חשבון נפש

הערות בשולי התערוכה "ציור" של דוד וקשטיין בגלריית הקיבוץ, חורף תשס"ז

רשימת הציו?נים הביוגרפיים של דויד וקשטיין כוללת תערוכות יחיד שלו, תערוכות קבוצתיות שבהן השתתף, וכן פעילויות חינוכיות ומיצבים פדגוגיים שערך, העולים בקנה אחד עם יצירתו האמנותית. וקשטיין, בוגר השנים הסוערות בבצלאל של סוף שנות השבעים(1),  אופיין מאז ראשית דרכו האמנותית במהלכים השורים "בגבול שבין ה'הציור' ל'חיים'", כפי שהיטיב לנסח דוד גינתון(2). על אותן שנים מכוננות ביצירתו ועל יכולתה של האמנות לתפקד כחלק בלתי נפרד ממעקשי המציאות הישראלית הוא מספר:
"לא למדנו ציור בבצלאל, אבל הבנו שם את כוחן של ההתארגנות, השותפות, הקבוצה, היזמות, החוצפה והביקורת. התרחש שם פיגוע מבוקר, נסיוני. פיצוץ נהלים וסדרים. ב-1978/9 נפתח שם דיון שהעסיק אותנו הסטודנטים: למה אמנות? איזו אמנות? לא סבלנו מומחים! היינו מאוכזבי החינוך האידיאולוגי שקיבלנו. הסכסוך העמוק בין האמנים המורים ובין הסטודנטים היה המכשיר החינוכי שגידל אותי לעצמאות ולשותפויות. בלי מומחים ובלי הורים. עם חברים. עם קולגות".
בשנת 1978 ייסד וקשטיין את הסדנה לאמנות ביבנה, שאותה ניהל כמה שנים. סדנה זו סיפקה לו כר פורה ליישום רעיונות חברתיים ואמנותיים, למפגשים בין מורי האמנות לנוער המקומי ולפעילויות שיתופיות. ב-1982 זכתה פעילות השטח שלו לגושפנקה אמנותית משהוזמן להציג את המיצב "תשלובת: אמנות-חינוך-חברה" – פרויקט משותף לילדים מיבנה ומתל-אביב – בביתן הלנה רובינשטיין בתל-אביב. תערוכה זו עוררה את הוויכוח המתבקש: האם הפעילות המתקיימת בסדנאות ובבתי-הספר היא חינוכית מכל וכל, או שמא היא ראויה להיקרא אמנות? פעליו אלו התוו את הנתיב האמנותי שבו עתיד יהיה לפעול בשנים הבאות.

חונכיםצהוב 1, 2006

נקודות הציון המשמעותית הבאות בקריירה האמנותית שלו היו אף הן בעלות אוריינטציה שיתופית– חינוכית–חברתית: הפעילות בגלריה אחד-העם 90 בתל-אביב (1982–1984)(3), החברות בקבוצת רגע (1985–1988)(4), ומאוחר יותר הקמתן והנחייתן של נבחרות הציור, תחילה בסטודיו שלו  בשיכון-המזרח שבראשון-לציון (1995) ולאחר מכן באופקים (1996), ברמלה (2001) ובנצרת (2002). נבחרות הציור (נ.צ.) הן מבנה הייררכי של קבוצות לימוד הקרויות בפיו "תחנת-אם" ו"תחנות-בת". הכוונה היא למסגרת לימודית שסטודנטים לאמנות מבצלאל וממכללת אורנים מנחים בה נערים ונערות בסדנאות יצירה שיתופיות. בשיחה עם יעל גילעת הסביר וקשטיין את בחירת המוקדים לתחנות. ערים אלה, הסביר, הן מורכבות ובעלות אפיונים מיוחדים בחברה הישראלית. אופקים היא עיר יהודית מוכת אבטלה במדבר, רמלה היא עיר יהודית–ערבית עם רמת פשיעה גבוהה ביותר, נצרת היא עיר ערבית, נוצרית ומוסלמית, ללא יהודים, וראשון-לציון היא עיר מגוריו ומקום הסטודיו הפרטי שלו(5).
מפעליו האמנותיים-חינוכיים של וקשטיין עוררו הד ציבורי רחב, וזכו לתשומת לב אקדמית ולביקורות אמנותיות לאורך השנים. כאן לא יורחב הדיבור על היבטים אלו, ודי בהצבעה אל דיונו של ברוך בליך ביצירת וקשטיין כחורגת הן מתחום האמנות והן מתחום החינוך, ויוצרת מרחב ביניים לדיונים משני הדיסציפלינות(6). כמו כן יצוינו מאמרה של גליה בר-אור המאיר את שיתופי הפעולה המגולמים ביצירתו(7), וחיבורה של דנה אריאלי-הורביץ הדן באפיוני יצירתו כאמנות מגויסת(8).

