מגזין / 6 מוסף

הו, מרילין מונרו, מלאך רדיואקטיבי שלי

חן שינברג 2007-09-08 13:05:51

הקולנוע, הרנטגן, הפסיכואנליזה והרדיואקטיביות, גיבורי "The Atrocity Exhibition", חולקים תכונה מהותית: הם מאפשרים לראות מעבר לגוף, מעבר לזמן ומעבר לחלומות ולשפה

"למרבה המזל, היכנשהו בין מקריות למסתורין מצוי הדמיון,
הדבר היחיד המגן על חירותנו,
אף שאנשים ממשיכים לנסות למזערו או להכחידו לגמרי"
(- לואי בונואל)


מכל ספריו של ג'יי.ג'י באלארד, "The Atrocity Exhibition" - הרומן האקספרימנטלי שפירסם ב-1969, לאחר שחלקים ממנו פורסמו קודם לכן בעיתונות כסיפורים קצרים - נחשב השנוי במחלוקת והנסיוני ביותר. הספר פרגמנטרי לחלוטין, מחולק לפרקים עם שמות כמו "Plan for the assassination of Jacqueline kennedy", כמו "You:coma:Marilyn Monroe" וכמו "Why I want to fuck Ronald Reagan", ובאלארד מפתח בו את הנושאים שיעסיקו אותו מאוחר יותר ב"קראש" (זהו גם שמו של פרק 12 בספר). 
"The Atrocity Exhibition" עוסק בדרכים שבהן הפכו העולם המודרני והנפש האנושית להיות "תצוגה של זוועות": זוועות שאנחנו רואים בטלוויזיה, בסרטים ובפרסומות, בשלטי חוצות וכן הלאה. זהו מיפוי רנטגן של שנות השישים, שנערך בעקבות הטראומה של ההתנקשות בנשיא קנדי ב-1963: טראומה שהפכה לאירוע המדיה המרכזי במאה העשרים, ושינתה את פניהן של התרבות הפופולרית ושל תקשורת ההמונים במערב (בארה"ב, אגב, ראה הספר אור ב-1972, תחת השם "Love and Napalm: Export U.S.A").
לא במקרה אני משתמש בביטוי "מיפוי רנטגן": צילומי הרנטגן הם מהפרטים הבולטים שבספר, ובאלארד מאזכר אותם באובססיביות ממש. צילומי רנטגן של לי אוסוולד, של עוברים שלא נולדו ושל נפגעי פצצת האטום - כל אלה מובאים בספר ברשימותיו של ד"ר טראוויס, פסיכיאטר העובד בבית חולים לחולי נפש ועובר התמוטטות עצבים.

תצלום הרנטגן הראשון


פיצוצים, קרנבל וד"ר סטריינג'לאב

ד"ר טראוויס אינו מסוגל להישאר במעמד של צופה פסיבי בזוועות האנושות. לכן הוא עובד על פרויקט שמטרתו להבין ולפענח את אירועי המפתח, את הזוועות של המאה העשרים. הוא חוקר באובססיביות את אירועי הטלת פצצות האטום על הירושימה ונגסקי, את מלחמת וייטנם, את ההתנקשות בנשיא קנדי ואת מותה של מרילין מונרו. במהלך הספר הוא אף מתוודע לאשה שדרכה הוא מבקש לברוא מחדש את דמותה של מרילין מונרו כדי למצוא נחמה מזוועות האטום ולפתוח במלחמת עולם שלישית - לא מלחמה במובן המקובל של המלה, הוא מסביר, אלא מלחמה שתתחולל בתוך ראשו. במהלך הספר שמו ישתנה וזהותו תתפרק, תעבור מיני טרנספורמציות שבאלארד יביא את תיאוריהן הקפדניים.
"The Atrocity Exhibition" נפתח בתיאור התערוכה שמציג ד"ר טראוויס במוסד הפסיכיאטרי: תערוכה הכוללת ציורים הרס ושואה למיניהם, הבנויים משילובי דימויים כמו Eniwetok (אתר הניסויים הגרעיניים באיי מרשל באוקיאנוס השקט) ולונה פארק, ולידם דיוקנאות של זיגמונד פרויד ושל אליזבט טיילור.

