טורים / ניסים ונפלאות- מדריך אפקט

אינטליגנטי ואדיש

בנערותי הייתי מכורה לתקליטים. כשהייתי מקשיבה לתקליט, זה היה הדבר היחיד שעשיתי. לעולם לא כליווי לעיסוקים אחרים. הייתי מתמסרת כל-כולי ונותנת לתקליט להוביל אותי אל עולם הזוי, שהיה הופך לסמיך ועשיר יותר מרצועה לרצועה. בפטיפון העתיק שלנו, כשהגיע סוף הצד, המחט היתה חגה עד אין קץ בחריץ האחרון, ברשרוש מונוטוני קצוב ונעים שהגיע רק בקושי אל הכרתי המעוננת. אך מה נורא היה הדבר, כשבמקום להשמיע את הבזזזט המנחם היא היתה קופצת בחזרה לרצועה הראשונה ומתחילה שוב לנגן!
אותו אוטו-ריפיט (auto repeat) קל דעת, אותו "מ-הת-ח-לה", היה יותר מסתם סטירת לחי מעוררת ששלפה אותי מתוך הערפילים. הרגשתי קורבן לטכנולוגיה הצינית, כאילו התקליט עצמו לועג לי על שלקחתי אותו בכזו רצינות תהומית. במבט לאחור נדמה לי שמה שעשה אותו לבלתי נסבל במיוחד הוא ההמחשה שאינה משתמעת לשתי פנים לכך שהתקליט, מצדו, יכול להמשיך לנגן לנצח, שהוא בכלל לא צריך שאני אקשיב.
היום זה קורה כל הזמן. מראים לנו עשרות פעמים את אותו פוטג' חדשותי, שומרי המסך שלנו משתוללים דווקא כשאנחנו מפנים אליהם את הגב, וגם בגלריות ומוזיאונים עבודות הוידיאו מנגנות בלי להפסיק. מה שכל-כך ביאס אותי בתור נערה רומנטית משהו הוא בדיוק מה שהדליק את חלוצי הלופ המוזיקלי ומצא חן, בהקשר המוזיאוני, בעיני רודני גרהם: "מה שיפה במוזיאונים", הוא אומר, "זה שלא צריך לבוא בזמן". כלומר, העבודה מנגנת תמיד, אפילו אם אין אף אחד מסביב.

***

בניגוד לרברס, גיבור הפרק הקודם שנולד, כנראה, מתוך האפשרות הטכנולוגית, הלו?פ? הוא אולי המניפולציה העתיקה ביותר והטבעית מכולן. למרות הטרנדיות שלו והקישור המיידי שהוא מזמין למכני ולדיגיטלי, הוא היה כאן מאז ומעולם; מה שהיה הוא שיהיה, והשמש השוקעת-זורחת-שוקעת היתה, יש להניח, המופע הראשון של הלופ עלי אדמות, ומן הסתם גם קוהלת לא היה הראשון להגיד את זה.
לופ הוא הרי לולאה, טבעת שסופה נושק לתחילתה ולא ניתן לדעת איזהו הקצה הראשון ואיפה נקודת החיבור, זו שבה ממוקמת החידה שהיא חדה: שאלת הביצה והתרנגולת, שהיא השאלה של כל מחזוריות כמעט. אמנם לא כל תופעה מחזורית היא לופ, והגבולות בין לופ ובין חזרה גרידא (repetition) לא קלים להגדרה. החזרה היא רק אחד ממאפייני הלופ, שהוא אולי חזרה בהופעה הקיצונית ביותר שלה. בסיפור הילדות שסיפרתי אמנם מדובר בחזרה פשוטה, אבל כמה מאפיינים מהותיים של הלופ מתגלים בו: ההצבעה על האינסוף, האדישות הדטרמיניסטית, וזה שהוא משאיר רק שתי ברירות - כניעה או פריצה.

