מגזין / מוסף 2

אל תהיי אישית, תהיי וינונה ריידר

מיה סלע 2004-08-03 18:50:54

עילית לוין פרנט מתה פתאום, בגיל 47

1. לא קל לכתוב על עילית בשדה הזה, הציבורי. צו השעה הוא לא להיות אישית מדי. לשמור על ענייניות, תמצות וריחוק מהאובייקט.  אבל בכל הנוגע לעילית אני אישית למדי.
2. לפני כמה חודשים עילית כתבה לי מייל בנוגע למשהו שכתבתי ושלחתי לה לקרוא: "תתעשתי. אל תהיי אישית, תהיי וינונה ריידר. אני חושבת שאת מתבלבלת עם המושג אישי. דווקא כאן כתבת הכי אישי שקראתי ממך. פתאום את מביעה רגשות, וזה אישי. דעותייך, רעיונותייך והבנותייך אינם דברים אישיים, כמו שכוח המשיכה אינו עניין אישי של ניוטון, או דקונסטרוקטיביזם - של דרידה".
3.  אשתמש במילים שלה כמגן מילולי נפשי מפני הפחד להיות אישית.
4. מחשבה : טיפש מי שהשאיר אותי לבד עם עילית.
5. הייתי מצפה מאנשים שישימו לב כשיש לפניהם אדם שראוי שהם ירצו ממנו קצת לעצמם. אבל אנשים לא שמים לב. אני שמתי לב לעילית, והיא בתורה שמה לב אלי. זה דבר שתמיד שימח את שתינו. שתינו הבנו שזה לא ברור מאליו.  חגגנו את תשומת הלב הזאת כמו שתי בנות 16.
6. היא לעגה לי בחיבה שאני חברה שלה רק כדי שיהיה לי על מה לכתוב, ודרשה ממני לדבר איתה על אמנות. עשיתי פרצוף חמוץ כמתבקש, ודיברתי איתה על אמנות. שוטטנו יחד בגלריות.
7. פעם באה אלי בבוקר ואמרה לי בדרמטיות שהיא רוצה לבקש ממני שאעשה בשבילה משהו. שאלתי מה, והיא אמרה שהיא עוד לא יודעת.  קלאסיקה של עילית.

מנחה לאלת הפריון, 1996

8. היא נזפה בי רבות על המחלה של שתינו, מחלת ההתחבאות. לה נמאס להתחבא. היא לא רצתה להתחבא יותר. היה ברור לשתינו שלא להתחבא משמעו לשחק בחוקים של העולם. עולם האמנות, במקרה שלה. התווכחנו רבות על המשמעות של להיות בתוך החוקים. על אם הקיום שלנו באמת מותנה במשחק לפי החוקים. כמו נערות התווכחנו על זה. בלהט ובתשוקה, לא כמו אלה שכבר ויתרו ויש בהם רק בוז, ציניות ושנאה כלפי החוקים. משהו אחר. אולי כמו תלמידות שמהרהרות ברצח אב, ואנחנו כבר גדולות. החזרנו זו את זו לסטטוס של תלמידות. היינו מודעות כל הזמן לכמה זה יקר, לחזור פתאום לסטטוס הזה, של המתווכחות בתשוקה.  
9. אני הייתי בעד פעולות בשדה האינטרנטי, בלי אוצרים וכסף וח?ברות-יתר. היא חשבה שאני פחדנית ואני אמרתי לה שזה אולי נכון, אבל שאין יותר צורך אמיתי להתכופף. שיש מגרש חדש. היו בינינו 15 שנה והיא טענה שאני אגיע להבנה הזאת בסוף. סיכמנו גם שאני אטפל בה בבית-אבות, כי אני "הצעירה".
10. בינתיים, מעבר לשדה הפרטי שבו נותרתי כמהה אליה, נותר השדה הציבורי עזוב מכל הדברים שהיא התכוונה לומר. איני יודעת מי מסכן יותר: השדה שהכיר את עילית וחסר אותה, או זה שבכלל אינו יודע על מה לעזאזל אני מדברת. בינתיים צר לי עליה יותר משצר לי עצמי, אבל לא בגלל האמנות. בגלל החיים.
11. עילית אמרה על עצמה שהיא מופקרת בהכרה. למה התכוונה? אני חושבת שהיא התכוונה ליופי שבריקבון. ב"מלחמה בא מלחם" של איבון מיקלוש, שהוצג בפסטיבל ירושלים במסגרת פרויקט "רעב", עילית מדברת על הריקבון של לפני המוות כעל רגע מלא שפעה, כעל הרגע היפה ביותר, זה שבו אתה נותן את כל כולך, שבו "התודעה של המלון בשיאה".
12. כותב ליאונרד קורן בספרו "וואבי סאבי":
וואבי סאבי הוא יופיים של דברים לא מושלמים, ארעיים וחסרים.
זהו יופיים של דברים פשוטים וצנועים
זהו יופיים של דברים לא מקובלים
.
המלה האנגלית הקרובה ביותר לוואבי סאבי היא, כפי הנראה, rustic: גס, מחוספס, לא מהוקצע. במילון וובסטר נכתב: "פשוט, לא מהוקצע, או לא מתוחכם... (בעל) משטחים מחוספסים או לא שווים".
מותה של עילית הבהיר לי לחלוטין את משמעות המושג היפני החמקמק הזה. היא השאירה  דברים לא גמורים. לא סגורים.
13. אינני יודעת אם בחייה היתה עילית לגמרי וואבי סאבי, אבל בהקשר שלה אני חושבת על עוד מילים. פאנקיסטית, למשל, או מפוארת. דרמטית. והיתה לה גם חיבה להגזמות. היא אמרה על עצמה בפרהסיה את הדברים האיומים ביותר שאנשים לא אומרים גם לעצמם. היא היתה אמיצה ונדיבה.

אתר האינטרנט של עילית