מותה המסתורי של מרילין מונרו, בשיא המלחמה הקרה ושנה לפני מותו של הנשיא קנדי, סימל עבור רבים את מות התמימות בארה"ב ובעולם כולו. את מותה של השמש החדשה.


בהערות למהדורה החדשה של הספר, שיצאה ב-1990, באלארד כותב ש"החיבור בין 'Eniwetok' והלונה פארק (הכוונה ליריד הפריזאי שהיה אהוב על הסוריאליסטים; ח"ש) נראה בהתחלה כזיווג מוזר, אבל השידור האינסופי של קליפים של פיצוצים אטומיים בשנות השישים על-ידי הטלוויזיה האמריקאית הפך את האירוע לסוג של קרנבל לונה פארקי אווירי ולאירוע מדיה טלוויזיוני שסטנלי קובריק הצליח ללכוד היטב את רוחו בסופו של הסרט 'ד"ר סטריינג'לאב' (1964) בסדרת פיצוצים גרעיניים על רקע השיר "We'll Meet Again" של ורה לין ממלחמת העולם השנייה".
באלארד מוסיף ואומר שהוא יכול לדמיין את חולי הנפש מחברים במחשבה אנדי וורהולית את זיגמונד פרויד ואליזבת טיילור, ובכך חוזים את הסימנים הראשונים להתמוטטות העצבים של ד"ר טראוויס.
מאוחר יותר בספר מתוארים ממצאיו של הדוקטור מן החודשים האחרונים שלפני התמוטטות העצבים שלו: צילומים של Little Boy ושל Fat Boy (פצצות האטום שהוטלו על הירושימה ונגסקי), רפרודוקציה של ציורו של מקס ארנסט, "Garden Airplane Traps", וכרונוגרמות של אטיין-ז'ול מארי - מדען, רופא וצלם, שהיה לאחד ממבשרי הקולנוע בשנת 1881, כאשר פיתח רובה תמונות שירה על פלטת זכוכית עגולה 12 תמונות בשנייה (ומכאן, אגב, המושג shot) והפך את מימד הזמן לנראה.
המדיום הקולנועי, כוכבי קולנוע, פסיכואנליזה, הפצצה האטומית, צילומי הרנטגן: כל אלו הם מוטיבים מרכזיים שבאמצעותם נבנה הסיפור.

קולנוע, קרינת רנטגן ופסיכואנליזה

בצירוף מקרים היסטורי יוצא דופן, בשנת 1895 התרחשו כמה אירועים שלכאורה אין ביניהם קשר, אך השלכותיהם על המאה העשרים היו מרחיקות לכת:

* אחרי שנים ארוכות שבהן ניסה האדם לשעתק במדוייק את המציאות וליצור רצף של דימויים בתנועה, ב-28 בדצמבר 1895 ערכו האחים אוגוסט ולואי לומייר את הקרנת הקולנוע הראשונה בהיסטוריה, בגרנד קפה בפריז. בין הסרטים שהוקרנו באותו ערב היסטורי היו "הפועלים יוצאים מהמפעל" ו"הרכבת מגיעה לתחנה". בסרט האחרון ברחו הצופים אחוזי אימה מהאולם, כי פחדו שהרכבת תתנגש בהם. הקולנוע התנגש בפעם הראשונה במציאות.
* באותה שנה התפרסם לראשונה ספרם של זיגמונד פרויד וג'וזף ברוייר, "מחקרים על ההיסטריה", המסמן לדעת ההיסטוריונים את הולדת הפסיכואנליזה.
* ב-8 בנובמבר 1895 גילה המדען וילהלם קונראד רנטגן את קרני ה-X: סוג חדש של קרינה, חודרני יותר מקרני הקתודה. רנטגן גילה שהקרניים חודרות דרך גושי עץ, מתכת ואפילו בשר אדם; בצילום הראשון שנערך בקרני X, רנטגן הניח את ידה של אשתו תחת המכשיר. כיוון שהעצמות והטבעת שעל ידה בלעו את הקרניים, החלקים שכיסו בלוח הצילום לא נחשפו ונותרו כהים. רנטגן, שתהה על מהותה של הקרינה הזו ולא ידע את פשרה, כינה אותה "קרני X" - ה-X השמסמל את הבלתי נודע מבחינה מתימטית. ברבות הימים היא נקראה על שמו. כמה חודשים מאוחר יותר, ב-1896, התגלה סוג חדש של קרינה, הקרינה הרדיואקטיבית, על ידי הפיזיקאי אנרי בקרל, שערך נסיונות במלחי אורניום.


