שוטף ומתמלא / אקדמי

ללמוד ציור מפורמייקה, או: בשבח הבהייה

רותי דירקטור 2008-11-02 23:03:22

על עבודותיו של אבי סבח, זוכה פרס מוזס לאמן צעיר לשנת 2008, שתערוכת יחיד שלו מוצגת בבית האמנים בירושלים

כמה פרטים על אבי סבח:
הוא מצייר מאז שהיה ילד.
הוא גדל במעלות.
כנער נסע לתל אביב לראות תערוכות.
כשהיה בצבא החליט שיהיה צייר.

כמה פרטים על האופן שבו אבי סבח מצייר:
הוא מצייר בעיקר על ניירות, לע?תים גם על לוחות מתכת עגולים.
הוא משתמש בגירי שמן עבים, גורר את הצבע על גבי המצע באמצעות מסרקי עץ שהוא בונה במיוחד לצורך הציור. גרירת מסרקי העץ על הנייר מייצרת פעולה מכנית, סוג בסיסי של שכפול או של הדפס. הוא קורא להם "מסרקי עץ", אבל למעשה אלה הם בולי עץ רבועים, אובייקטים רוויי צבע, מגושמים ורבי-יופי בזכות עצמם. אביזרי עזר לציור בעלי נוכחות של טוטמים קטנים. מעין קביים לציור, סוג של אקס-ווטו, אובייקטים בצורת איברים דוויים, שאותם היו מביאים לכנסייה החולים שבאו להירפא בתקווה לנס. סבח משאיר את מסרקי העץ מחוץ לציור אחרי שעשו את שלהם. הנס כבר התרחש.

הוא לא מצייר במכחולים, ולא בצבעי שמן משפופרות.
במסגרת המוטיבציה הציורית המניעה אותו, השימוש במכחולים מצטייר כאמצעי מתווך מדי, העשוי להרחיק אותו מהמצע שעליו הוא עובד. הוא מעוניין בק?רבה ישירה ובלתי אמצעית, גופנית עד כמה שניתן, לנייר.
ובאותו אופן: את הניירות שעליהם הוא עובד הוא מניח על שולחן או על הרצפה – לא על כ??ן.
כאמור: הציור ואקט הציור, וההילה והמסתורין סביבם, הם דבר-מה מושך, אך גם משהו שיש להיזהר ממנו. בבואו לברוא לו את התנאים ואת האופן שבו יתאפשר הציור שלו, משתדל סבח להתרחק ממה שעשוי להתקשר למיסטיפיקציה של הציור – עמידה זקופה של צייר מול כן, עם מכחול ביד.

מה עוד?
הוא מאמין בציור ישראלי.
וחובב אנימציה יפנית.
ומצייר נופים מדומיינים, לא ספציפיים – עצים עירומים, גזעים, שמים, ים.
לע?תים הוא נעזר בתצלומי עצים רק כדי לבחון כיצד ענפים בוקעים מן הגזע. בדרך כלל הוא מצייר מהדמיון או מהזיכרון.
ודיוקנאות. רובם דיוקנאות עצמיים המתפתחים לכיוונים שונים, לובשים זהויות שונות.
ולמעשה – דרך הציור מנסה סבח לשמר זיכרונות של מצבים או של תחושות.

ועכשיו הלאה, פנימה.
צפונה.
נסיעה לצפון מסתמנת כאחת העבודות העקרוניות של התקופה האחרונה, עבודה המכנסת בתוכה את העולם הציורי והרגשי של סבח. זוהי רביעיית ציורים הממוסגרים יחד: שניים ירוקים, שניים אדומים. בכל אחד מהניירות מופיעים ראש ילד, גזעי עץ ושמש. מיקומם המשתנה של השמש ושל ראש הילד, על רקע הנייחות של הנוף, מסגיר ממד בסיסי של זמן ושל תנועה. הארגון של רביעיית הפריימים מזכיר מבנה של דף קומיקס. את רביעיית הניירות תוחמת מסגרת מצוירת המדמה מסגרת עץ.
כמו מרבית ציוריו של סבח, פני השטח מחקים מראה של פורמייקה עם עיני עץ.
בהיסטוריה הקצרה של הציור הישראלי לעץ מסוגיו, ובהחלט גם לפורמייקה, שמור מקום של כבוד, בדרך כלל כרדי-מייד. עבור צופה אמנות ישראלי האסוציאציות הוויזואליות צצות מאליהן: משטחי הדיקט החשופים של רפי לביא; לוחות העץ ושברי הרהיטים שיהודית לוין הייתה אוספת ברחובות ובונה מהם אובייקטים-ציורים; ובוודאי לוחות העץ והפורמייקה שעליהם מצייר עדו בר-אל. בעוד בר-אל, שהיה מורו של סבח ב"בצלאל", לוקח את החומר הזנוח ומרומם אותו למעמד של אמנות, הרי סבח עושה פעולה הפוכה: הוא לוקח ניירות של אמנות, ובמאמץ ציורי ניכר הופך אותם לדמויי עץ או פורמייקה. הוא מניח שכבה על גבי שכבה של צבע, תוך גרירה של בול העץ על הנייר, עד שלאט ובהדרגה מקבל הנייר מראה של פורמייקה, ואגב כך מספח אליו את דלות החומר הישראלית מכיוון לא צפוי: כמהלך ציורי משוכלל הנושא בחובו מטען גנטי, לכאורה כלל לא מכאן: חיתוכי עץ גרמניים, כתמי צבע רותקואיים, סכמתיות של הדפסים יפניים. הכול מותך יחדיו על גבי נייר המחצין פני שטח של פורמייקה: סוריאליזם, חלום ופנטזיה, שמש וירח. רותקו ויפניות.

