרבאס יוצרת מסך של סכנות ואילו הקונקרטיות הצוננת של קסמי יוצרת כיסויים והסתרות מול איום ופחד.
אלו שתי אופציות המכירות זו בזו וחיות בשלום בהעדרו של בעל הבית.
עמאר דרבאס ורן קסמי, בוגרי המחלקה לאמנות בבצלאל, אקדמיה לאמנות ועיצוב, 2003.
עובדים עם נ.צ (נבחרות ציור של ילדים ובני נוער) באופקים, רמלה , רהט וראשל"צ. בימים אלו מקימים ומנהלים את הגלריות ברמלה ואופקים בשיתוף אמנות לעם. עובדים עם האמן דוד וקשטיין מתקופת היותם סטודנטים.
עמאר דרבאס ורן קסמי בבית האמנים
תערוכת ציורים בגלריה העירונית בתמרה
אוצר: אחמד כנעאן
31.4.06 - 20.5.06
טקסט תערוכה / אסד עזי
מזה 30 שנה אני מצייר, מוחק ומצייר. אני מנסה פעם אחר פעם, אך מאמצי תמיד מעלים חרס. אני מנסה לדלות חיים ממדבריות הבדים הלבנים, אולם, מכשולי החומר, הגיל והעולם הסואן מסביב עומדים בתווך ומכשילים את צעדי.
אין זה בכי כאב, אלא נכאי אמן במולדת הערבית, מקום בו אמצעי התקשורת מהללים את נביאי מדעני ואומני השקר, מולדת המתעבת את מראיתה, שמא תשקף את פנינו המחוקים ואת רוחנו הרדודה; מולדת שבונים בה
מוזיאונים ותיאטראות לעיתים נדירות וגם אז הם נבנים כמו בתי תפילה, שמינו להם את הנגיד ואת המתפללים.
מזה 30 שנה אני תר אחר השלוה רחוק מעיר הולדתי. 30 שנה נכאי עירי רודפים אותי ביומי ובלילי, עולם שלם וכבד נישא לי על גבי בכל מקום, כל הזמן. חרטתי את פניהם על בדי אמא, סבתא, איכר, פועל בנין, בני כפר - את חלקם אני מכיר, חלקם נעדרי זהות. חקקתי על הבדים את סיפור חייהם שלא תמוסס אותם השכחה ויועלמו
עיניהם. ואלה רודפות את הפינות הכי חבויות של המצפון, הן נותרו חידות בלתי פתורות, דימויים שאתה משליך מן החלון ואלה תחזרנה אליך דרך נקבוביות עיניך.
ואז, באו שטיחי התפילה ונשאו את קולם: הוא היה ברור, חד ורם מעל קירות המוזיאונים. אחדים דקלמו את מילות התפילה תוך כדי צפייה. רבים אהבו את המזרח בדרכם ואחרים ראו בהם מקור השראה.
בתערוכה שלפניכם בחרנו, אני והאוצר האמן אחמד כנעאן, להציג מגוון של נושאים המעסיקים אותי בתקופה הנוכחית.
1) המשיח בשלושת צבעי היסוד: אדום, צהוב וכחול - רמז לקשר המתקיים בין העבודה שלי כבן המזרח לבין אמנות הנוצרית בת ימי הביניים. כמו כן, מתקיים דיאלוג עם האמנות המנימליסטית של אמצע המאה הקודמת, ובמיוחד עם זו של האמן פרנסיס קליין.
2) הנערות האלה שטרם הגיעו לפרקן וכבר הן אמהות לאחים, או אפילו לבנים, הן מועלות באוב אל בדי, מביטות בנו כועסות ומאשימות, ואינן מרשות לשכוח, ואינן מרשות לנום על שלהן: לא בית לא מיטה ולא סדין.
3) והנה המתאגרף המובס ברגעי השבר, הכאב והבדידות שלו. גם כאן אני לידו ואיתו, כי הוא זה אני.
הנה לפניכם צורות וצבעים שניסיתי באמצעותם לספר את הסיפור שלכם, בדרכי, על פי הבנתי, עם הרבה אמפטיה והרבה אהבה.
אסד עזי
הגלריה של בית הספר לפיסול "בסיס" מציגה
רישום 2005/6
7.4.06 – 4.5.06
פתיחה: שישי, 7.4.06, בשעה 12.00.
שעות הביקור בגלריה: א', ב', ה' 15.00-10.00, ו' 13.00-10.00 ג', ד' 19.00-10.00 שבת 14.00-11.00
על התערוכה:
בתערוכת הרישומים הנוכחית בולטת האיכות הקליגרפית של העבודה של לאו ריי. איכות זו אינה נפקדת מעבודות הצבע שלו, אולם דומה כי ברישומים היא מהווה את מהות העשייה. הנאיביות וההומור שבציורי הצבע – אף הם ביטוי של "משחקיות" בשימוש בקו ובכתם הניכרת ברישומים.
ההתכוונות לדימוי ניתן לזיהוי היא זו המביאה את העבודה של ריי לאותו האיזון המיוחד לקליגרפיה - זה שבין המחווה הספונטנית לבין העשייה המלומדת, המתורגלת, המגיבה לצורך בקומוניקטיביות. כאן טמונה האקספרסיביות והתנועתיות של הרישומים: ציפור היא כוונה של ציפור במעוף של מכחול מתורבת; גוף הוא מתווה של דגשים המצטרפים לזכרון של גוף.
השפה היא שפה של חומר ומרחב: צורת המכחול, עובי הדיו, כוון הקו, פריסת הכתם, קצב, מיקום. הואריאציות הן אינסופיות. התוכן הוא אהבת הצורה וההצבה המחודשת של הצורה במרכז הבמה, כנושא ראוי לדיון וחקירה במעשה האמנות.
רישום מהיר הוא עבודת אמנות ישירה וחושפנית. האמן נבחן ביכולתו לתפוס מהות בחושיו המיידיים. לאו ריי מציג בתערוכה הנוכחית הישג כפול: תפיסת המהות ובה בעת תפיסת ארעיותה.
נולד בוילנה, ליטא, 1950.
בוגר אוניברסיטת וילנה והאקדמיה לאומנות וילנה. מ-1991 חי בתל-אביב. עובד בציור, גראפיקה ופיסול ובהוראת אמנות. הציג 15 תערוכות יחיד— ביינהן בגלריה בינט ת''א, גלריה אופאל ת''א, בית ספר "בסיס", גלריות עירוניות רעננה ורמת השרון. השתתף בתערוכות רבות בארץ ובחו''ל – בארה''ב, יפן, שוודיה וגרמניה.
לאו ריי