ארבע ההמצאות הללו הצליחו לחשוף עולם בלתי נראה עד אז. הקולנוע, הרנטגן, הפסיכואנליזה והרדיואקטיביות מאפשרים לראות מעבר לגוף, מעבר לזמן ומעבר לחלומות ולשפה. הם שוברים את ההבחנות הרגילות בין חוץ לפנים, ומספקים דרכי התבוננות חדשות במציאות ובנפש. הם מפרקים את המציאות לחלקיקים ומשנים את תפישת הזמן.
הפסיכואנליזה איפשרה הסתכלות פנימה, אל תוך הנפש. קרני הרנטגן איפשרו להתבונן אל תוך הגוף, ולהפוך את הבלתי נראה לנראה. גם הקולנוע, באמצעות צילומי התקריב, איפשר ראייה של פרטים הנסתרים מן העין הבלתי מזוינת, והמצאתו איפשרה לשקף במדויק את עולם המציאות וגם את העולם הדמיוני והפנימי של יוצרי הסרטים. המצלמה החדשה הזו איפשרה לראשונה ללכוד את מהלך הזמן, לשעתק את תנועתו של גוף האדם ולשחזר את רשמי חיי היומיום - בדומה לפסיכואנליזה (ולטר בנימין ציין כי כשם שבפסיכואנליזה ניתן ללמוד על הלא-מודע היצרי, באמצעות הצילום אפשר ללמוד לראשונה על הלא-מודע האופטי).

תהליך התפרקותו של גרעין האטום, יחידת החומר הבסיסית ביותר, מקביל לאופן שבו הזמן מתפצל בקולנוע ליחידות זמן נפרדות: 24 פריימים בשנייה. הפריים הוא האטום של הסרט


מדהים לגלות שהמדיום הקולנועי התייחס כבר מראשיתו לתגלית התאומה, הרנטגן, והשתמש בה כמטאפורה לראייה הקולנועית ולמציצנות כביטוי מהותי של החוויה הקולנועית.
כבר ב-1897, שנתיים לאחר המצאת הקולנוע וגילוי קרני ה-X, יצר הבמאי הבריטי ג'ורג' אלברט סמית את הסרט "The X-ray Fiend", שעסק בצורה סאטירית בגילוי קרינת הרנטגן. בסרט אנו רואים איש ואשה מתחבקים. הם שקועים בעצמם עד כדי כך שאינם שמים לב לאדם בעל מראה ביזארי המכוון אליהם מקרן של קרני X. עורם ובשרם הופכים לבלתי נראים, ואנו רואים את השלדים שלהם ממשיכים להתחבק באושר כשהם אינם מודעים לטרנספורמציה שעברו.