 

מפת התחנות, 2006 (לחצ/י להגדלה)

וקשטיין לא הרבה להציג תערוכות יחיד בעשור האחרון. גם באלה שקיים, בגלריה טל אסתר (2002) ובמוזיאון תל-אביב (2003), ריחפה מעל רבות מהעבודות שאלת הייחוס: האם יש לזהותן באופן מובהק עם האמן דויד וקשטיין או שמא יש לראותן כפרי המסגרת הקבוצתית שפעלה איתו? לאחרונה דומה כי משהו השתנה. ווקשטיין מדבר יותר ויותר על עייפות ועל תחושה של מיצוי. התנהלותו הגמישה והבוטחת בעצמה, זו שאיפיינה אותו תמיד, מקבלת גוון ספקני. הוא נוטה להתייחדות ולחשבון נפש. גם הספר רחב ההקף, הרואה אור לצד תערוכתו החדשה בגלריית הקיבוץ והממפה את פעליו ומפעליו האמנותיים עד כה, לא מספיק כדי להניח את דעתו ולשכך את התחבטויות הנפש המתרוצצות בו. הוא מעלה שוב ועוד שאלות טורדות, אשר כמו עשויות לערער את המצע הרעיוני של המפעל שעיצב ובנה משך כשלושה עשורים: האם הציור ועבודות הפסיפס שלי עם נבחרות הציור תמימים? האם אני מנצל את ילדי נבחרות הציור לטובת אמנותי שלי? האם העבודה המשותפת מחזקת גם את הילדים ותורמת להם, או שיש בה תועלת רק לאמן? האם יש משקל פוליטי אמיתי לסוג כזה של פעולה? האם לתוצאותיה יש אפקט ממשי? האם האמנות השיתופית היא רלבנטית? האם היא תורמת באמת לתיקון חברתי? האם הקריירה האמנותית שלי נתרמת או נגרעת מפעילות מסוג זה? האם התנהלותי החריגה בעולם האמנות מטביעה חותם ממשי או שולי?
על אף הרהורי הביקורת העצמית האלה, יש לראות בשאלות שווקשטיין שואל את עצמו חלק אורגני ומהותי בהתנהלותו האמנותית. מוקדים של בחינה עצמית שהוא מחויב לה כאדם, כמחנך וכאמן, המכתיבים במידה רבה את אופיה של תערוכתו הנוכחית. תערוכה שהיא כאתנחתא או פסק זמן לצורך ליבוי של רעיונות חדשים והחשה של גרעיני צמיחה עתידיים.
