ואגינה אחת, הרבה זרגים

השנה ביקרתי בפסטיבל הקומיקס כאורח, מאחר שסבלתי קשות בדוכן שלי בשנה שעברה. לשמחתי, הפעם הפנימו המארגנים את העובדה שאכן יש קומיקס ישראלי עצמאי, ושמו אותו לצד המיינסטרים המקומי והאמריקאי, כולם באוהל מיוזע אחד שאובטח על-ידי רוסיות גדולות כבליסטראות. שלוש שעות בלבד הספיקו לי כדי לשנוא שוב את כל חברי האהובים לסצינה, כולל החדשים, לעשות החלפות ולאסוף לתיקי את מיטב התוצרת של השנה + חוברת של She Hulk, הענקית המקסימה הירוקה. חזרתי שמח וטוב לבב עם שדכן תעשייתי ענק על הגב.
סיכום הפסטיבל: האוהל נראה שוקק ביותר, ואף ראיתי אנשים קונים קומיקס עברי בכספם. חזית המיינסטרים העברית מתגבשת ואף מקימה עמותה. חבורת A4 מתפרקת (בריב, כמו שצריך) ובמקומה יש הרבה יוצרים עצמאיים שפועלים לבד. מצד שלישי לא, הייתי קובר כל-כך מהר את עוף החול הזאת, שבטח עוד תשוב לטיול הופעות בקיסריה.

זהירות, ואגינה מאחוריך

עודד "דדידובי" ונגר שוחה בעולם טראש-מטאל-רומנטי. הרישום והצביעה שלו רוטטים ובועטים. הקיק שלו זה לעשות חוברת בכל פסטיבל, והפעם הביא את "ואגינה קטלנית" על שבעים עמודיה (סקיצה לסיפור הופיעה פעם ב"קורמורן"). חוברת משובחת וקורעת מצחוק, שלא לדבר על פותחת סתימות.
הוואגינה הזאת היא טושה, חתיכה רומנטית ממצפה-רמון שהופכת יום אחד לוואגינה מפלצתית. אולי כי החבר שלה רצה את הסקס מוקדם מדי. הוואגינה הקטלנית תולשת לגברים חרמנים את איבר הכבוד שלהם. מחשבה חולנית ביותר, יש לציין, וזו הבצה שבה משתכשך בהנאה דדידובי. דדי עצמו הוא שוטר פורש שפנה לקומיקס לאחר שעצר רוצח חולני במיוחד. הוא גר עם האלטר-אגו שלו, דובי מדבר, ונקרא לשוב למדים כשאותו רוצח מתועב בורח מהכלא. במהלך מרדף רווי יצרים וסמים הוא ושותפתו השוטרת רבין נתקלים בוואגינה הקטלנית. הרבה יצרים, אימת סירוס, נופים ואגינליים הזויים במיוחד, גראס מהתחת וקינוח באורגזמה. העטיפה האחורית מצוירת להפליא בידי אמיתי סנדי.
אין לשכוח גם את סצינת הדיבוק: ברגע מסמר שיער פולשת החתיכה לתוך בית-כנסת ותולשת מגן-דוד מהקיר. היא מנסה לעקר באמצעותו את הכוס הקטלני. בחוץ גשם סוחף. היא זועקת: "צא, דיבוק, צא!" ומנופפת במגן-דוד למעלה ולמטה. הוואגינה לוקחת את הציונות הדתית בקלות, כמובן, וממשיכה בדרכה לצוד עוד זרג. איזה שוט רב-תרבותי: מחנה רובינא ועד שרלילת החודש, פלוס כל הקונפליקט של ציונות שסותרת מיניות – וכל זה בבת-אחת. הכוס מנצח כי הוא בשליחות מוסרית, והוא אמיתי. יצאתי מזוכך.