מתוך סרטו של ג'יימס סיבלי ווטסון "נפילת בית אשר"


זו היתה רק ראשיתו של הקשר שבין הקולנוע לרנטגן. לצד סרטים כמו "X: The Man with the X-Ray Eyes" של רוג'ר קורמן מ-1963, שבו מגלם ריי מילנד רופא שמנסה על עצמו טיפות עיניים המאפשרות ראיית רנטגן ומתחיל לראות דרך עורם של מטופליו ודרך בגדיהם, חשוב לציין גם קבוצה עלומה של חוקרים וקולנוענים שפעלה בארה"ב בשנות החמישים של המאה העשרים, וצילמו במצלמת רנטגן. בראש הקבוצה עמד החוקר, הרופא והקולנוען האוואנגרדי ג'יימס סיבלי ווטסון, שפיתח את טכניקת הפלאורו-סינמטוגרפיה, שאיפשרה צילום רנטגן קולנועי, ויצר ב-1928 עיבוד קולנועי אקספרסיוניסטי לספרו של אדגר אלן פו "נפילתו של בית אשר": סרט משופע בצלליות, השתקפויות ועיוותים אופטיים, שבולט בו העיסוק בתת מודע, במסתרי הנפש ובמורבידיות. המראות הבלתי נתפשים בסרטי הרנטגן של ווטסון מבליטים את שבריריותו של הגוף האנושי ואת קיומו התמידי של המוות בתוכו, והדמויות חסרות הבשר והעור נראות כרוחות רפאים הנעות על המסך.
שנים אחר כך, ב-1990, גילתה הקולנוענית האקספרימנטלית האמריקאית ברברה האמר את צילומי הרנטגן של ווטסון והשתמשה בהם כחומר גלם לסרטה "Sanctus". היא שרטה וצבעה את הצלולויד של צילומי הרנטגן, ויצרה אנלוגיה בין הגוף האנושי לגוף הצלולוידי של הסרט - החומר שעליו מתקבע באופן כימי הדימוי של הגוף האנושי.
ב-1992, במאמר "Project for a Glossary of the Twentieth Century" שפירסם במגזין "Zone", כתב באלארד גם ערך על קרני X. תפקידו של הגוף האנושי, הוא כתב שם, מצטמצם ונעלם בהדרגה, כך שהוא נראה כמו צל דמוי רוח רפאים על לוח של קרני X. החברה המודרנית, הסביר, מדחיקה את הגוף וצרכיו המיניים עד שהוא חדל להתקיים. האם הגוף, הוא שואל, מסוגל למרוד נגד הכוחות הקולוניאליסטיים המדכאים אותו?
באלארד לא היה הראשון לשאול את השאלה הזו, כמובן. גם דייוויד קרוננברג עסק בה בהרחבה, וזאת עוד בטרם החל בעיבוד קולנועי ליצירותיו של באלארד. בסרטיו המוקדמים, במיוחד ב"Rabid" וב"Shivers", הגוף מתמרד: נוקם בתרבות שמדחיקה אותו ומצמיח איברים חדשים ומוטציות מפלצתיות המזכירות את נפגעי הקרינה הרדיואקטיבית בהירושימה ונגסקי. קרינה שכמו החצינה גם היא סודות שהגוף האנושי הצפין.
מבחינה פיזיקלית גרידא, רדיואקטיביות היא התפרקות של גרעין אטום בלתי יציב לגורמים פשוטים יותר, תוך כדי פליטת קרינה. תהליך התפרקותו של גרעין האטום, יחידת החומר הבסיסית ביותר, מקביל לאופן שבו הזמן מתפצל בקולנוע ליחידות זמן נפרדות: 24 פריימים בשנייה. הפריים הוא האטום של הסרט.
היסטוריון האמנות אלי פאור אף כתב ב-1934 שהקולנוע אישר את המחקרים של הפיזיקה החדשה: הראה לנו יקום מולקולרי מבחינת חלוקת הזמן לפריימים, מבחינת תהליך העריכה הקולנועי (שמפרק את המציאות לגורמים ומרכיב אותה מחדש) ומבחינת הגוף האנושי, המתפרק ומבותר על המסך (דוגמת הקלוז-אפ, המראה לנו את הראש מנותק מהגוף).
בדומה לקולנוע, גם פצצת האטום שוללת את הגוף ואת עולם החומר, היא משמידה אותו ומשאירה ממנו רק צל, כמו צלליות האנשים שנשארו חקוקות על מבנים בהירושימה לאחר ההפצצה.