לצורך הבנת התערוכה הנוכחית יש לערוך הבחנה בין השימוש שהוא עושה במונחים "תחנת-אם" ו"סטודיו". באומרו "תחנת-אם" מכוון וקשטיין למעגל הרחב יותר של עשייתו. משתמע ממנו חיבוק אם, המשכיות, שושלת, משפחה. יצירה המושתתת על חריגתו של האדם מצמצומו בעצמו ועל השתרשות במעגלות שייכות ויצירה משותפת. ה"סטודיו" משמעו, בדיאלקטיקה הווקשטיינית, מקום התכנסות של האמן בדל"ת אמות שלו לקשב עצמי, להתייחדות ולחשבון נפש. בתוך הסטודיו מתרחש רגע הבריאה הראשוני של הציור, כאשר האמן ניצב מול הבד הריק. ככל שמדובר בווקשטיין, זהו רגע משמעותי וחיוני לכלל עולמו. "הציור היה ונשאר המקום השיקומי שלי", הוא אומר. "הגילוי, ההמצאה והחידוש המתרחשים בעשייה הציורית הם אלה המראים לי את הדרך, המאותתים לי שאני חי, שאני מייצר". וקשטיין חוזר אל הציור לצורך אמונה ולצורך נחמה.
הציור בתערוכתו החדשה של וקשטיין מכוון לשאלות של ייצוג לא פחות מאשר לשאלות סובייקטיביות על מצבו של האמן. ניכרים בו יחסי האהבה-שנאה שמקיים האמן עם המדיום. הוא כמו מוקיע, מעקר וקורא עליו תיגר, ובה בעת הוא אינו יכול בלעדיו. הרצון לאתגר את הציירות שלו עצמו, כפי שהוא מעיד, מכוון לפעולה הרחבה של הציור כאופציה באמנות. בפועל מדובר בעבודות שנעשו כולן בשנה האחרונה על מצע של בד או דיקט, והמשלבות בתוכן רישומים, צילומים מטופלים, צילומי זירוקס וטקסטים שנלקחו מארכיון האמן. הארכיון, כחומר גלם לציור, מבליט מבעד לשכבות הצבע דיוקנים ורישומי ילדים מקבוצות הלימוד, כזיכרון רחוק שלפרק נשכח. בתערוכה עצמה כלולים ציורים בודדים המשמשים כ"נציגים בכירים" לסדרות שלמות של עבודות שנותרו בסטודיו, בהן "מסייעת", "ראשי ערים", "מוזות", "דוד וגולית", "שנים טובות" ו"ארבע אמהות" – קבוצת ציורים המורכבת מדיוקנן של ארבע אוצרות ומדיוקן אמו. ציוריו החדשים של ווקשטין ניכרים בנטייה הגוברת להפשטה ומבליטים, יותר מבעבר, שכבות שכבות של צבע ולקה אשר שמבעד להן מבצבצים – בדרגות משתנות של שקיפות – רישומים, צילומים וטקסטים. פעולות של שלילה, מיסוך, גריעה, קילוף או ניגוב משמשים בהם לצורך חשיפה של שכבות תחתונות בציור, המאפשרות להבליט קו, ליצור כתם או לחשוף מלה כתובה.
 