אבי סבח - "נסיעה לצפון"

אבל הפורמייקה, לפני שהיא חומר של אמנות, קשורה מבחינתו של סבח לזיכרונות ילדות, ולמעשה למפגש ראשוני עם חוויה אמנותית, עדיין ללא האמנות עצמה. רהיטי הפורמייקה בבית הוריו היוו סביבה חומרית נוכחת וגם מוקד לבהייה; כילד נהג לבהות ממושכות במשטחי פורמייקה או שיש, באריחי חרסינה, בטפטים על הקיר. הבהייה בחומרים אלה בודדה אותם מההקשר – רהיט, מטבח, בית, מעלות, והפכה אותם לדגמים צורניים מופשטים, מופשטים עד כדי כך שאפשר להשליך עליהם כל דימוי, כל סיפור, כל דבר; מדיטטיביים כמו כתמי צבע מופשטים של רותקו, כמו בד מונוכרומי של אד ריינהרדט. ומיותר לומר שלא האמנות, ובוודאי לא השמות הספציפיים של האמנים, היו אז בתודעתו של הילד.

בדיעבד, מעניין לחשוב על לידתה של חוויה אמנותית מבהייה. שעמום, וריקון מוחלט של הראש, שמולידים את שיא הדמיון: הכול יכול לקרות בין עיני העץ של משטח הפורמייקה, בין דגמי הטפט שעל הקיר. עקבותיה של החוויה הראשונית ההיא, של בהייה וחלום מבעד לעץ, ניתן למצוא גם ב-Talpiot Dreams, ציור המכיל כיתוב המבקש להלחים חלום לאזור התעשייה של תלפיות. הכיתוב מופיע על פני שטח דמויי-פורמייקה, ויוצר קישור לחנויות הרהיטים בתלפיות, באזור שבו נמצא הסטודיו של סבח. ריהוט פורמייקה וסיבית מספר את סיפורם של חומרים זולים יחסית, המבקשים להתחזות ליוקרתיים יותר, ומזכיר לסבח את האסתטיקה של בית הוריו הכרוכה, כאמור, גם במצב של הזיה. השילוב הבלתי צפוי בין משטח העץ לבין אווירת חלום ופנטזיה מייצג מצב כלאיים מהותי לציור שלו – קונקרטי ובת בעת חלומי, נטוע במציאות מסוימת ובה בעת רוחש סוריאליזם, ואינו מעוגן בשום מקום ובשום זמן.

המילים עצמן – Talpiot Dreams – כתובות באותיות לבנות בתוך עיגול דמוי ירח, כמו אותיות גיר על לוח כיתה. לבנים גם קווי המ?תאר של הנוף ההררי מסביב, לבנים ומושלגים. משהו בפסגות ההרים המחודדות מזכיר את פסגות הקרח בציורים של יעקב מישורי משנות התשעים, שטבלו בתוך ציור מופשט, וייצגו ברוב אירוניה את הפאתוס של הגבוה, הנשגב והלא מושג. באופן דומה, גם אצל סבח כל מחווה ציורית היא בעת ובעונה אחת הדבר עצמו, במלוא ההתכוונות: יער, פסגת הר, שקיעה, וההכרה שאינו יכול להיות אלא הדהוד מרוחק של הדבר עצמו, שאי פעם נולד כציור רומנטי גרמני או כציור מופשט אמריקאי.
בפעם הבאה שהמילים Talpiot Dreams מופיעות על ציור, הן מחוקות ומטושטשות, כמו מילים שנמחקו מהלוח. הרומנטיקה בהירת האופק שהייתה בציור הקודם, דועכת לעיסת אותיות. קשה לחלום באזור התעשייה בתלפיות. פסגות הקרח נעלמו.