כוויות קרינה בהירושימה


וגם מרילין מונרו

ההיגיון המחבר את הקולנוע, הקרינה הרדיואקטיבית, קרני הרנטגן, הפסיכואנליזה ופצצת האטום הוא גם זה המחבר את פרקיו השונים של "The Atrocity Exhibition" - לא מעט, אולי, משום שפצצת האטום היא אירוע מכונן באוטוביוגרפיה של באלארד, שהיה עד לה כילד במחנה עבודה ביפן.
בספרו האוטוביוגרפי "אימפריית השמש", שעובד לקולנוע בידי סטיבן שפילברג, הוא מתאר אותה כהבזק אדיר ופתאומי בשמים, חזק בהרבה מהשמש. הרדיואקטיביות הולידה את השמש החדשה, את אור הזוועות של העולם המודרני.
אז, בשמי הקולנוע שלאחר המלחמה, הפציעה לה שמש חדשה שנייה: מרילין מונרו, שהעיבוד הקולנועי של ג'ונתן וייס ל"The Atrocity Exhibition" (משנת 2000) מרחיב את דמותה באמצעות שימוש בסרטי ארכיון תיעודיים שבהם היא נראית מפלרטטת עם המצלמה ומופיעה בשיא זוהרה בפני חיילים אמריקאים. הקשר בינה ובין האטום, הקולנוע והרנטגן מקבל משנה תוקף בסרט, שנפתח (כמו הספר) בתערוכה שמציג ד"ר טראוויס בבית החולים, וכוללת תמונות של מונרו לצד תצלומי מוטציות של מלחמת וייטנם ושל הפצצה האטומית, ותצלומי רנטגן של נפגעי קרינה. על רקע התמונות האלה נשמע שם קולו של ד"ר טראוויס: "הדימויים האלו הם כמו קודים לחלומות שלנו. המפתח לסיוט שבו כולנו משתתפים ונוטלים בו חלק. אנחנו עדים לקשר הבלתי ניתן להכחשה בין מדע לפורנוגרפיה. הדימויים הם לא מציאותיים כמו המלחמה שחברות הסרטים התחילו מחדש בווייטנם".

ג'ונאס מקאס: "היא אשה שידעה אהבה, ידעה חיים, ידעה גברים, נבגדה על ידי כל אלה ובכל זאת דבקה בחלום הגבר שלה, בחלום האהבה ובחלום החיים. היא הדבר היפה היחיד בכל המדבר המכוער, בכל העולם, בכל אותו מדמנה של קשיחות, פצצה אטומית, מוות"


כבר בראשית הסרט היא מופיעה: ד"ר טראוויס עוצר את מכוניתו השחורה, יוצא ממנה וזועק בפתאומיות: "מרילין מונרו!".
לפתע נשמע רעש של כנפי מסוק. הוא מפנה את מכטו לאחור, אך אינו רואה דבר. הרעש מתגבר והוא מתחיל לברוח. גם הצופה אינו רואה את מקור הרעש. לאחר ריצה ממושכת, ד"ר טראוויס מגיע בחזרה למכונית שלו ומקיא עליה (סצינה דומה מופיעה גם בספר).
אז, על הצוק ממול, מופיעה אשה דמוית מלאך בבגדים לבנים צחורים וכוויות רדיואקטיביות על פניה, קאט לקטע ארכיוני של מרילין מונרו עומדת על במה ואלפי חיילים אמריקאים מריעים לה. מונרו מניעה את גופה בחושניות. קאט לרופא הראשי שמדבר לאשתו של ד"ר טראוויס ומסביר לה: "הכרונוגרמות של אטיין-ז'ול מארי היו הניסיון הראשון להפוך את יסוד הזמן לנראה. הרעיון של בעלך היה להפוך את התהליך, לבודד את הזמן עצמו".
כמו באלארד, גם הבמאי וייס יצר מונטאז' שמחבר את דמות האשה-מלאך שפניה הושחתו מקרינת האטום למרילין מונרו ולעיקרון שעליו מבוססת אשליית התנועה בקולנוע. האשה האלוהית, זו שמכונת הזמן הקולנועית יצרה והטילה על המסך באמצעות קרני אור, נפגעה מקרינה אחרת: הקרינה הרדיואקטיבית. אילו יצליח ד"ר טראוויס לבודד אותה, לחלץ אותה מתוך רצף הזמן הקולנועי, הוא יוכל לתת לה קיום ממשי. יוכל לתת לעצמו רגש מוחשי, ממשי, לא וירטואלי.