רומאים, 2006

הציר השני הבולט בתערוכה הוא הפסיפס "תחנות". זהו מתווה עתידני שיצר וקשטיין עבור רשת של תחנות אמנות שתהיה פרושה על פני כל הארץ, ולצדו מקראה: תחנת-האם שמקומה בסטודיו שבבית-האמן בראשון-לציון; תחנות אזוריות קיימות הפועלות ברמלה, אופקים ונצרת; בית-ספר לאמנות העתיד לקום בירושלים, וכן מספר לא מבוטל של תחנות-בת מקריית-שמונה וצפת שבצפון ועד באר-שבע ובארי בדרום, כמו גם מעבר לקו הירוק – בג'נין, חברון, בית-לחם וערים אחרות, וברצועת עזה.
בשונה מהציורים, בפסיפס "תחנות" ניכרת הפניית המבט של וקשטיין אל מעבר לאופק הנראה לעין, אל עתיד המגולם ברשת של תחנות אמנות ארציות. פסיפס זה שונה מהותית מעבודות הפסיפס שקדמו לו, ושאופיינו באירוניה מרה שמקורה בקריקטורות אנטישמיות, ולהבדיל, בדיוקנאות של לוחמים ישראליים או בציון שמותיהם של הפועלים/תלמידים החברים בנבחרות הציור. נושאים אלה נצרבו בתודעתו של האמן כיליד הארץ, כחייל, כמורה וכאמן, וזוהו כחלק מזיכרון לאומי קולקטיבי. לא כן הפסיפס "תחנות", שמאופיין במחשבה אוטופית. אוטופיה, ביסודה, משמשת לציון הדחף לקראת חברה מתוקנת, ובתשתיתה טבועות אופטימיות ואמונה ביכולת האנושית לתיקון עולם, להשלמת הבריאה. מרטין בובר, בדיוניו על חזון אוטופי ואפיוניו, מונה בה שלושה אפיונים: א. בכיסופים להגשמת חזון או אידיאה; ב. בדיוקן הכיסופים הללו, ש"אינו יכול להתגשם ביחיד אלא בציבור אנושי בלבד"; ג. בראוי ובנכסף כמיוסדים על "יחס יסודי ביקורתי לתכונות עולמו המצוי של האדם", כלומר, במתח שבין האידיאל למציאות(9). אפיונים אלו תואמים במידה רבה את דרכו האמנותית של וקשטיין, כזו השמה לעצמה ייעוד להיות ארוגה בחיים ולפעול בהם פעולה של תיקון(10).
החזרה לציור ואופיו של הפסיפס "תחנות", יש בהם כדי להצביע על חשבון הנפש שעורך וקשטיין בעולמו וביצירתו. בספק שהוא מטיל, מחד גיסא, ובאמונה בעתיד מתוקן, מאידך גיסא, טמונים סוד כוחו וכוח יצירתו.  "מה הציפיות שלך מהתערוכה הקרובה?", אני שואל אותו באחת מפגישותינו. "הכרה", הוא עונה. "הכרה שלי בעבודה שלי".

מוזה 2, 2006

* המאמר מתוך הספר "חירות, דוד וקשטיין + נ.צ. (נבחרת הציור)", שייצא לאור החודש.

מקורות
1. ר‘ רותי דירקטור, “לוחם גרילה בשירות החובה של האמנות“, לעיל [ספר זה], עמ‘ 135-130.
2. ר‘ דוד גינתון, “דיוקן עצמי ב-n מערכות“, מוזיאון רמת-גן, 1991, ללא ציון מספר עמוד.
3. גלריה אחד העם 90 קמה על בסיס התארגנות של קבוצת אמנים שניסתה לבסס לעצמה מקום בשדה האמנות המקומי ולזכות בהכרה מוסדית.
4. קבוצת רגע כללה, בצד וקשטיין, את האמנים אבישי אייל, אסד עזי, דוד ריב ויורם קופרמינץ. שאיפתם של חברי הקבוצה היה לייצר חפצים וציורים בעלי מטען תרבותי מקומי, תוך התרסה מופגנת כלפי הטעם המערב-בורגני והאליטיזם החברתי. 
5. ר‘ יעל גילעת, “הבוטגה של דוד“, לעיל, עמ‘ 14-10.
6. ר‘ ברוך בליך, “פרויקט אמן-מורה, 1994“, לעיל, עמ‘ 84-83.
7. ר‘ Galia Bar Or, “Collaboration“, gloss issue, 2,
Australia/Japan, 2002
8. ר‘ דנה אריאלי-הורביץ, “אמן מגויס, אמנות מגויסת: נבחרות הציור של וקשטיין כובשות את אמריקה“, לעיל, עמ‘ 244-242.
9. ר‘ מרטין בובר, “נתיבות באוטופיה“, מהדורה חדשה ומורחבת, אפקים–עם-עובד, תשמ“ד.
10. המעורבות האמנותית של וקשטיין בחיים, בבחינת “תיקון“, שונה מהותית מפרקטיקות אחרות של “תיקון“ שעליהן הצביעו באמנות הישראלית, כדוגמת “אמנות אדמה“ או “אמנות גוף“. ר‘ מרדכי עומר, “תיקון, היבטים של באמנות הישראלית הישראלית של שנות השבעים“, הגלריה-האוניברסיטאית, אוניברסיטת תל-אביב, 1998, עמ‘ 62-11.