"פלאן בי 5"

הוצאת אפרוגותיקה
בועז קדמן וגיל לביא הם האי היציב של הסצינה. לא ממהרים לשומקום, תמיד כאן עם בירות ביד. לא דיברו על הגיליון הזה, והנה הוא הופיע. כמה שמחתי. הפלאן קפץ קדימה. התוכן אמנותי פחות, הדפוס איכותי יותר, הרבה יותר משתתפים טובים. משהו משוחרר ומיידי יותר מבעבר, שנותן קונטרה טובה למה שקורה עכשיו. אהבתי במיוחד: "מר נחמד ומר לא נחמד" של גיל לביא, פואטי ודברני במיוחד; "רישומי אנשי היען" של גיא בן-נר; "רצח מאדום לשחור לבן" המצחיק של נדב איגרא; קומיקס שכונתי מפתיע של הפוגלים. ב"מקק הקסם" של בועז קדמן יש ג'וק שמעניק משאלות. כבר חיכיתי לקאמבק של הג'וק הזה, שהופיע לראשונה ב"בועז הורג ג'וק" ב"לוזר 3". ידעתי שהוא לא באמת הרג אותו. לאחרונה ממש למדתי להתיידד עם ג'וקים, והבנתי שהם לא באמת מגעילים. זה רק הצבע, ויש להם פרצוף מטריף. איזבלה אהבה, כרגיל, את "הרפתקאות גריאטריות" עם סרן ו. ורותי האחות הסיעודית. הפעם סרן ו. יוצא לקופת-חולים. לסיכום, "פלאן בי 5" הוא עיתון משובח.

"המקק"

החבורה בדוכן של "המקק" נראתה משויפת ומשומנת, והובילה בשדה התדמית. דרים טים בחולצות "המקק" בגוני קורס קדם-צבאי, שלא ניכר בהם כלל שזהו גליונם הראשון. המגזין נראה כמו מוסף האלטרנטיב של עיתון "הבועה", או "לאשה" (למי שאינו מכיר משום-מה את "הבועה"). על העטיפה יש הכרזות מרגיזות אך אפקטיביות: "המקק מפנק אותכם לכבוד פסטיבל הקומיקס...", "קומיקס מדהים של איבי פרלינג עמוד 25". מה, לא אקנה?
אז עשיתי איתם החלפה ודפדפתי לעמוד 25. קומיקס מבאס על בחור שלא רק חטף מחלה ממארת, גם נתקע עם בחורה ג'יפה. עלילה שרירותית ומרגיזה, פלרטוט שדוף עם מוות. בשביל מה זה טוב? איבי מציירת יפה, אבל מאוד לא מהוקצעת – ורבאק, היא לא בונה כמו שצריך את ההמשכיות של הריבועים. "בוב" של אביב "אפאטיק" איצקוביץ' הוא קומיקס על הפנים. חסר סיפור ומאוהב בעצמו. "עלילות רפי" של טדי גולדנברג הוא קרן האור כאן; חמוד מאוד, ומאוד מתאים לפורמט. המגזין מתהדר, והפעם בצדק, בפרסום ראשון של הווב-קומיקס "דבר אל הרוח". הרבה זמן כבר מצפים שהקומיקס הטוב הזה יראה דפוס, והנה באו המקקים ושיחקו בינגו. הקומיקס היפה והכתוב היטב של מטרסו נמצא הרבה מעל הסטנדרט של "המקק", אך המראה הכרומוני והפורמט הקטן לא עושים לו טוב. אסכם ואומר ש"המקק" לא עשה לי טוב.

אדירי התכלת

עופר זנדורי  – גבוה, חמוד ובעל חזון – מייצר במהירות שיא את יקום הגיבורים שלו, "אדירי התכלת". מאחוריו שלוש חוברות שכולן יצאו השנה בצבע מלא, וגם קלפי משחק עם ציורי הגיבורים. כל זה נעשה בקונספט מאוד אמריקאי, בדפוסי מחשבה של תאגיד Marvel מקומי, אבל לתוך המודל הזה הוא יוצק, ובכישרון רב, תוכן מקומי. גיבורי-על שאינם העתקה של דמות אמריקאית אלא מישהו שנולד בתל-אביב או באשדוד.
עצום, איילה-שלוחה, הדר, דוקטור זרוע; מוזר להגות שמות עבריים של גיבורי-על. עצום הוא עופר מוקלבי, איילה-שלוחה הוא משה, השכן החנון שלו. שניהם תיכוניסטים על סף גיוס שמתלבטים איך להשתמט מהצבא. אבותיהם הם גיבורי מלחמת יום כיפור שגדלו על מיתוסים לאומיים. שניהם נקלעים לקרן שיגור רדיו אקטיבית מבסיס סודי על החוף שאליו הם נוסעים לאחר שלמדו יחד למבחן. מיום ליום הם מתחילים להתנפח, ומבינים שהפכו לסופר-גיבורים. זנזורי הוא פטפטן קומיקס בלתי נלאה, ממש גרפומן. לפעמים (בחוברת 3, למשל) זה טרחני ומייגע, אבל לרוב נחמד לקרוא את הדיאלוגים המאוד מציאותיים שלו. הוא מתייחס לרגשות, לעולמם הסוער של אנשים צעירים, ויש גם הרבה הומור.
בחוברת 1 מופיע סיפורם של השניים ושל הניסוי הגורלי. אחר-כך מצטרפים עוד נבלים, גיבורים וגיבורות, והעסק מתחיל לבעור. הייתי שמח אם זנזורי היה מאט קצת את הקצב ונותן נפח לדמות, כמו שעשה בחוברת הראשונה, שהיתה בוסרית אך חזקה ביותר מבחינת הסיפור. הייתי גם שמח אם היה עובר לכתוב את הטקסט ביד. אפשר להתרגל לקרוא טקסט ממוחשב, אבל זה מבאס וגם מאוד חסר נשמה ביחס לציורים מלאי החיים. הקטע הוא שזנזורי כאילו מיינסטרים, אבל החוברת שלו זה ממש קומיקס אישי, סגנון ציור גס לצד עיבוד מאוד מלוטש. הוא מספר הוויה מקומית שכונתית, ממש טלנובלה, רק עם סופר-גיבורים.

