שוטף ומתמלא / ביקורות

אני זה הקו, הנייר הוא העולם

ראיון עם דרור בורשטיין, אוצר הביאנלה לרישום "רשמים 2" בירושלים

"רשמים 2", הביאנלה לרישום, מבטיחה חודשיים של עונג ירושלמי לחובבי השירה והאמנות הפלסטית. הביאנלה, שנפתחה במקביל בשלושה חללים שונים בעיר, מציגה עבודות רישום של למעלה ממאה אמנים, המתכתבות עם שירים שכתבו במיוחד לכבוד האירוע על-ידי 15 משוררים צעירים. לצד התערוכה הקבוצתית, שתוצג בבית-האמנים ובסדנת-ההדפס, תיפתח בבית אנה טיכו תערוכה צנועה מעבודותיה של אביבה אורי - אחת מאמניות הרישום המשפיעות שפעלו בארץ.
"הביאנלה לרישום נוסדה מתוך תחושה שאין היום במה לרישום כרישום, לרישום כאמנות אוטונומית", מספרת רותי צדקא, מנהלת בית-האמנים. "התערוכה הראשונה, שנערכה בשנת 2002, היתה מעין שדה ניסוי, וניסתה לשקף תמונת מצב עכשווית וכללית של העשייה. לקראת התערוכה החדשה הזמנו את דרור בורשטיין לשמש אוצר, והוא יזם את התימה - רישום ושירה. אנו שואפים ללוות כל תערוכה במחווה לאמן רישום גדול. הפעם זהו הומאז' לאביבה אורי".

הצורה שמאחורי הצורה

גם אם מטרת התערוכה היא הצגת תמונת מצב של רישום עכשווי בישראל, אין זו, כמובן, תמונת המצב האפשרית היחידה. במאמר המופיע בקטלוג התערוכה מציין בורשטיין כי רבים מהאמנים המציגים הם ירושלמים, כלומר, אמנים הפועלים בשוליים של הסצינה האמנותית בישראל. אין בכך משום גריעה מערכן של העבודות, אך ניתן לראות בבחירה זו מעין הצהרה - קריאת תיגר מעודנת אך חריפה על שלטון המגמות האופנתיות באמנות הישראלית בכלל והתל-אביבית בפרט. לא בכל יום נפתחת בארץ תערוכה בסדר גודל שכזה, על אחת כמה וכמה בירושלים. "אם יהיה קשה למישהו לדמיין את התערוכה הזו בתל-אביב", כותב בורשטיין בקטלוג, "הרי שמטרתי הושגה".

משה קופפרמן, ללא כותרת, 1996. תחריט 34X39

התערוכה, שמציגה פנים רבות ושונות של אמנות הרישום העכשווי בישראל, מצביעה על הבעייתיות בניסיון להגדיר מהו רישום או מה זה בכלל "עכשווי". האם רישום ישן של משה קופפרמן, שנפטר לפני שנה וחצי, הוא עדיין עכשווי? רבים יאמרו שכן. לעומת זאת, האם רישום פיגורטיבי "קלאסי" של דוד ניפו, שנעשה השנה, הוא עכשווי? רבים יאמרו שלא. דוגמאות אלו מוכיחות כי השימוש במלה עכשווי, מושג ניטרלי לכאורה, אינו אלא דרך של אנשים ליצור הייררכיה, לומר מה חשוב בעיניהם.

דוד ניפו, בחיפוש אחר הוכחות לקיום חיים על כוכב אני, 2004. פחם טבעי על נייר, 150X120

