מגזין / 4 מוסף
| 2006-05-31 23:47:03 |
התערוכה שהוצגה במוזיאון תל-אביב נדדה לגלריה אייקון בבירמינגהם, אנגליה, שם הוצגה בחודשים ספטמבר–נובמבר 2003. טקסט קטלוג התערוכה בבירמינגהם מכיל אמנם את הקטע שצונזר במוזיאון תל-אביב, אך מכיל גם את התיקונים שהציע ד"ר לוק. המושג "כיבוש" הוחלף במונח "שליטה", ועניין הרעלת השדות, הריסת הבתים והעדר שירותי חשמל, מים, תברואה וחינוך הושמט כליל. להלן התרגום לעברית של הקטע המצונזר מקטלוג מוזיאון תל-אביב. הקטע לקוח מקטלוג התערוכה בבירמינגהם, וכולל, כאמור, את השינויים שהכניס ד"ר לוק:
"הבדואים הם ילידי הנגב, תושבים החיים בו מאז המאה החמישית לספירה. עד אמצע המאה ה-19 הם חיו כחברה נוודית וחצי-נוודית. הם נעו עם עדריהם במדבר בעקבות מזון, ובתקופות הבצורת הרחיקו צפונה עד ליפו ואפילו עד לחיפה, שם עסקו בחקלאות עונתית, שולטים בנתיבי הסחר לאורכו ולרוחבו של הנגב. מהמחצית השנייה של המאה העשירית הגביר הממשל העותמאני את מאמציו לשלוט בתנועתם של הבדואים, והקים למטרה זו את באר-שבע ב-1903. ב-1917 המשיכו הבריטים במדיניות זו, וכך הבדואים החלו להתגורר ב'התיישבויות ספונטניות'.
"כשמדינת ישראל הוקמה, תופעת החיים החצי-נוודיים אצל הבדואים היתה עדיין נפוצה. עד אז, 65 אלף הבדואים שחיו בנגב היו מאורגנים במסגרת של 95 שבטים, כשלכל שבט זכות השימוש בחלקות אדמה מסוימות. הזכות המסורתית על האדמה הזאת מעולם לא אותגרה, לא על-ידי הממשל העותמאני ולא על-ידי הממשל הבריטי, וכובדה בקפדנות על-ידי השבטים השונים, זאת למרות שהשטחים לא היו בחזקתם החוקית של הבדואים. הזכות על הקרקע, ש?יו?כה של משפחה לחלקת אדמה מסוימת, היו חיוניים לא רק להבטחת תנאי מגורים, צרכים חקלאיים וגידול העדרים, למחיה ויוקרה חברתית, אלא גם לבנייתה ולתחזוקתה של הזהות עצמה.
"כאשר השתלטה ישראל על הנגב, רוב רובם של הבדואים ברחו או אולצו לעזוב. הנותרים רוכזו בשמורות מוגדרות, מצפון וממזרח לבאר-שבע, והיו נתונים תחת ממשל צבאי עד 1966. ב-1953, 11 אלף בדואים שחיו באזור זה (כ-10% מהשטח שבו חיו בעבר) לא הורשו לעזוב את האזור. בשנות החמישים, על-פי החוק העותמאני מהמאה ה-19, 95% משטחי הבדואים בנגב הוכרזו כאדמות מדינה – והבדואים נאלצו לחכור את האדמה מהמדינה. חכירה מעין זאת אושרה רק לתקופות קצרות, וכך לא איפשרה כל תכנון לטווח ארוך או פיתוח. בסופו של דבר אולצו הבדואים לעבוד לפרנסתם כשכירי יום עבור החברה היהודית המתרחבת.
"בראיון בעיתון 'הארץ' ב-1963 אמר משה דיין: "צריך להפוך את הבדואים לפועלים עירוניים בתעשייה, בשירותים, בבנייה ובחקלאות. 88% מהחברה הישראלית אינה חקלאית, למה שהבדואים יהיו שונים. נכון שזהו צעד דרסטי, שמשמעו שהבדואי לא יחיה על אדמתו עם עדריו, אך הוא יהפוך לאדם עירוני החוזר אל ביתו אחר הצהריים ונועל את נעלי הבית שלו... ילדיו ילכו לבית-הספר מסורקים, עם שביל. זהו מהלך מהפכני, אך אפשר לסדר את זה בשני דורות. ללא כפייה, אבל עם הכ?וונה ממשלתית... התופעה הבדואית תיעלם'.
"בסוף שנות השישים, ממשלת ישראל החלה במדיניות ריכוזם של הבדואים בשבעה יישובי קבע (תל-שבע, רהט, ערערה, שגב-שלום, חורה ולאקייה). יישובים אלה תוכננו ללא התייעצות עם דייריהם החדשים, ובסופו של דבר רבים מהם מצאו בהם מגורים לא מתאימים לאורח חייהם ולצורכיהם הכלכליים".