הוברט הוברט 4 "הפיתוי האחרון של טוטה"

הוברט כרגע הוא מלך הטין בזירת הקומיקס, וחוברותיו נחטפות מעל המדפים. עד כה לא סבלתי את טוטה, שנראה כמו שער ניצחון ועל פרצופו חיוך תמים ודבילי. טוטה כבר הרבה זמן מחפש את הפות שלו, אך ללא הועיל. לא הבנתי מה המטרה של כל המסע הזה. נגיד, פות וטוטה זה כמו יין וינג? אז סופסוף אריאל שם קץ לשמועות, ושולח את טוטה בעקבות גורלו אל תוך המציאות הקשה והצינית. נזיר בודהיסט עובד עליו, מפיק מרושע הופך את מסעו הכן לסדרת ריאליטי שבסופה הוא מפסיד. אולם טוטה התמים, כקנדיד של וולטייר, לא עובר את הסבל לשווא. וגם הקורא לא. הפיתוי האחרון של ויסמן הוא יותר קומדיה רומנטית גועשת מאשר מכונת הפאנצ'ים המטורפת של הגליונות הקודמים. הציור כאן השתפר פלאים, גם הודות לכך שנוספה אינקרית – צליל, החברה של אריאל, שצובעת בטוש על עבודת העיפרון שלו. שיתוף הפעולה הזה מקפיץ פלאים את הגרפיקה ואת כמות השטחים השחורים. אחד מתמקד בסיפור ובקו, השנייה צובעת. איזה תאגיד.

"כלב ציוני 12"

קומיקס של איתמר ב.ז. זה תמיד פנינה. איתמר ומתן נפגשים בפינת החי העזובה של קיבוץ נירים, בעת סדר הפסח הקיבוצי המשעמם. הם עובדים על הבן של גזבר המשק שהם בכת השטן. נורא מצחיק. ציורים רגישים וטקסט שנון. איתמר לא מצייר מספיק קומיקס, לטעמי, ומעדיף לאחרונה מלים. בכל אופן, הוא אחלה פנזינאי. הטקסטים שלו בדרך-כלל רואים עמוק ומלווים את התבגרותו. ב"קורמורן 4", למשל, הוא תיאר את הקשיים שלו מול תרבות הנגד. טקסט שמאוד דיבר אלי. ב"כלב ציוני 12" הוא מתעסק ב"מיץ מוות". אני יכול להבין איך זה רלבנטי למישהו, אבל אלי זה לא מדבר כל-כך. סקרתי לאחרונה את פנתיאון הספרים האיכותי שבניתי לי בעמל רב במהלך השנים. הרוב שם עוסק במוות או בהליכה אל המוות. אם אתה רוצה להיות סופר מצליח, יש יותר ביקוש למוות מאשר לעינוגים וכיף. אני מעדיף עינוגים וכיף. חוצמזה יש גם "יומני הממלכה הגולה" של אבי פיטשון, שגם אליו לא התחברתי, ועוד רשימה אולטימטיבית ומוצלחת על שוד חנויות מאת מאלדרור, מומחה גדול בתחומו.