***

הלופ של ימינו, המוכר לנו משלל האנימציות שמקיפות אותנו, הוא למעשה קאמבק של לופ ישן ממנו, זה של העולם הטרום-קולנועי. לב מנוביץ', אחד הכותבים המרכזיים של שפת המדיה החדשה, תכופות משווה בין התקופה הטרום-קולנועית, כשהמאמץ הטכנולוגי התנקז בעיקר לניסיון להניע תמונה באופן אמין (מה שבעתיד ייקרא motion picture) ובין תצורות ה-moving image הדיגיטליות של ימינו. אחת מנקודות הדמיון בין התקופות שמנוביץ' מצביע עליהן היא הלופ. כאז כן עכשיו: השימוש בלופ נבע במקור ממצוקת אחסון חומרתית [1] או תוכנתית [2]. מכשירי התמונות הנעות לא יכלו להכיל יותר מתמונות ספורות, שאותן היה צריך לסובב במהירות כדי לצור אשליה של תנועה (להמחשת המגבלה הפיזית, קחו לדוגמא  flip-book; עבה ככל שיהיה, הוא יעניק לנו רק שניות ספורות של צפייה). כמובן שסרטון של שתי שניות וחצי לא סיפק את הצופים, לכן היה צריך לבנות את הרצף באופן שיאפשר לסיבוב להמשיך עוד ועוד בצורה חלקה והגיונית.
כשהקולנוע התפתח מבחינה טכנית, ולא היה עוד צורך לחזור על רצף התמונות כל כמה שניות, הוא גם חרת על דגלו את רעיון הליניאריות והסינגולאריות - כלומר, הרעיון שאירוע הוא ייחודי בזמן, מצוי בתוך רצף של סיבה ומסובב ונע מנקודת ההתחלה אל נקודת הסוף דרך כל מה שביניהן. הלופ נדחק למעמד של טריק, של שעשוע לילדים, ובמשך שנים הוגבל לעולם האנימציה, שבו תפקד כאבן בניין - יחידה מודולרית שאפשר להכפיל ולחבר בשרשרת אינסופית:

בקולנוע אפשר היה לפגוש אותו רק כמבנה משני בתוך עלילה רחבה יותר, ובעיקר כאמצעי קומי, למשל, בסצינות הסלפסטיק המפורסמות של רדיפה אינסופית אחר כובע בורח (הושטת היד לעבר הכובע היא שגורמת להתרחקותו, וזו מצריכה הושטת יד נוספת וחוזר חלילה. עשו זאת בעצמכם), או של סולם שקצותיו מכים לסירוגין שני ראשים אומללים[זהירות. זה לא מצחיק, וקורה גם בחיים. הנה ספר שילמד אתכם להיזהר].
הקולנוע דחה את הלופ מתוך האידיאל של ייצוג המציאות כמות שהיא. הלופ, לעומת זאת, נתפס כתופעה מכנית, מלאכותית, ולא כמשהו אמיתי, מהחיים - מה שבהחלט לא מתיישב עם מגוון צורות מחשבה לא מערביות-מודרניות; מספיק רק להזכיר את סיזיפוס, הלופיסט האולטימטיבי, שנידון לגלגל אבן אל ראש ההר רק כדי שהיא תתדרדר אל תחתיתו, כדי להמחיש שהלופ הוא ממשי לא פחות, ואפילו יותר, מכל מיני "והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה".
כמובן שגם היום, בעולמנו המתחזה לתכליתי, לא חסרים דפוסים סיזיפיים. העבודה "(A life (black and white" של נדקו סולאקוב מ-2001 היא תיאור פשוט ומדויק של סיזיפיות עכשווית; שני עובדים צובעים קירות חדר, אחד צובע בשחור והשני בלבן. כל אחד מבטל את עבודתו של השני, אבל גם מייצר עבורו עבודה חדשה - ולמעשה, מחדש את נחיצותו, שהיא גם עונשו. המונח "סיזיפי" חושף בדיוק את מעמדו של הלופ בחשיבה המערבית המודרנית - חוסר התכלית, חוסר הכיוון, ההכרחיות של המעגל ואי-היכולת להסיט את מהלך העניינים הם עונש עבורנו; המקרה הסיזיפי הוא הגרוע מכולם, כי בו הנענש מייצר את העונש של עצמו.