Talpiot Dreams 2

קומפוזיציה אופיינית לציור של סבח תהיה שורה של ענפים (אדומים, בדרך כלל. לחלוטין לא מחויבים לאמת כלשהי של הטבע), ומאחוריהם פני שטח של עץ מעובד. ואם מפרקים את המבנה למרכיביו: עץ טבעי רק לכאורה, המסתיר את גלגולו הסינתטי והמעובד, שני נדבכים של בקושי-טבע. כזה הוא חצות – ציור של גזעי עץ אדומים, מאחוריהם גזעי עץ שחורים ולבנים, על רקע חום פורמייקה. השתהות מול הציור תוביל לבהייה. עוד רגע, ומתוך הציור כבר אפשר יהיה לשמוע יללת שועל רחוקה. אבל ברור שסבח אינו מצייר יער או טבע, אלא רק את הדהודם הרחוק דרך שרידי ענפים וגזעים ודרך גלגולם לסינתטי שבמוצרי עץ נחותים. ובכל זאת, גם את הגעגוע אליהם.
ועל אותו משקל , צהרי PVC: נוף עם עצים, במרכזו צלב על ראש תל. הדימוי עשוי להזכיר את נופי הנשגב הדתיים של קספר דוד פרידריך, ה-PVC שבכותרת ממגר כל אפשרות להמראה. הקו הלבן הגירי נראה הפעם כמו שרטוט של נוף רפאים, תל קבר, שבתוכו משורטטים דימויי עצמות ושרידים.
ים האהבה מצויר על רקע של פני עץ רשומים בעיפרון. למעלה עננים תכולים, למטה גלים תכולים. קווים אדומים מסמנים אדמה. צורות העננים סכמטיות. לסבח יש גם מגזרות נייר תכולות בצורת עננים, אותן הוא מניח פעם על ציור לא גמור אחד, פעם על ציור לא גמור אחר. תחושת האנימציה הפרימיטיבית מתחזקת: האמנות כסרט מצויר, פשוט מפשוטים, אך אפקטיבי ביותר. והנוף עצמו כאוסף איברים מודולריים הניתנים להרכבה, כמו בחוברת ציור לילדים: עשה לך נוף. עשה לך ציור.

העיסוק של סבח בעצים כדימוי ובפני שטח עציים כמשטח שממנו מפציע הציור, מעלה באוב סדרת ציורים של נורית דוד מתחילת שנות התשעים, סדרה שנקראה "ללמוד כתיבה מעצים". בהשאלה מהשם של נורית דוד הייתי אומרת שאבי סבח לומד ציור מעצים. נורית דוד ציירה סבך עצים, חום וירוק, ומתוכו, או לצ?דו, בקעו דימויים פיגורטיביים מבוססים על תצלומי משפחה. שורות מחברת, אותיות וקווים מסולסלים הסתבכו אלה באלה ונדמו כמו ניסיון מצטבר לדובב את הציור, לדבר דרך הציור. גם ציוריה הבאים עמוסים בדימויי צמחייה סבוכה, המייצגים את הסבך עצמו, וגם איזו משאלה סמויה לטבע, ואת המאבק המתמיד בין תרבות לטבע, בין שפה ליער. סבך היער מסתמן כמקום האפל, היצרי, הרוחש והרוטט, שהוכנע לחלוטין על ידי ייצוגו בתרבות. אבי סבח למד ציור מעצים. מציפוי הפורמייקה בבית הוריו הוא למד לבהות ולחלום, מחיקוי פני השטח של העץ הוא למד את התהליך הממושך של ציור. דימויי העצים והענפים שהוא מצייר מייצגים משיכה לטבע לא מושג בעיקרון. ולעולם התרבות שבעל את הטבע, ביית וניכס אותו – גם א?תו מקיים סבח יחסי משיכה-דחייה. ובדומה לנורית דוד, גם אצלו כרוך העיסוק בעץ, על מרכיביו וגלגוליו השונים, בניסיון להרכיב מילה, לדבר. 

