שוטף ומתמלא / ביקורות

אוהד מרומי, "קיקלופ"

"איך הפסקתי לעבוד בקווים ישרים והתחלתי לאהוב לוק של עבודת יד חובבנית"

אוהד מרומי, "קיקלופ"
גלריה טל אסתר
15.11–31.12

אוהד מרומי עושה זאת שוב. שוב הוא חוסם את הכניסה לתערוכה שלו באמצעים מינימליסטיים. הפעם זהו מוט עשוי ספוג צהבהב, המאלץ את הצופים לעבור סביב תיבת מוצגים, דרך חור פרוץ בקיר, אל חדר הקרנת הווידיאו.
אפשר היה לקרוא לתערוכה "איך הפסקתי לעבוד בקווים ישרים והתחלתי לאהוב לוק של עבודת יד חובבנית". עד "הלנה" (ביתן הלנה רובינשטיין, ספטמבר 2001–ינואר 2002), מרומי דחף קדימה את ביקורת המודרניזם שלו, שמומשה, כמובן, באמצעים מודרניסטיים, גם אם מרוקנים. סדרת הווילות שלו, שהוצגה בסוף שנות התשעים, כללה קונסטרוקציות ארעיות עשויות חומרים זולים כגון טריסולים, שקודדו באסתטיקה של מודרניזם בינלאומי פוסט-באוהאוסי וחסר נשמה. לעתים צורף לווילה צילום של שיכון בטון א-לה צילום גרמני מנוכר, או טלוויזיה המציגה רעש לבן. עבודות אלו השתלבו היטב בתמטיקת "כשלון הפרויקט המודרניסטי" בת רוח הזמן. בדצמבר 98' פירסם מרומי במגזין "סטודיו" את "התיאטרון הטרנסנדנטי: מודוסים של צפייה, זירות של עיצוב", שתיפקד כמניפסט עבור קבוצת אמנים צעירים שהחלו לפעול במדיום של מיצב. טקסט זה נגע בפער המצער שבין הוויה עיצובית למציאות חומרית בלתי מושלמת.

ב"הלנה", שנעשתה בשיתוף עם אבנר בן-גל וגיל שני (מרקו), כבר ניכרה הסטה אל המקומי. מדובר בהחלפה של שדים אחדים באחרים: תחת מודרניזם בינלאומי מת בא קולוניאליזם חי וחייתי, ומאוד מקומי. התייחסות כזו הגיעה מכיוונו של בן-גל (המכנה עצמו גם ג'יימס) ואומצה לאחר מכן אצל מרומי ושני. הקונסטרוקציה האנורקטית שהעמיד בזמנו בחלל הכניסה של ביתן הלנה רובינשטיין היתה מין מסוף בידוק, שמצדו השני ניתן היה להבחין בפסל בגובה חמישה מטרים של נער שחור, עירום, עשוי קלקר.
עבודתו הנוכחית של מרומי עלולה להזכיר וידיאו קליפ לא מהוקצע של הביסטי-בויז. מדובר באדפטציה חופשית מאוד למחזה מאת אאוריפידס, המבוסס על אחד המיתוסים של אודיסאוס. אצל מרומי משחקת את גיבור האודיסיאה אשה. היא מגיעה לאי שבו שוכנים הקיקלופים (ענקים קניבלים עם עין אחת), מתעמתת עם פוליפמוס מנהיגם ומכריעה אותו במכות. הקיקלופים-ילדים רוקדים לכבודה ריקוד שבטי של הודיה. במיתולוגיה היוונית מכריע אודיסאוס את פוליפמוס בניקור עינו היחידה, ואז בורח משם. מרומי, שבנה את כל התפאורות, תפר את כל התלבושות והתקין את כל האביזרים, הקפיד לשקף עולם של אסוציאציות לסרטי מדע-בדיוני ישנים וזולים, לסרטי טבע, למחול של מרתה גרהאם, לבית האופנה המיתולוגי משכית ולכל סוג של חומריות אותנטית וילידית – והכל בביצוע מרושל במכוון, המשדר לפרקים פרימיטיביזם דקורטיבי ולפרקים מדע-בדיוני אנכרוניסטי.
לי אישית קשה להתעלם מסיטואציה טיפוסית לסרטי ג'יימס בונד המשוחזרת בסרט, שאינה בלתי קשורה למיתוס אודיסאוס (או למיתוסים בכלל): הגיבור פולש, לאחר כך וכך תלאות, אל משכן תת-קרקעי/תת-ימי/באמצע הג'ונגל/המדבר/הקרחון של הנבל. מרומי משחזר, בקטע מסוימים בווידיאו, את חדירת הגוף הזר אל סביבה אולטרה-מעוצבת, מתבדלת, משוכללת וחסרת כל היגיון כלכלי הידוע לבני-אדם – וכל זאת, איך לא, כפרודיה ובהיפוך מינים (אבטיפוס הנבל הג'יימס בונדי הוא מפלצת אימפוטנטית, ולפיכך גם נשית).
בגדול, הווידיאו מבקש את הפרשנות הבאה: הגיבור הוא אמא שהורגת את אבא, בעוד הילדים מריעים. מרומי היה מן הסתם דוחה פרשנות כזו כוולגרית. בשיחה עם דוד פיש, שאפשר לקרוא בדפים המחולקים בגלריה, הוא אומר: "זה רק תירוץ לדבר על המקום של היצירות האלה, וכל מה שאני עושה בסך-הכל זה למלא אותו בקלישאות שבאות מחוסר השכלה". כשבאמתחתו סימבוליקה לקאניאנית בגרוש (פאלוסים, זקפות, ניקור עיניים, אימפוטנציה, חילופי מין) הוא אינו נחשף באמת כבור, אלא מציג לראווה ריקנות מתגרה.
חוסר הנכונות לאפשר קריאה סימבולית ישירה יותר של עבודתו, כפי שבאה לידי ביטוי בשיחה עם פיש, הופנמה אצל רוב מבקרות ומבקרי האמנות שכתבו על תערוכה זו. רובן בחרו להתרכז בפנים הסגנוניים של העבודה, שהם אמנם רבים, מגוונים ומעניינים. רותי דירקטור ("העיר", 2.12.04) אף קשרה איכות נונשלנטית שקיימת בעבודה למה שמתחולל בציורים של רפי לביא. כך היא רומזת לנו על משקלו הסגולי העולה של מרומי בזירת האמנות המקומית, היודעת לזהות את כוכביה במידה ואפשר לקשור אותם למסורת העדפת הצורה (עדיף רזה) על פני תוכן ונרטיב.