 "אפשר לכנות את הרוח הנושבת בתערוכה הזו מסורתית", מסביר בורשטיין, "אבל גם במלה מסורת נעשה שימוש שיש להבהירו. בישראל, אמן מסורתי נתפס כמי שלא יכול לפעול כבר כמו אמני העבר הדגולים, ומצד שני אינו מוכן לשחק את משחק ה'עכשווי', כלומר את ה'מובן מאליו' האופנתי של עולם האמנות. אך למען האמת, אין אמנות לא מסורתית. יש מסורת רפאל ויש מסורת רמברנדט, אבל יש גם מסורת דושאן ומסורת ראושנברג. בישראל היום, אמנים ממסורת דושאן, נגיד, אינם נחשבים מסורתיים, והם נוטים לכנות, לרוב בזלזול, אמנים ממסורות אחרות 'מסורתיים' (כשהם במצב רוח מעודן). אבל בעצם לפנינו מסורות שונות הנמצאות במצב של תחרות, ולא מסורת העבר הדהויה מול האמנות העכשווית התוססת. אין שום טעם להניח שדת א' צודקת רק בגלל שהיא מאוחרת בזמן מדת ב'. כל יהודי יודע זאת".
 אם בעבר הגבול בין הרישום ובין האמנויות החזותיות האחרות היה ברור, הרי שכיום, כמו גבולות רבים אחרים, היטשטש גם הוא עד כדי חוסר יכולת לקבץ את כל הרישומים תחת הגדרה אחת כוללת. אם רישום הוא סקיצה, אזי גם צילומי הכנה לעבודות וידיאו וקולנוע הם רישום. אם רישום נעשה בשחור-לבן או בצבע אחד בלבד, מה יעלה בגורלם של רישומים צבעוניים, או לחלופין, של ציורים לא צבעוניים? אם רישום מנסה, כפי שכתב מנשה קדישמן, "להבין את הצורה שמאחורי הצורה", אז גם רומנים רבים ויצירות מוזיקה ומחול העוסקות בהתבוננות בעצם היצירה עצמה יוכלו להיחשב כרישום. זאת בעוד רישומים אחרים, ציוריים, שאינם עוסקים בהגדרה עצמית, ייזרקו מן הקבוצה.
 "בימינו, כמעט כל אמנות שיש בה יסוד של אלתור היא רישום", מסביר בורשטיין, "ומכיוון שהאמנות היום נוטה לכלול יסודות 'חופשיים' כאלו, הכל הוא 'רישום'. המציאות הזו היא רקע נתון של התערוכה, אך לא הלוגוס שלה. התערוכה מציגה את הרישומי שברישום, שכן, אם הכל באמנות הוא רישום, אפילו לרישום מותר להיקרא רישום". 
 

ארצות אור והרי חושך

 הרעיון לאצור תערוכה של רישום ושירה לא נחת כאן כרעם ביום בהיר. בורשטיין הוא אוצר ומבקר, אך גם סופר ומשורר. נראה כי כוחו וייחודו בעולם האמנות נובעים קודם כל מן העובדה שהוא כלל אינו מגיע מעולם זה. מביקורות שכתב במשך שנים ברור היה כי הוא אינו מביט ביצירה כהיסטוריון, סוציולוג או אמן, אלא כסופר - מי שמביט בציור ונותן למחשבתו לנדוד מן הכתם האדום או הקו השחור והישר אל עבר מחוזות דמיוניים. פעמים רבות שימשו לו היצירות קרש קפיצה לכתיבת מסה ספרותית או חיבור קצר על אמנות, ספרות ומה שביניהם. גם קטלוג התערוכה מושפע מתפיסה זו. מי שעייף כבר מן ההכרח להיאנק תחת כובד משקלם של ספרי סלון המלווים במאמרים משמימים בוודאי יתענג על הקטלוג החדש - כמעט יצירת אמנות בפני עצמו. הוא מעוצב בפורמט של ספר שירה: קטן, נעים ונקי, ומלווה במאמר מרתק שכתוב בשפה ברורה ונגישה. נדיר למצוא קטלוגים כאלו, ונדיר עוד יותר להיתקל בכתיבה על אמנות שאינה נעשית בלשון השיח השלטת, לשון אנורקטית ולהגנית, של מי שמפחד לומר דבר אחד קונקרטי ולכן הולך סחור-סחור בפלפולים חסרי כיוון.