V

בלא מעט ציורים מופיעות אותיות המצוירות כענפי עץ – V, Z או N. ישנה אופציה מודולרית לחבר שלושה ניירות שעליהם מופיעה האות V (זרועותיה של האות הן ענפים מצוירים כחיתוכי עץ). הניסיונות לקרוא את האותיות, או מבעד לאותיות, נתקלים בגמגום. האותיות נשארות קביים ללא גוף, עיצורים עציים, המחפשים לשווא משמעות להיתלות בה. במקרים אחרים מרכיבים ענפי העץ מבנים: דמויי טחנת רוח, שלדי בניין. ענפי העץ מסתמנים כאבני בנייה, כיסודות הציור – וכיסודות הדיבור. ציורים אחדים מרכיבים את השם EVA, מאותן אותיות דמויות ענפים נטולי עלים. חווה רחוקה מבצבצת מבעד לאווה, עץ הדעת מחלחל לענפים הגולמיים, ועמם שוב – ההכרה בטרגיות של טבע אבוד לעד. את סבך היער של נורית דוד מחליפים אצל סבח שרידיו המעובדים בצורת ענפים, גזעים עירומים, וגלגולו של היער לפורמייקה ולהטבעות העין של העץ על משטחי הריהוט.

ואם כבר נורית דוד, עוד משותפת לשניהם גם המשיכה לתרבות יפנית. סבח מחזיק אוסף של ספרי קומיקס יפניים. הוא אינו קורא את השפה וגם אינו מתאמץ להבין את עלילת הסיפורים. מקור הקסם של הספרים הוא בעצם זרותם – הזרות של האסתטיקה, ההפתעה הנוצרת מחיבורים של שפות ויזואליות שונות, הרעש והמהומה המתנקזים לדף אחד בודד. מה שסבח עשוי לקחת מדף שער צבעוני וסואן של קומיקס הוא, למשל, האופן שבו מעוצבים קצות ה"פוני" של אחת הנערות המצוירות. אחר כך אפשר יהיה לאתר את קצות השיער המחודדים האלה בעלים ובגזעים או בפסגות ההרים שהוא מצייר. עיצוב הגוף בקומיקס – ההפך הגמור מכל מה שהוא אורגני – מחלחל לצומח בציוריו של סבח, שגם הוא, כמובן, כלל אינו אורגני, אלא זוויתי ומסוגנן.

ספרי הקומיקס מהווים גם נקודת מוצא לאחדים מהדיוקנאות שהוא מצייר. דיוקנאות אחרים מקורם כדיוקנאות עצמיים, המתפתחים הלאה. חלקם יתגלגלו בסופו של דבר לפני נשים.
משהו על השמות הנשיים המבצבצים מהציורים או מהווים כותרות לציורים:
אווה, ז'אנט, פרלה, מרסל.
שמות נשיים עם ניחוח צרפתי, כולם שמות של נשים ממעלות. מקור המשיכה והטלטלה, שמייצרים השמות עבור סבח, הוא בפער האלים בין השם הצרפתי – ניחוח בושם, בולבארדים, סגריריות, "שם" – לבין היומיום נטול ההילה של החיים במעלות.
ז'אנט הוא ציור של גזעים; Perla's Dreams התחיל כדיוקן עצמי, שהפך לפני אישה. אני היא פרלה, משתמע מכך בזהירות, בעקיפין, והקרבה ל-Talpiot Dreams מסגירה את הזיהוי בין השם הנשי לבין הפורמייקה, כנציגים של תרבות אסתטית, חומרית ומנטלית אשר עד שלב מסוים, הייתה היחידה שאין ב??לתה. עד שפגש בנציגיה של התרבות האחרת, ההגמונית – בתל אביב, ב"בצלאל", בניו יורק – היו ז'אנט ופרלה ומרסל הדבר האמיתי, הדבר היחיד. רהיטי פורמייקה וציורי שקיעה נתפשו כאסתטיקה טבעית, מובנת מאליה. עדיין לא עלתה בתודעה אפשרות היותם תחליפים זולים. עדיין לא התרחש הלם המפגש שיכיר בנחיתותם ובצורך להתבייש בהם או לחמול עליהם. רק היום, כשהם מחלחלים לאמנות, הם נמצאים בה כמוליכי כמיהה, כמיהה כפולה: לתמימות הלא יודעת של פעם, ול"שם" הנכסף, המייצג נשיות איקונית, וגם טבע ותרבות איקוניים.  