***

הקולנוע, כמו החשיבה המערבית בכללה, נטו אם כן להכחיש את הלופ, כי הלופ מכחיש את האדם, שאותו היינו רגילים להעמיד במרכז, בעמדת שליטה והשפעה. הלופ, מצדו, מצפצף על כולם. כמו במקרה התקליט שבו פתחתי, ההתערבות היחידה המשמעותית בו היא פשוט להפסיק אותו, אם רק אפשר.
אף שהמוזיקה היתה רפטיטיבית משחר ימי התרבות [עובדה שמצביעה על הקשר האמיץ שבין הלופ לחיים (הלמות הלב, ההליכה, הנשימה) ועל האפקט הפסיכולוגי המדיטטיבי או האקסטטי של הלופ], רק במאה העשרים הפציע הלופ המוזיקלי בשמי העולם המערבי, הסוגד לייחודי ולמשתנה. זה התחיל עם המצאת הטייפ, והיום זהו לחם חוקו של כל מוזיקאי דיגיטלי [האתר האופטימי loopers-delight מספק סקירה היסטורית ועניינית של תולדות הלופ המערבי, כמו גם כלים ואביזרים להורדה]. כמו באנימציה, הלופ המוזיקלי הוא אבן בניין ברמות שכלול שונות, החל מדגימה (sample) פשוטה ועד מערכות פידבק מורכבות שיוצרות לופים חדשים מעצמן. בריאן אינו, שהתחיל את הקריירה המוזיקלית שלו במשחקי טייפ-רקורדרים, פיתח מערכת מוזיקה המבוססת על לופ פידבק. הרעיון המסעיר שבבסיס המערכת היה לבנות מערך חוקים כזה, שברגע שהמערכת תופעל היא תיצור מוזיקה מעצמה. הלופ של אינו הוא לופ רדיקלי; הוא לא אדיש רק לקהל, אלא גם ליוצר בכבודו ובעצמו.

***

הלופ היוצר את עצמו, כמו זה של אינו, הוא סוג של פרדוקס - "לופ מוזר" (strange loop), כלשון המונח שטבע דגלאס הופסטאדטר [פרופסור למדעים קוגניטיביים ולמדעי המחשב, ומחבר "Godell, Escher, Bach: an eternal golden braid", שזיכה אותו בפרס פוליצר]. למשפחת הלופים המוזרים שייכים מקרים כמו פרדוקס השקרן ("טענה זו היא שקרית", למשל, היא טענה שמייצרת לופ: אם הטענה היא שקרית, הרי היא אמיתית, מה שאומר שהיא בעצם שקרית, מה שאומר וחו"ח), או ציור הידיים המציירות את עצמן של אשר [שציוריו קורמים כאן עור וגידים]. הלופ המוזר גם מפר הייררכיות; "מה קדם למה?" ו"מה יצר את מה?" הופכות לבלתי פתירות בעליל. הלופ לא מעוניין בהן. הוא לא חותר אל עבר מטרה, אל נקודה בזמן, הוא תמיד בתנועה.
מה שמאפשר את התנועה החלקה הזאת הוא הלופ המושלם, ה-seamless loop, זה שנקודת התפר שלו לא ניכרת, מחרוזת שהחרוז הראשון בה הוא גם האחרון, ממש כמו הזי"ן בשיר האהוב "זלמן יש לו מכנסיים".