 במהלך העבודה על התערוכה פנה בורשטיין אל 15 משוררים צעירים והזמינם להתייחס אל עבודות אמנות לפי בחירתם. התוצאה אינה תיאור מילולי-שירי של היצירות, אלא שירים שנכתבו בהשראת העבודות החזותיות. בחלק התערוכה שמוצג בסדנת-ההדפס נעשה מהלך הפוך: ארבעה אמנים - משה גרשוני, אסף בן-צבי, שרון פוליאקין ואלכס קרמר - הוזמנו ליצור עבודות הדפס בהשראת שירים שנכתבו במיוחד לתערוכה.
בורשטיין: "היחסים בין היצירה החזותית למלה נתפסים במקרים רבים (מאז ליאונרדו) כיחסי תחרות. התחרות הזו יכולה להתבטא בשיר שבוחר לייצג חלק זעיר מציור, או לעוות את הנראה לעין, או להוסיף פרטים שאינם. למעשה, עצם הדיבור המילולי על יצירה חזותית הוא תחרותי, כיוון שהוא מפעיל דרך 'לא הולמת' להתייחסות אל המושא. השירים בתערוכה בחרו להפנות עורף אל מה שרואים, ולא להתחרות במראה העיניים כדי להגיד את 'מה שיש לי לומר'". מה לרישום ולשירה?
 שירה היא צורת דיבור, a kind of saying, דיאלקט מיוחד של השפה, לשון בתוך לשון. רישום היא צורה של הצגה חזותית,  a kind of showing, או דיאלקט מיוחד של שפת האמנות, ציור בתוך ציור. משותפת לשני אופני ה"דיבור" האלו, השירה והרישום, ההסתפקות במועט. הדיבור המוגבל. כמשורר וכרשם אתה תמיד מגביל את עצמך. בחנות הציור מוכרים גם קנבסים ושפופרות של צבע, ועל אותו מעבד התמלילים יכול היית לכתוב רומן של אלף עמודים. הסתפקות במועט היא אכן מאפיין משותף לשתי האמנויות, אך עדיין, בסיכומו של דבר, שיר הוא שיר ורישום הוא רישום. ביניהם, מסביר בורשטיין, מתפתח דו-שיח שיוצר היבט נוסף. "עלינו לנסות להבין את הרווח, למצוא את נקודות האחיזה של המשורר ברישום, לנסות להבין מה הוא לקח ממנו, מה הוא לא ראה בו. השיר נותר שיר, הרישום - רישום, אבל ביניהם נוצר דבר שלישי, פתח נוסף למתבונן".
 קשר נוסף בין השירה לרישום מוצא בורשטיין בסיפור שיוצר הרישום. אין מדובר בסיפור הבא לידי ביטוי בהכרח בבחירת הדימויים, אלא בעצם פעולת הרישום, בתהליך העבודה, שחושף את המגע הבלתי אמצעי ואת נסיון ההתחקות, באמצעות דף ועיפרון, אחר מהות מסוימת. כפי שאמרה פעם אביבה אורי: "אני זה הקו, הנייר הוא העולם". 

 משהו מעוצמת הרגע

בורשטיין: "ביחס לציור, הרישום מותיר עקבות. עקבות שקשה לו לטשטש אותן. במקום שיש בו רצף עקבות שכזה יש גם, מטפורית, סיפור. סיפור של עבודה. ובמקום שיש סיפור, יש זמן. רישום לעולם אינו מושלם, מכיוון שהוא אינו מסתיר את יד האמן ואת מכשיריו השבירים והמלוכלכים (פחם, גרפיט וכו'). הרישום מתווה מפה של התקדמות, של אזורי השתהות, של ארצות אור ושל הרי חושך. מסיבה זו, רישומים שנוצרו בגרפיקה ממוחשבת אינם חלק מן התערוכה הזו, כפי ששירים שכותב מחשב אינם תלויים על הקירות כאן. רישום ממוחשב הוא רישום מושלם, ולכן נוטה להיות לא מעניין".
 בורשטיין מדבר על אמנות במושגים שלרגע נדמה היה כי נודו מן העולם על-ידי הטרמינולוגיה הפוסט-מודרנית: גילוי, חזון, מהות, רגש, שלמות. מושגים אלו חוזרים כיום אל שיח האמנות באופן טבעי ומתבקש, בשלב שנראה כי הפוסט-מודרניזם, על אף חשיבותו, מעמיד את האנושות בפני דרך ללא מוצא. אל האמנויות מתייחס בורשטיין כאל מראות החושפות אמיתות ומצבים קיומיים. הן מקימות גשרים בין מדיות שונות ובין בני-אדם. "בימינו, כשמושג 'רישום ההכנה' כמעט נעלם, הופכת אחריותו של הרישום לכבדה עוד יותר. הרישום אינו קייטנה של אמנות. הוא אינו היתר לפטפוט, אלא ערטול של הרוח, של האידיאה, של החזון. כן, אפשר לרשום באופן אקדמי ומחושב לגמרי, אפשר לכתוב שירה ליטרטית בחרוז ובמשקל. גם לזה יש מקום. אבל אין בכך כדי לפגוע באפשרות העקרונית של שירה או רישום המשמרים בתוכם משהו מעוצמת הרגע שבו הראה העולם למישהו משהו שהיה קודם לכן, עבורו לפחות, בבחינת סוד או כיסוי. רגע שבו, כמו בשירו של אלכס בן-ארי, 'בבת אחת/ דבר-מה נלכד ומתפענח'".

הכתבה פורסמה לראשונה ב"כל העיר"
עוד פרטים במדריך התערוכות