Pearl in the Wood

הציורים העגולים מצוירים על צלחות של גלגלי מכוניות, שנחתכו לעיגול מושלם, בגודל של גלגל מכונית ועם אפיון של עיגול שמש יפני. את הנחושת צובע סבח בצבע מדולל, עד שפני השטח נראים כמו קורוזיה טבעית של נחושת עם הבהקים של זהב. לא נותר זכר לעבודה הפיזית הקשה של שפשוף הצבע על המתכת, ועכשיו אפשר לקרוא למדליונים האלה בשמות של שירים: פנינה במפל, נמל ירח. ובעצם בשמות של מותגי עיצוב, או אביזרים בחנויות העידן החדש. התמימות היא, ללא ספק, המוקש האורב לפתח הקיטש.
בנמל ירח, למשל, מתואר נוף המוכר מציורים אחרים של סבח: אדמה חומה ועצים אדומים. אלא שבגלל הפורמט העגול ואופן העיצוב הגלי של האדמה, החלק התחתון מזכיר גוף אנייה מתנדנד, והגזעים נראים כמו תרנים ומפרשים. זהו נוף יבשתי ההופך לנוף ימי ומעביר געגוע למקום אחר, אל "מעבר לים" מיתי. הפורמט העגול מזכיר עבודות מוקדמות של דיתי אלמוג, שצוירו בחלקן על דיקטים מעוגלים, הכילו דימויי אניות, פנינים ונופים אקזוטיים, ונקראו בשמות, כמו פרל פורט או 'המלכה אליזבט' וכושי. למרות ההבדלים משותפים לעבודות הגעגוע למקום אחר, ועצם האידיאה של מקום אחר כמחוז השתוקקות, בדומה לגעגוע – אידאי, לא ספציפי – המובלע גם בציורי סירות המפרשים של יהושע בורקובסקי. 

הציור של אבי סבח הוא ציור ישראלי עכשווי, הניזון מחומרי המציאות, אבל בה בעת ספוג בכמיהה למציאות אחרת, לציור אחר. ציורי הנופים החלומיים ניזונים ברגשות מעורבים מהציורים הלא-יומרניים שהיו תלויים בבית הוריו, ובה בעת מתכוונים לרומנטיקה הגדולה של הנשגב. מאניירות של הארד-אדג', או להפך – של ציור חופשי או של קריעות נייר, משמשות בציור במקביל, מאתגרות את גבולות הקיטש והטעם הזול. דומה שהמאניירה, וההתחככות בלא-אמנותי, משמשים את סבח כעזרי מיגון בבואו לציור. חמוש בידע, במפוכחות ובהבנה, וגם בחמלה, הוא מצליח להביא לציור את עולמו האישי. רגש אמיתי מחלחל מבעד לחיבורים הלא צפויים בין שפות אמנותיות שונות, בין רבדים תרבותיים שונים, והמאבק על עצם האפשרות לעשות ציור.

ולסיום, הרחקת עדות:

בשנת 1958 יצא זביגנייב הרברט, המשורר הפולני המוערך, לנסיעה ברחבי אירופה, עם מלגה של מאה דולר בכיס. את רשמי השנתיים הבאות לנסיעותיו, בין מכמני התרבות של איטליה וצרפת – כנסיות, מוזיאונים, מערות האדם הקדמון וספריות, הוא כינס לספר שנקרא ברברי בגן. באחרית הדבר לספר בתרגומו העברי*, מציע המתרגם דוד וינפלד מספר אפשרויות לפענוח זהותם של הברברי ושל הגן. לפי אחת מהן, הגן מוצע כהיפוכו של היער, כמקום של תרבות מסודרת ומאורגנת. הברברי יכול להתפרש באופנים שונים, בכל אחד מהם זהותו מוגדרת באמצעות עמידתו מול, ולנוכח, התרבות. כך שלא מוגזם יהיה לטעון שהברברי הוא כל אחד מא?תנו, כל מי שנולד לעידן המודרני ומקיים קשר של זרות-ק?רבה לתרבות הגדולה של העבר. אני חושבת על הציור של אבי סבח כעל ביטוי מקומי רגיש למצב קולקטיבי של ברברים בגן: התרבות בהישג יד, אבל חמקמקה לעד. לעולם לא נרגיש בבית בתוך התרבות; לעולם נשאף להיות חלק ממנה. 

* דוד וינפלד, "אחרית דבר" בתוך זביגנייב הרברט, ברברי בגן, מפולנית: מרתה ויורק סטנקביץ (ירושלים: כרמל, 2004).

אבי סבח - תערוכת יחיד לרגל קבלת פרס מוזס לאמן צעיר לשנת 2008
בית האמנים ירושלים - שמואל הנגיד 8
פתיחה: 1.11.08