 

פצצת מרילין

לאחר מותה של מונרו פירסם הקולנוען ג'ונאס מקאס, אחת מדמויות המפתח בקולנוע האוואנגרדי האמריקאי של שנות השישים, מאמר שכותרתו "מרילין מונרו ועולם בלי אהבה". הוא מתאר שם את הסרט האחרון שהשתתפה בו, "The Misfits", בבימויו של ג'ון יוסטון. "מרילין מונרו", הוא כותב, "היא הסרט. אשה שידעה אהבה, ידעה חיים, ידעה גברים, נבגדה על ידי כל אלה ובכל זאת דבקה בחלום הגבר שלה, בחלום האהבה ובחלום החיים. היא פוגשת בגברים הקשוחים הללו, בגייבל, בקליפט ובוולך, בחיפושיה אחרי אהבה וחיים. היא הדבר היפה היחיד בכל המדבר המכוער, בכל העולם, בכל אותו מדמנה של קשיחות, פצצה אטומית, מוות".
בהערות למהדורת 1990 של "The Atrocity Exhibition" כותב באלארד שמותה של מרילין מונרו היה רעידת אדמה נפשית. בניגוד לכוכבות שקדמו לה, מונרו היתה אלילת קולנוע שהדימוי שלה עוצב מנתונים שקרובים למציאות. אנו יודעים הכל על עברה הקשה, הוא מסביר: על החיים בבתי יתומים, על אמה שסבלה מבעיות נפשיות, על מאבקה ארוך השנים להיות כוכבת, על הצלחתה הספקטקולרית.
כל העולם חיבק ואהב את מונרו: כוכבי ספורט ואינטלקטואלים, ומעל הכל הנשיא ג'ון קנדי.
אבל מונרו התאבדה וטרקה את הדלת בפני העולם.
מותה המסתורי ב-1962, בשיא המלחמה הקרה ושנה לפני מותו של הנשיא קנדי, סימל עבור רבים את מות התמימות בארה"ב ובעולם כולו. את מותה של השמש החדשה.
"אני רציתי להיות אלילת מין", אומרת השחקנית הצעירה קרלה במחזה "ילדי קנדי" של רוברט פטריק מ-1975.
"אתם יכולים לצחוק כמה שאתם רוצים, אבל כולם צחקו על מרילין מונרו כשהיא אמרה שהיא לא רוצה להיות אלילת מין. היא רצתה להיות אשה רגילה, יצור אנושי. אני רוצה להיות אלילת מין... אני זוכרת את הבוקר שחבר נכנס ואמר לנו שמרילין מונרו מתה. וכל הבחורים היו המומים, משותקים ממש, כשהם קלטו את גודל האבדה. כמו להבה דועכת, כמו עש מתפורר, כמו ירח שלא עלה בלילה המיועד - מוות, מוות לבן כמו עצם. אם העולם לא היה מסוגל להציל את מרילין, אז זה לא סימן שמשהו היה באמת דפוק?".