האורבורוס וידיד

בלופ המושלם ההתחלה והסוף אינם חשובים עוד. הלופ מכיל את עצמו, ניזון מעצמו, באוטונומיה מושלמת, כמו האורבורוס , הנחש שאוכל את זנבו. בניגוד ללופ המתפתח של בריאן אינו, הלופ הקלאסי לא חורג ממסלולו הקבוע, והדינמיקה שלו נחשבת בדרך-כלל למלכודת, למעגל מרושע שממחיש את חוסר האונים של זה הנתון בו [ור' כאן דוגמא ללופ חיובי וללופ שלילי]. חוסר השליטה במהלך העניינים והעדר המבט הרפלקסיבי (זה שמצריך נקודת מבט חיצונית) הן חרדות אופייניות לעולם המערבי. אולי גם הפחד שמעוררים רכבות הרים ומתקני לונה-פארק מחוללי בעתה אחרים חב משהו לאספקט הלופי הזה. ובכל זאת, כמו את מתקני האימה האלה, אנחנו גם אוהבים אותו, את הלופ הזה, המהפנט, המסחרר, המשחרר אותנו מעצמנו ומהצורך להחליט ולפעול וכל הזמן להמציא מחדש ולשנות.

***

בעבודתו המפורסמת של רודני גראהם "Vexation Island" (מ-1997) מגיעות כל אותן תכונות שובות וטורדניות של הלופ לחידוד יוצא דופן [3]. הסרט, שאורכו תשע דקות, מצולם בפילם באיכות צבעונית מהממת. הוא שטוף זוהר של פרסומות ומפתה אותנו כמו שפיתה, כנראה, גם את הדמות שבסרט (גראהם עצמו). אנו פוגשים אותו שרוע על גבו על חופו של אי בודד, לבוש בגדים טיפוסיים למאה ה-17 ועל מצחו פצע מדמם. לצדו כלוב ובו תוכי גדול. כשהתוכי צורח האיש מתעורר, קם מתנודד וניגש אל עץ קוקוס. הוא מנענע אותו עד שפרי אחד ניתק וצונח מטה, חובט במצחו של האיש. הוא מתעלף ונופל לאחור, על גבו, בעוד אגוז הקוקוס מתגלגל לעבר קו המים. בנקודה זו הסרט חוזר לנקודת ההתחלה. האי, שנראה כמו מודעה לחופשה אסקפיסטית מתגלה כמלכודת. אם הלופ הזה אי-פעם ייגמר - הוא ייגמר רע. זהו לופ של הרס עצמי; בתרשים זרימה שנכנס ללופ, המערכת מכלה את עצמה. מרכזי ל"Vexation Island" הוא מצב ההכרה של הגיבור - מצב של דמדומים, עילפון או שינה. זה המצב המנטלי של הלופ, של מודעות מטושטשת. גם הסאונד המוגבר של גלים המלחכים את החוף מהדהד את אותו ערסול מעגלי. אבל זהו גם המצב היחיד שבו הגיבור - בן המאה ה-17 הנועז, הכובש, הממציא, המגלה ארצות, קונטרול פריק בדיוק כמונו - מסוגל לסבול את הדינמיקה של הלופ, שאותה הוא בעצמו יוצר ושאליה אין לו כוח להתנגד.

***

קאמי, במסתו על המיתוס של סיזיפוס, מדגיש שהטרגיות של סיזיפוס נובעת מהיותו מודע עד אימה למצבו, כלומר, לאינסופיותו של הלופ שהוא נתון בו. בכך הוא שונה מהמוני הסיזיפוסים האחרים (=כולנו?) שהתקווה לשינוי - ליציאה מן הלופ - היא שמזינה את מאמציהם האבסורדיים [טענתו הסופית של קאמי היא כמובן שסיזיפוס אינו דמות טרגית - לא משום שאינו מודע, אלא משום שהוא בוחר בכל פעם מחדש].
ואולי בעצם אנחנו כבר בכלל לא רוצים להשתחרר מהלופ, אולי השתחררנו ממשהו אחר - משגעונות הגדלות של שליטה, מטרה והייררכיה, והלופ נראה הרבה יותר רלבנטי, ואפילו משעשע, כמו גלגל ענק או קרוסלה - מסתובבת לאן שרק יוצא לה [לשמיעה - כאן].